האם בגידה בהכרח מסמנת על קושי בחיי הזוגיות? איך מתמודדים עם בגידה? האם תמיד מומלץ לספר? והאם יש בכלל סיכוי לשקם קשר אחרי בגידה?

(הדברים מובאים מתוך המאמר של Michele Scheinkman –

 Beyond the Trauma of Betrayal:Reconsidering, Affairs in Couples Therapy””

המתבסס על תאוריות של  Kipnis, Lauraו-Mitchell, Stephen).

זוגות ופרטים רבים מגיעים לטיפול/אימון או ייעוץ זוגי כשהם מתמודדים עם בגידה. מניסיוני התהליך תמיד מעורב ברגש עוצמתי, בבהלה, באי ודאות ובהרבה מאוד שאלות מהותיות. מה זה אומר עליי, מה זה אומר על הקשר שלנו, האם הוא יכול לשרוד, מה זה אומר על היכולת שלי בכלל לנהל קשרים ארוכי טווח.

למרות השיח החדש יחסית בדבר ריבוי אהבות, קיימת אחדות וקונפורמיסטיות לגבי ההסדר הזוגי של זמננו. ישנה ציפיה שהזוגיות תכיל אינטימיות, הדדיות, שוויון לצד מילוי כל הציפיות המיניות וכל זה לכל החיים.

נשאלת השאלה, אם יש סוג אחד של זוגיות שמתאים לכולם, איך כל כך הרבה זוגות מתגרשים? איך כמות הבגידות ממשיכה לעלות?. כנראה שמוסד הנישואין לא עומד בחזון שלו.

במידה מסויימת טיפול זוגי משמר את הסטטוס קוו הזה. במקום לשקול מה מתאים לזוג שלא חי לפי זה, לבחון אלטרנטיבות, מתעקשים על ההתאמה של כולם להסדר אחיד. זוג שלא מתאים לאהבה הרווחת מאובחן כפוחד מאינטימיות ונשלח לטיפול. זאת בהנחה שהקונפליקט יפתר רק אם הזוג יעבוד על זה. תשוקה, זו צורה ילדותית של אהבה וטיפול אמור, לכאורה, לעזור לנו להעביר רגש פרמיטיבי לאהבה בוגרת.

הציפיה המודרנית שבני זוג אמורים לענות על כל צורך היא אשליה שלא ניתן למלא. באהבה מודרנית האוטונומיה האישית שלנו והחופש שלנו, הפכו משניים בחשיבות לביטחון הזוגי והשלווה. אנחנו חווים חרדה באשר לנפרדות, באשר לכך שבני הזוג לא ימלאו את הצרכים שלנו ואנחנו משקיעים מאמץ ליצור ביטחון, הגנה, מעין ערבון. מדובר פה בצמצום החופש. ניתן לראות ביטויים של כך באי יציאה מהבית בלי להגיד לאן, או השארת הטלפון לא פרטי, אלא חשוף לבן/בת הזוג. בפועל, הציפיה לענות על כל הצרכים מסתיימת רע. הספונטניות והתשוקה מתרחקים וחייבים “לעבוד באהבה”. מונוגומיה הפכה לעבודה. זה לא אומר שבקשר טוב לא נעבוד קצת, אבל בפועל, עבודה לא עובדת, משחק עובד. בגידה זו ה”שביתה” של העובדים באהבה. תשוקה היא לוחמת חופשיה שלא תקבל ‘לא’ כתשובה. היא נשברת עם כל ההגבלות. באופן פרדוקסלי הבגידה מביאה עימה קנאה, הונאה, גם הונאה עצמית, כלומר מתרחקים ממוות רגשי. תשוקה ארוטית חיונית לתחושת חיות. תשוקה ומחויבות לא הולכים יחד. בגלל הפחד מנפרדות, מעצמאות, משינוי, בעצם יוצרים כלא ביחסי המחויבות, שרוצים לברוח מהם.

