בחן את עצמך – בכנות, אדם רזה נראה לך שווה יותר?

אם כן – יש לך בעיה עם דימוי הגוף שלך והמאמר הזה בשבילך!

אין כמעט אדם שלא עוסק בגוף שלו. איך אני נראה, איך אני נראה ביחס לאחרים, איך אני יכול להיראות, איך נראתי פעם לעומת היום, איך אחרים רואים אותי. אלו שאלות שעולות בהקשר לגוף, אבל אם תשימו לב תוכלו לשאול את אותן שאלות בדיוק בלי קשר למראה. כלומר באותה מידה אנחנו עסוקים “באיך תופסים אותנו?” בהשוואה לאחרים, ב”שווי” או בערך שלנו בעולם.

זה לא מקרי, הערכה העצמית שלנו מבוססת גם על דימוי הגוף שלנו. כלומר תחושת הערך שלנו מושפעת מתפיסת הגוף שלנו. לעולם אדם שאוהב את הגוף שלו, מחובר אליו וגאה במראה שלו, ההערכה העצמית שלו תהיה גבוהה יותר.

וזה עובד גם הפוך. אדם שמעריך את עצמו, מקבל ואוהב את עצמו, יהיה לו קל יותר לקבל ולאהוב את הגוף שלו ולפתח דימוי גוף חיובי. כלומר ככל שקולות הביקורת באופן כללי פוחתים, ככל שאנחנו לא שמים על עצמנו תגיות של ערך, ככל שאנחנו לא עוסקים בהשוואות לאחרים והפנים שלנו מעסיק ומנחה אותנו, כך יהיה לנו קל עם הדימוי העצמי שלנו.

בפועל, אני מכירה אנשים שההערכה העצמית והביטחון העצמי שלהם גבוהים בתחומים רבים ועדיין בתחום של דימוי גוף הם מתקשים. נדמה שבתחום של דימוי הגוף העיסוק, ההשוואה, התחושות הנלוות יכולות להיות טעונות. הוא מתחבר לכל כך הרבה רבדים נוספים של נשיות/גבריות, למיניות. הוא כל כך טעון שהוא מייתר לעיתים תחומים אחרים. שמעתי מתאמנים שתיארו את עצמם כגוש בשר, או תיארו את בני/בנות הזוג שלהם כהרי אדם, תיאורים שמבטאים תחושות פנימיות לא פשוטות. יש משהו בגוף שלנו, בניגוד לתחומים אחרים בחיינו שהוא הכי חשוף עבור רבים מאיתנו. הרבה פעמים אנחנו חושבים שנוכל להסתיר חוסר ביטחון בדיבור, קושי חברתי, את החוויה שאנחנו לא מרגישים שיא החוכמה, אבל את הגוף, יש תחושה, אי אפשר להסתיר מאף אחד. כולם רואים אותו ואת המגרעות שלו.

איך זה קורה? זה יכול לנבוע משורשים עמוקים שבדרך כלל נטועים בילדות וגרמו לתפיסה עצמית שלילית. כלומר אמא ששידרה לבת שלה, אם רק תורידי את הבטן יראו כמה את יפה, או אבא שדאג לומר לבן שלו שמזל שהוא חכם כי בעזרת המראה שלו הוא לא “ישיג” אף בחורה. הורה שהחיצוניות היוותה עבורו גורם מרכזי ומשמעותי באופן קיצוני, כך שבכל מבט לעבר הילד שלו, הוא מדד אותו מכף רגל עד ראש, בדרך כלל תוך התעכבות על הבטן במקום להסתכל לו לתוך העיניים. הורים שהעבירו מסרים חוזרים ונשנים של אתה לא בסדר, את חסרה, את לא שוות ערך בעולם הזה. יש סיכוי שאנשים כאלה יעסקו ברב חייהם בהסתרת ה”פגמים” ובשאיפה למראה חיצוני מושלם או שיפתחו הפרעות אכילה. כל אלה וודאי שלא תורמים לדימוי גוף גבוה.

