לאחרונה מתקשרות אליי אמהות מודאגות: הבת שלי סיימה ללמוד אבל היא כבר שנה לא מוצאת עבודה. הבן שלי נפרד מחברה שלו והוא מסתגר בחדר כל היום. הבת שלי חסרת ביטחון עצמי ולא יוצאת לדייטים, למעשה אף פעם לא היה לה חבר.עוד ועוד דאגות, תסכולים, הורים שכל כך רוצים לעזור לילדים שלהם, אבל מרגישים חסרי אונים נוכח חוסר יכולתם “להציל” את הילד שלהם. חשוב להבהיר שמדובר בילדים שהם למעשה כבר בוגרים לכל דבר, כלומר בגילאי עשרים – עשרים וחמש +. שזה כשלעצמו מעורר סימן שאלה, כי הרי בחור או בחורה בגיל הזה יכולים לפנות באופן עצמאי לאימון אישי. מצד שני כאמא ברור לי ומובן לי כל כך מדוע פונה אמא מודאגת שמרגישה שאין לה את הכלים או היכולת להגיע לילד שלה או לסייע לו.

אימוחן אישי להורים

חשוב לציין שכשאני נפגשת עם אותם צעירים וצעירות קיים לעיתים פער בלתי נתפס בין תפיסת ההורה אותם כחלשים, אובדי עצות, חסרי עמוד שידרה ושבריריים לבין מה שעולה מהמתאמנים. אנשים צעירים בתחילת חייהם, ששואלים שאלות כנות וחשובות לגבי מסלול חייהם, שמתעוררים למציאות בה הם מבינים את העוצמות שלהם אבל גם את החולשות שלהם, קצת מבולבלים ובעיקר רוצים להיות כבר במקום אחר, מקום של בגרות, ניהול, הובלה אבל לא תמיד מוכנים לשלם את המחיר של להיות במקום הזה. בתהליך האימון אנחנו עוסקים בתהליך הבגרות, בבניית הזהות העצמית המגובשת, בבניית הערכה עצמית, בתקשורת, בהתבוננות על העתיד ממקום של הובלה ולא היגררות.

אני אוהבת במיוחד לאמן אנשים צעירים כי התחושה היא שהם כמהים להתפתח, שגם אם כלפי חוץ הסביבה רואה אותם כבויים יש בהם הרבה תשוקה ואנחנו מגלים אותה יחד וזה כל כך מרגש. כמישהי שעברה את התהליך הטיפולי הראשון שלה בגיל דומה, כתהליך משנה חיים, אני מבינה את החשיבות והמשמעות שיש למפגשים שלי איתם. הם לומדים לאהוב ולקבל את עצמם, הם לומדים להעיז, הם לומדים לקחת אחריות, הם לומדים את העולם הפנימי שלהם. זכות גדולה ללוות למידה כזו.

מה שבולט לי בתהליכים האלה, הוא שהעין הבוחנת של ההורים שלהם מפעילה אותם. הם מרגישים שהם אמורים לספק את הסחורה ושהם לא שם עדיין, הם גם רוצים שהוריהם יהיו גאים בהם לאחר חוויה של ילדות שגם בה הרגישו שלא סיפקו את הסחורה. חוויה שלבטח מוכרת לרובנו בקשר שלנו אל מול ההורים שלנו.

מתוך התבוננות בתהליכים האלה בולטות לי כמה נקודות:

  •    ההורים לא משחררים את הילדים, ההורים מגוננים ומפנקים את הילדים.
  •    ההורים לא דורשים דבר מהילדים, הם חיים בצילם או בביתם ועל חשבונם.
  •    ההורים חוזרים ומבקרים, שופטים ולא מקבלים את הילדים.

כאשר אני מדברת עם הורה מודאג אני תמיד שומעת את הקול של איך אוכל להפקיר את הילד שלי, אם אני לא אתן לו, לא יהיה לו. אם אני לא אהיה לצידו, הוא לא יעמוד בזה. כלומר קול של חמלה, דאגה לצד חוסר יכולת לסמוך ולתת אמון ביכולת ובמסוגלות הרגשית של הילד.

אני כותבת את הדברים וחוזרת על המילה ילד ומהדהד לי בראש שמדובר במבוגרים. הרי יש אנשים שבגיל 25 מנהלים חברות, מנהלים משפחות. אז מה מבדיל אותם? הם קורצו מחומר אחר?

כנראה שכן. משפיעים על כך אישיות, תוצר תרבותי – חברתי – מגזרי ועוד גורמים נוספים כמו ההורים.
הורים שעוטפים את ילדיהם – לא מכינים אותם לחיים.
הורים ששבים ומבקרים את ילדיהם – לא מכינים אותם לחיים.
אני מבינה את הרצון שלהם לעזור לילדים שלהם. אבל “לשלוח” אותו או אותה לאימון או לטיפול זו פטרונות שלא מתאימה בעיני לגילאים האלה.
כשפונים אליי אני מבקשת שיפנו את הבן או הבת שלהם לאתר שלי, למאמרים שלי ושיפנו אליי בעצמם.

הכי קשה בעולם לראות את הילד שלך סובל, הכי קשה בעולם להכיל את החרדות, הכאבים, הצער שלו. לעשות משהו נראה כמו הדבר המשמעותי החשוב שאני כהורה יכול לעשות. לפעמים הפתרון הוא לא לעשות, אלא להיות לצידו כהורה קשוב, מכיל בלבד.

אני מסייגת ואומרת שתשומת הלב של ההורים למצב ילדיהם היא חשובה ובמקרים קיצוניים אף מצילה חיים. לכן אין לזלזל באותו מצוקה שמקבלים מהילד או בקריאות לעזרה.

יחד עם זאת אולי תשקלו כהורים ללכת בעצמכם לפגישת אימון/טיפול ורק לאחר מכן לפנות לילדכם. מה דעתכם?

 

נכון אהבתם את הפוסט? תראו את האהבה... אל תסתפקו רק בלייק תגידו גם מילה טובה...
אל תתביישו לשתף
  •  
  •  
  •  
  •