ברב התרבויות מתקיימת הפרדה בין הביתי לארוטי. מתחתנים כדי ליצור חיי משפחה ורוצים לשלב בה מיניות. אנשים כמהים לביטחון ובה בעת להרפתקאה, כמהים למוכר ולחדש. לפני הנישואים חווים את עצמם זוגות כחופשיים, ילדותיים, הרפתקנים וספונטניים. בנישואין מחפשים יציבות וקביעות. כשיש ביטחון, כשהכל צפוי, כשהכל קבוע, אלו הופכים למכשלה. בטחון וקביעות פוגעים בחיות. מין אמור לעזור כי הוא יכול להיות פרוע, חסר שליטה, לא צפוי, יש בו פגיעות וסיכון.

בנישואין כמהים ליצור בטחון וקביעות ולמלא אחר ציפיה מהילדות שלנו. המרדף הרגשי הזה לנשואין בטוחים, מוביל לאובדן הספונטניות ולהריגת התשוקה. אם נקבל שהניסיון האנושי, הטבע שלו הוא בזרימה, נוכל לראות שהתפיסה הסטטית של בית ובטחון לא תעבוד. שינויים תמידיים מערערים, אבל יש לנו חוסר סובלנות כלפי הזרימה שלנו ושל בני הזוג שלנו. אותו חוסר סובלנות הופך את התשוקה למחויבות ואת הבתים לבתי כלא. כשהזוגיות רוויה מחויבות, אחריות, עסקאות, התחשבנויות, דרישות, מו”מ, אז הצורך שלנו בחופש, בספונטניות, עוד יותר עולה. לכן רומנים בדרך כלל קורים בשנות ההורות הראשונות. הקושי להכיל את הפיצול בין הצפוי לחדש יוצרים תנאים אידיאליים לבגידה.

ישנו הבדל מגדרי ביחס לבגידה. רואים זאת בדתות השונות. נשים רואות בגידה באופן שלילי מגברים. בגדים מגלים על בגידות שלהם יותר מנשים. נשים מוענשות יותר כשהן בוגדות. גם הסיבות לבגידה שונות. הגבר יפעל מתוך תחושת רשות המושתתת על נורמה תרבותית, יבחר בנשים צעירות, יסתייע בכך להעלאת ההערכה העצמית שלו. נשים יפעלו מתוך מקום רומנטי, מתוך אכזבה מהנישואין או בגלל קושי לשאת בנטל הבית.

תרבותית, מונוגמיה נתפסת כאידיאל ובגידה כמשחיתה. ניתן לראות את היחס השונה למנהיגים שבגדו במדינת ארצות הברית מול מנהיגים שבגדו בצרפת. ביל קלינטון ואשתו נראו כזוג שעובד על הבעיות שלהם לאחר הבגידה והוא ביקש סליחה. לעומת זאת אשתו של פרנסואה מיטראן אמרה לתקשרת שהיא חייתה עם זה. ישנן תרבויות המדברות על אהבה ליותר מאדם אחד. על השלמת הנישואין ברומן. על שילוש אהבה ככואב אבל הנושא שלו הוא הדילמה האנושית סביב אהבה וסקס, היא לא רק דילמה מוסרית, או מחלה, או טראומה.

מי האחראי על הבגידה? ניתן להתייחס לבוגד/ת כאחראי הבלעדי, כאשר הבגידה, מהווה פתרון או ההתמודדות עם קושי אישי: קושי באינטימיות, קושי להתמודד עם קונפליקט, התמכרות מינית, “אני” חצוי. הבגידה מהווה פתח מילוט מתוך הקושי. כאן נראה מודל של קורבן – מקרבן. (למרות שגם הבוגד מרגיש אשמה, אובדן, שיתוק). ניתן לחלופין להתייחס לקשר עצמו. כלומר, הבגידה היא סימפטום לבעיה בנישואין, הבגידה היא הזרז הנדרש לסיום הקשר, הבגידה היא ההזדמנות לפתוח ולתקן או שהיא מהווה פלטפורמה להתמודדות עם דילמת המונוגמיה.