זה יכול להשמע קיצוני, אבל ההשפעה של ההורים ויצירת החיבור בין רזה/בעל מראה יפה לשווה ערך יכולה להתפתח גם מתוך אמירות לכאורה שוליות, כמו: בשביל מה אתה צריך את הלחם הזה או את חייבת להיראות ממש יפה כשהולכים לפגוש את הדודים, בייחוד כשאין לצד המסרים האלה עוד מסרים שנותנים מקום לתחומים אחרים בחיים, או כשאין מודל של הורה שמספק אותם.

כמובן שמעבר להורים יש מחנכים, תכניות טלויזיה, חברים, חוגים, כולם תורמים ליצירת תפיסת דימוי הגוף שלנו. לצערי בדרך כלל לא מעצימה ומקדמת.

אני שומעת ממתאמנים השלכות שונות של הקושי עם דימוי הגוף:

  1. הימנעות – נמנעים מללכת לים, נמנעים מללכת לדייטים כשמעלים קילו או שניים, נמנעים מלקנות בגדים עד ש.., נמנעים מלצאת לעולם.
  2. הסתרה – מפתחים דרכים שונות להיות ביחסים אינטימיים תוך הסתרת הגוף, בוחרים בבגדים ובמראה כולל שלא יבליט יותר מדי, כדי להיבלע, שותים או מעשנים על מנת למסך ולפחות לקבל אשליה של אנחנו לא חשופים.
  3. פרשנות לא מציאותית – היא לא רצתה לצאת איתי יותר, זה בטוח בגלל איך שאני נראה. לא בא לו להכנס איתי שוב למיטה, זה בטוח בגלל שהוא לא נמשך לגוף שלי. תחושה של דחייה, של קטנות, שמפורשת אוטומטית עם המראה.
  4. עיסוק אובססיבי במראה – התמכרות לספורט, לקניות, לטיפוח. השקעה של זמן רב במראה גם של בני/בנות הזוג, תוך דחיפתם שוב ושוב לדיאטות ולקניות.
  5. כיבוש מיני בלתי פוסק – כיבוש מיני תכוף על מנת לקבל אישורים חוזרים ונשנים.
  6. מדידת האחר – הדבר הראשון שמבחינים בו כשרואים/פוגשים מישהו, הוא איך הוא נראה, המשקל שלו.

באופן כללי אנו מחזיקים במחשבה שאם רק היינו יפים וחתיכים אושר היה נכנס לחיינו. היינו קמים שמחים ואנרגטיים, היו לנו חיי חברה משגשגים, היינו מצליחים יותר בעבודה, הכל היה יותר קל כי בעיקר היינו משתחררים מהמועקה של העיסוק האינסופי באיך אני נראה.

בפועל, מבחן המציאות מוכיח אחרת.

אנשים שמרזים, או שעושים ניתוחים פלסטיים מאוד שמחים סמוך למהלך השינוי. מרגישים סוג של “היי” ומרגישים שהכל פתוח. אבל בדרך כלל לא לאורך זמן. ההתרגשות מהשינוי כמו בהתאהבות חולפת ככל שעובר הזמן. כך שבפועל לא בהכרח שמחים יותר בטווח הארוך. לפעמים אפילו מדוכאים יותר, כי מתנפצת התקווה שהיתה טמונה בשינוי החיצוני.

“החור השחור” ממשיך להתקיים עמוק בפנים גם אם הוא עטוף בפחות קילוגרמים או בעור מתוח יותר. שינוי חיצוני כשלעצמו שאינו מלווה שינוי פנימי אינו מבטיח הצלחה ותחושת ערך.

