הנסיכה – סיפור המוקדש לאימהות לכבוד החופש הגדול

מאת גלית קדמי ביבר

 

זה היה בוקר לא חם במיוחד, בתחילתה של חופשת הקיץ. הבריכה הייתה מלאה בהורים ובילדים אך לא במידה מעיקה. ניתן היה לראות מי מהמשפחה של מי, מי נכנס ויוצא מהבריכה, מי סתם רובץ על מגבת ומי מרוכז כל כולו בעיתון סוף השבוע. שמחות על האפשרות להיפגש ישבנו ס’ ואני כל אחת על כיסא פלסטיק לוהט. האחת מורחת קרם הגנה על צווארים, פנים, ידיים ורגליים. השנייה מסדרת באדיקות מגבת על כיסא, מגבת על כיסא שיהיו מוכנים לילדים שיצאו מהבריכה. כמו פלוגה היוצאת למסע כומתה מפרך הולכנו את שיירת הילדים, כן וגם את שני האבות, אל עבר המים הצוננים. קצת שחינו וחיש מהיר מיהרנו אל חצאי הלחמניות שהכינה ס’, חלק עם חביתה ועגבנייה, חלק עם גבינה צהובה ומלפפון, חלק עם נקניק ועגבנייה ושתיים עם גבינה וזיתים כי אני לא אוהבת שהירק מתרכך ומאבד צורה. קינחנו בקוביות מלון וכדי שהילדים ישתו מים המצאנו תחרות שתייה שלתוצאותיה לא ציפינו. הילדים שתו ושתו, רצו עוד ועוד, עד שס’ בניגוד לכל אינסטינקטים אימהיים הכריזה “די”, “מספיק לשתות מים”. הבינו לא הבינו, הם הפסיקו לשתות ודרשו כסף לארטיקים. הילדים הלכו, שני הגברים שלנו היו שרועים כתרנגולי הודו ממולאים, רדומים, אחד על כיסא מט ליפול והשני על הדשא בירידה. זו הייתה דקה יקרה של שקט קסום שאפשרה לנו לחלץ עצמות ולהתבונן קצת מעבר לפלוגה שלנו. כך משום מקום, ממש מולנו, היא ישבה לה. בשיער צבוע לבלונד אסוף בגומייה שחורה, ישובה רגל על רגל על כיסא נוח שנראה צונן ונוח משלנו. ישבה ושתתה קפה חם מתרמוס גדול. שתתה והסתכלה סביב, מחויכת ונינוחה. “היא לא האמא”, ס’ טענה בנמרצות. שני הילדים, בן קטן ובת גדולה יותר התרוצצו חסרי מנוחה לנגד עינינו. “אבא, אבא”, הם קראו, “אבא, נו אני רעבה”, “אבא אני נכנס לבריכה”. והוא, האבא, רדף בריצה שלא הייתה מביישת טירון קרבי אחרי הילד שהחליט, כך לעצמו, להיכנס לבריכה. מוחזק בזרוע אחת, כאשר הוריד בצוואר שלו מאיים להתפוצץ, הוציא חבילת ביסלי גריל גדולה וזרק לעבר הילדה. אחר כך מרח קרם הגנה, ניפח גלגלי הצלה, גם סידר קצת את הדברים, שלא יחזור לבלגן ויצא איתם לעבר הבריכה. “את רואה, נו באמת, היא אפילו לא הולכת לבריכה”, מחפשת כל הסבר הגיוני לשלוות הנפש של האישה שישבה שם כמו צופה בסרט. או הנה זה מגיע, חשבתי לעצמי, כשראיתי אותה מתרוממת באיטיות מהכיסא, באצילות הראויה לנסיכות. היא פשטה חולצה ומכנס ואמרה: “תתקדמו, אני אגיע”. הזמן לא אץ לה, היא התמרחה בקרם כמו מעסה את גופה בדייקנות וברכות, היא התלבטה לרגע אם לחבוש כובע ומשקפיים וכמו אמרה לעצמה “בעצם למה לא”, והמשיכה לבריכה. הם חזרו יחד, המשפחה, כן אז כבר ידענו. “אמא, “אמא”, קראה הילדה” והסגירה את סודה. האמא צעדה ראשונה בצעדים בטוחים ואחריה הוא, האבא, עייף ונסער, “עכשיו הולכים הביתה”, צעק על הילד, לא מתכוון לכך ברצינות. רק שלא יתפוצץ, רק שלא יתפוצץ, חשבתי על הוריד הקטן שנושא את עול המשפחה. היינו מרותקות אליה כמו מגנט על דלת מקרר. היא שבתה אותנו בקסמיה, כנראה כמו שבן זוגה נשבה. איך היא עושה את זה, תהינו, האם זה אפשרי עבורנו, גיחכנו. התמונה של הנסיכה לא יצאה מראשי כל השבוע. רציתי להיות דומה לה, רציתי להיות היא. היא לא עזבה אותי כשקמתי בבוקר עם הילדים, כשהאכלתי אותם בארוחת צהריים ובטח לא בערב, בסיומו של יום מתיש כשרחצתי את הילדים במים חמים כדי לשטוף את הכל. בלי לומר לאף אחד, גם לא לס’, החלטתי לנסות. הייתה שעת לילה מאוחרת וחשבתי לעצמי, אם לא ביום אז בלילה. הלילה אני לא אקום כשבתי הקטנה תבכה. פשוט אמשיך לישון, או לפחות לשכב בעיניים עצומות. מה יש, יש לה גם אבא, הוא יכול לקום. הלילה אני לא קמה, שיננתי לעצמי, הלילה אני לא קמה. קשה להאמין אבל הנס קרה. לא בתחילת הלילה, אז קמתי ונזכרתי בהחלטתי בעודי מחליפה חיתול רטוב. בהמשך הלילה לא קמתי. לא רק שלא קמתי לא שמעתי אותה בוכה. לא רק שלא שמעתי אותה בוכה, הוא, הגבר שלי, האבא, התרנגולת הממולאת, שמע. הוא שמע אותה בוכה. שמע וקם. נתן בקבוק וגם כיסה בשמיכה, עד שנרדמה. כך לפחות הוא סיפר בבוקרו של יום חדש. יום שבישר תחילתה של תקופה חדשה. תקופה בה למדתי לקחת לי חופש.  לפעמים ביום, לפעמים בלילה, כל שאני עושה הוא להיזכר בתמונה של הנסיכה. לראות אותה בדמיוני לוגמת קפה מהביל והנה גם אני זוקפת צוואר ופועלת באיטיות, בשלווה, כי אני יודעת, יש להם גם אבא. אבא קצת כבד ואיטי שמתעצבן בקלות ומהר אבל מה אכפת לי,

אני ב-ח-ו-פ-ש!!!

נכון אהבתם את הפוסט? תראו את האהבה... אל תסתפקו רק בלייק תגידו גם מילה טובה...
אל תתביישו לשתף
  •  
  •  
  •  
  •