בבגידה קיימת כמיהה, השתוקקות, לקשר רגשי מסויים, לגילוי עצמי, להבטחה, לחופש, ללכידת חלקים שונים של העצמי. לעיתים הבגידה נועדה להחיות, להביא חיים לאחר אובדן או טרגדיה. היא יכולה להוות חלק מתהליך אישי, התמודדות עם ריקנות, עם אכזבות אישיות. היא יכולה להיות קשורה לפנטזיה, לאשליה, ואפילו להיות קשורה לכעס או לנקמה.

בגידה לא בהכרח מסמנת בעיה בקשר הזוגי, לעיתים היא קשורה לסיבה מהעבר, למשפחת המקור, לעיתים מקורה באמונות ותפיסות על גברים/נשים. תחושת פגיעות אישית ברגע מסויים במעגל החיים (ילד נולד, הורה מת, ילד עוזב את הקן). היא יכולה להיות קשורה לתחושת זכאות, מגיע לי כמו פריבילגיה גברית בד”כ. היא יכולה להעיד על בלבול לגבי נטייה מינית או על התמכרות מינית. רומן לעיתים משמר חוסר סיפוק בנישואין.

בימינו רווחת תפיסת זוגיות אידיאלית בה מצפים מבני הזוג למלא את רב הצרכים שלנו. שיהיו מאהבים גדולים, הורים מושלמים, חברים הכי טובים, אינטלקטואלים, רגשיים. ישנה ציפיה להרבה יחד משותף ומתאכזבים כשהוא לא מתקיים. לכן רומן נתפס כסימן למשהו שחסר בזוגיות. קיימות תרבויות אחרות, בהן רומן נתפס כמשהו פרטי, שלא קשור לנישואין. כמו כן ביחסים פתוחים, מין מחוץ לנישואין, שוב, לא קשור לנישואין.

רומן יכול להשפיע באופן חיובי, נטראלי או הרסני. רומן יכול להעלות הערכה עצמית, ביטחון מיני, להביא לתובנות לגבי איך להיות עם המין השני, ניתן ללמוד ממנו על יחסים. אנשים המנהלים רומן יכולים להרגיש שהם גדלים, בזמן שהנשואים שלהם סובלים. זה יכול להשפיע על הנישואין או לא להשפיע. אחרי רומן אפשר להגדיר מחדש את מטרת הנישואין, אפשר לדבר על מה שמשתוקקים לו, על מה אפשרי. ביחסים ארוכי טווח, אנשים יכולים להיעזר בהתנסות ברומן על מנת להשאר עצמם השבריריים בקשר הקבוע וגם עם היכולת המתפתחת בקשר החדש. לעיתים רומן יוצר חברויות חזקות יותר, כי אדם מרגיש צורך לשתף חבר והמורכבות מחברת ביניהם.

במקום לדבר על טראומה של בגידה, אפשר לדבר על המאבק ברצון לאהבה, לתשוקה, כחלק בסיסי באנושיות.

באהבה רומנטית יש סתירות. אנחנו כמהים לביטחון ולקביעות ובאותה עת לחידוש, הרפתקאה וחופש. האתגר הוא ליישב או להשלים עם הקונפליקט ולנהל את הדילמות באהבה, כאשר בדרך כלל רומנים תופסים את המקום הזה.

ניתן לראות תשוקה כמקור חיים ולא כסכנה. על זוג לברר מהם הערכים המוסריים שלהם. האם אמונות מהעבר מתאימות להם? האם עליהם לדבוק בהסדר זוגי שהוא תוצר של של תרבות, דת, מגדר?. האם זה שהיה רומן, קשור לקשיים בחיי הנישואין שלהם?.