נכון הוא שאנשים שעושים פעילות גופנית ושומרים על תזונה מסויימת כדרך חיים (טבעונות, פליאו, ספירת נקודות של שומרי משקל וכו…) מרגישים שיש להם שליטה יותר על חייהם, שהם מחוברים יותר לגוף שלהם, שהם לא מענישים את הגוף באכילה רגשית ומעצם כך ההערכה העצמית עולה. לקחת אחריות על תחום בחיים שלנו, להוביל, להחליט, תמיד גורם לנו לתחושה טובה יותר.

לכן השאלה הנשאלת היא לא מה ישתנה אם נרזה, נפתח שרירים או נמתח את עור הפנים, אלא מה ישתנה כתוצאה משינוי דרך חיינו.

מעבר לכך נשאלת השאלה איך משנים את דימוי הגוף שלנו? זה אפשרי בכלל?

כשחקרתי את הנושא מצאתי שמטפלים שונים מציעים כל מיני טכניקות של עמידה מול המראה, של להתחבר לחלקים שאנחנו אוהבים בגוף שלנו, של הסתובבות ללא בגדים בבית שלנו והצצה למראה.

יש המדברים על פעילות גופנית, ספורט, ריקוד, יוגה.

אני סבורה שהשינוי טמון בשילוב של כמה אפיקים מקבילים:

האחד – קבלה עצמית – ככל שנפחית את הביקורת העצמית שלנו, ואת ההאשמה העצמית, ככל שנאהב ונחייך לעבר ה”פגמים” שלנו, ככל שנשחרר את אשליית השליטה אל מול העולם, כך נחיה בשלום עם הנפש ועם הגוף שלנו.

השני – פיתוח שריר ה”מגיע לי” – להסתובב בעולם בלי להיות עסוק בלספק סחורה אלא להיות עסוק בדאגה לעצמי, לבקש מאנשים שיעשו בשבילי, להתחבר בקשרים מיניים/זוגיים עם אנשים שמתים עלינו ועל הגוף שלנו, שמחמיאים לנו, לתת לעצמנו ולא להסתפק במועט ישדר למח שלנו שאנחנו לא אמורים להצטמצם אלא להיות נוכחים, לתפוס נפח, לקבל, להיות גדולים. ככל שהפרוז’קטור מופנה אלינו ולא לעבר אחרים, כך נרגיש בעלי ערך ללא קשר להשוואה לאחרים.

השלישי אולי החשוב ביותר – ניתוק הקשר רזה = שווה יתר, רזה = אני מוצלח/ת. כמובן שרזה יכול להתייחס לכל היבט של מראה נחשק. כלומר ההבנה שזוהי פרדיגמה השגורה במוחנו עקב אמירות או מודלים שספגנו בילדות, עקב תרבות מעודדת רזון, היא פרדיגמה משובשת. באותה מידה שאדם שיש לו כסף לא “שווה” יותר, או אדם שיש לו ילדים, או אדם שעובד בעבודה מכובדת, או אדם שיש לו בית גדול. החיבור בין זה ש”יש” לנו לכך שאנחנו בעלי ערך הוא מעוות. באותה מידה המשקל של אדם אינו מעיד ואינו מנבא שמחה או הצלחה באף תחום בחייו.

קשה לקבל את הנקודה הזו, כי כך אנחנו מורגלים לחשוב. מאז היותנו ילדים מדדו אותנו, השוו אותנו, ואנחנו ממשיכים לעשות זאת.

כאשר העבודה הבסיסית היא שאנחנו בעלי ערך מעצם קיומנו.

אנחנו שווים מעצם היותנו.

השמחה שלנו, ההצלחה שלנו, נובעת מדרך החיים שנבחר, מחיים על פי הערכים שלנו, מהתמודדות עם מכשולים, מפריצת גבולות, מיצירות, מאינטראקציות וקשרים משמעותיים שיש לנו עם אנשים אחרים.

 

נכון אהבתם את הפוסט? תראו את האהבה... אל תסתפקו רק בלייק תגידו גם מילה טובה...
אל תתביישו לשתף
  •  
  •  
  •  
  •