כאשר מדברים על בגידה כעל טראומה יש פה מראש הערכה מוסרית, שיפוטית. יש פה קורבן והשני ביצע פשע. הרצון העז לביטחון משבש את הצרכים של אוטונומיה ופרטיות. תשוקה כמו רעב, שינה, לא ניתן לכפות, או לעורר באמצעות משא ומתן. תשוקה אמורה לעלות בתנאים אופטימליים. בקשרים ארוכי טווח הנאמנות מביאה לכך שהשותפות משתלטת על הנפרדות הרבלנטית כל כך לתשוקה.

השבריריות של האהבה והקשיים בשימור התשוקה ביחסים ארוכי טווח אמורים להיות הפוקוס של בני הזוג, ביחוד כשיש רומן. קשה לעשות זאת ללא עזרה חיצונית של טיפול/ייעוץ זוגי. האתגר הוא ליצור איזון עדין של נפרדות ויחד, אחריות וחופש, שקיפות ומסתוריות. תפקיד המטפל לעזור לזוגות לגלות את האיזון שיעבוד עבורם.

נפרדות, פרטיות, מסתוריות, לא אמורות להיות מילים מלוכלכות ביחסים. לרב הזוגות זה המרכיב החסר שיביא או שיחזק את התשוקה. ככל שיש הדחקה תהיה פעולה קיצונית שתבטא את הקונפליקט הפנימי ((acting out. ככל שהיחסים מובנים ולחוצים יהיה רצון לברוח ולמרוד. כך שלא מפתיע שבמדינות שמעודדות ערכים מוסריים שמרניים, שיעור הבגידות עולה.

בספרות, אינטימיות = כנות, שקיפות, דיבור על רגשות. לזוגות רבים, ביחוד לנשים, שקיפות וביטחון חיוניים לקשר מיני מספק. אבל לא עבור כולם. אם נגדיר אינטימיות כהכי פרטי ואישי או הכי קרוב ומוכר, זה כבר אומר דברים אחרים. לכל זוג תהיה פרשנות אחרת לפרטי ואישי. זה יכול להיות עבודה אינטלקטואלית, מין, גידול ילדים, עליה משותפת לארץ, נדיבות אחד כלפי השני, עשית טוב, חם גופני, השתטות, הנאה מינית ולא מינית. זה משתנה גם במעגלי החיים השונים. עבור זוגות צעירים לדוגמא ארוטיקה היא בסיס לאינטימיות. להכיר אחד את השני, בשקיפות מלאה, יכול להרוג את התשוקה. פנטזיה, הסתרה, מסתוריות מעודדים תשוקה. יש תרבות שגורסות שהאמת כואבת, שלשקר זה להגן על האחר או על הקשר, שזה אומר למזער את הנזק.

הרעיון שכנות טוטאלית חיונית לאינטימיות דומה לרעיון שרומן לא מסתדר עם המשך הנישואין. ההסכמה לגבי כך שכדאי לשתף בפרטי הרומן לא לוקחת בחשבון מחקר שגילה כי עבור נשים, בעיקר, לגלות על רומן זה בלתי הפיך, לרב זה מסתיים בגירושין ובהשלכות כבדות נוספות כמו נקמה, אלימות ואפילו רצח.

העניין הוא לא ‘תמיד לגלות’ או ‘אף פעם לא לגלות’. מי שמנהל רומן יבחן ( אפשרי בעזרת מטפל/יועצת זוגית) אם לספר או לא ואיך לספר.

גילוי רומן שובר לב. המיקוד הולך אוטומטית לרגשות של מי שגילה את הרומן. ברגע שהוא נחשף הוא מפסיק להיות עניין אישי ונהיה הפוקוס ומכניס את הזוג למשבר רציני בדרך כלל. הוא יכול להיות פרודוקטיבי אם יוביל את הזוג להכרה שיש בעיות ביחסים ולכוון אותם להתמקד בהן: איך מפסיקים את הרומן, איך מתקנים את הנזק, איך בונים אמון ומתבוננים לתוך הנישואין. לעיתים גילוי רומן מוביל לדיכאון, לסיום הקשר, לאלימות ואפילו להתאבדות במקרה קיצוני.

כשרומן מוסתר ניתן לחקור מה המשמעות האפשרית של הרומן, מה הוא מלמד אותנו או לא על הקשר. יש לעשות חיבור בין הנושאים שקשורים לרומן לקשר הראשוני, ועליהם לעבוד בתוך הקשר: צרכים שלא נפגשים, תלונות הדדיות, חיזוק הקשר.

מומחים רבים אומרים שבגידה לא קשורה למין. אולי זה לא קשור רק לסקס אבל בטוח שזה קשור לתשוקה. עלינו לגלות מהו הדלק לתשוקה של הזוגיות ולהכניס זאת לקשר.

רומן מתגלה או מוסתר יכול להשאר עניין פרטי ולא לאתגר את השרדות הקשר. יש מחיר בלשמור את הרומן בסוד ויש מחיר בלגלות אותו. לשמור סוד אומר לשמור מרחק ולשאת את עול המתח של לא לחלוק. זה שבוגד מתמודד עם רגש חצוי ואשמה על הונאה. לשמור על סוד יכול להגן על הנבגד מלעסוק ברגשות של דחייה ובגידה.

כשאני שואלת את עצמי נוכח הדברים שהבאתי מהי עמדתי, כאישה, כבת זוג, כיועצת זוגית, אני מגיעה להבנה הלא פשוטה, שוב, שאין אמת אחת. עלינו לחקור באומץ, מה מתאים לנו, מה ישרת אותנו, מהו היחס שלנו לזוגיות ואיך נראית הזוגיות המיטבית עבורנו. כל אדם זקוק ויכול להכיל נפרדות רק באופן שמתאים לו, כל אדם עושה בחירה בחיים האלה לגבי מה יהיה המקום של התשוקה בחייו. הרבה פעמים ההתמודדות הקשה היא מול העולם, השופט, המיישר אותנו למקשה אחת. לכן אנשים מתערערים כל כך כשמגלים על בגידה, מעבר לשמיטת הקרקע האישית של אמון, עליהם לעמוד מול כל העולם, עליהם לעמוד אל מול תפיסות מסורתית כי בגידה היא פשע שמסכן את חיי הנשואין. יש להעניש את עצמנו, את האחר. אנשים עוברים תקופות יסורים ארוכות כשמתגלה בגידה ואולי אפשר גם אחרת.

אנשים חוששים ללכת לייעוץ זוגי. כי ‘לטלטל את הספינה’ יכול להביא למותם של השטים בה. נדרש אומץ להסכים לפתוח את אשר ליבנו, את אשר איננו לעיתים מעיזים לדון גם בינינו לבין עצמנו. אני שואלת את עצמי, עד כמה אני אמיצה. עד כמה עודדתי אנשים לספר על בגידה. עד כמה מיהרתי לשפוט בגידה כסמן לבעיה בקשר הזוגי.

יש בי קול שמחזיק בעמדה שבגידה היא פתרון קל, היא פתח מילוט, היא הרסנית. בעקבות הדברים אני מבינה יותר שבגידה היא לעיתים תוצר של פחד להתעמת באופן גלוי עם התשוקה שלנו.

מה שבטוח, נשארתי אופטימית לגבי האפשרות שלי לסייע לזוגות להמשיך את הנשואין לאחר בגידה. עם כל הקושי הרגשי, אני מאמינה שבתהליך משותף אפשר לרפא את הכאב, אפשר להתחיל מחדש, אפילו למקום טוב יותר.

נכון אהבתם את הפוסט? תראו את האהבה... אל תסתפקו רק בלייק תגידו גם מילה טובה...
אל תתביישו לשתף
  •  
  •  
  •  
  •