“הוא אמר שהוא לא רוצה, מה יכולתי לעשות?”, “כל דבר בבית זה ריבים, אני רק רוצה כבר שקט”, “אפשר להשתגע ממנו, הילד לא מקשיב לשום דבר שאני אומר” האמירות האלו נשמעות מוכרות?מצלצלות? אז אולי גם בבית שלכם אין גבולות ברורים ואולי אין גבולות בכלל.

ההורים היום עובדים בשעות מטורפות, מלאי רגשי אשמה ורצון לרצות את ילדם ויחד עם זאת מבולבלים עקב ריבוי תיאוריות המדברות על השפעת כל מעשה של ההורים על נפשו הרכה של הילד. הורים חוששים למנוע דברים  מילדיהם, רוצים להיות חברים של ילדיהם ולנצל את הזמן המועט עם הצאצאים ב”זמן איכות” מהנה ונטול ריבים.

בפועל הרבה פעמים מה שקורה, זה ילדים מבולבלים, חסרי גבולות, שאינם יודעים לדחות סיפוקים ונמלאים בזעם כאשר אינם מקבלים את מה שהם חושקים בו במהירות אליה הורגלו.

כמובן שיש הרבה נכון וטוב ברצון להיטיב עם הילד ולהתחשב בו כל עוד זה לא פוגע בשני גורמים:

צרכי הילד: חשוב להבין שאמנם הילד “רוצה”, אבל יש לעשות הפרדה בין מה שהוא רוצה ובין מה שהוא צריך.

הילד צריך לחיות בעולם ברור… לדעת מה מותר ומה אסור ולחוות הורה אוהב ועם זאת סמכותי, הוא צריך ביטחון. כשההורה מנחה את הדרך ומבהיר מה נכון ומה לא נכון (כמובן בהתאם לגיל הילד) נהייה יותר סדר והגיון בעולם החיצוני ומכאן גם בעולם הפנימי של הילד… מסתבר, שדווקא אצל הורים וותרנים הילד מבולבל, לא מסופק ונוטה יותר להתקפות זעם כיוון שהתחושה היא שאין מבוגר שיראה לו את הדרך וישמור עליו מפני עצמו ומפני הסביבה .

צרכי ההורה: כן, גם אנחנו ההורים חשובים… כמעט ושכחנו… גם אנחנו זקוקים לשעת שינה ברורה של הילד כדי שנתפנה לעצמנו, גם אנחנו זקוקים לשעת אוכל רגועה אצל סבא וסבתא בלי שהילד ישתולל ויציק ונצטרך לנזוף בו, להזיע ולרצות כבר הביתה.

מדוע, כאשר הילד ירצה לתקוע את המברג לשקע החשמל, מיד נעשה הכל על מנת למנוע זאת ממנו גם בעבור ה”מחיר” שהילד יבכה ויכעס עלינו? למה קשה לנו כל כך לעשות זאת במקרים אחרים? במקרה  של שעת השכבה קבועה, במקרה של אכילה מסודרת, כשהוא צועק עלינו או פוגע באחיו? לבריאותו הפיזית של הילד אנחנו דואגים הרבה יותר בקלות מאשר לבריאותו הנפשית…

קשה להורים הרבה פעמים להתעקש ולשים גבול בגלל החשש לחוות את עצמם כתוקפניים.

מנסיוני בהדרכת הורים, הרבה פעמים הורים  חשים כיהורה  “טוב ומיטיב” הוא הורה זורם ומאפשר ואילו הורה שמונע מהילד דברים, ולעיתים לא מרשה לו (לדבר לא יפה, לאכול הרבה שוקולד וכו) הוא הורה כוחני ולא אהוב. חשוב מאד להיות מודע ולעבוד על המחשבה וההרגשה הזו. עבור ילד, עולם ללא גבולות איננו רק חופש והנאה אלא הרבה פעמים יותר פחד ובלבול מסביבה בה הוא תופס עצמו חזק מדי ואת המבוגרים סביבו חלשים ולא יכולים לעצור אותו ולכן גם להגן עליו.
לכן, הורה שמציב גבולות דווקא נתפס כשומר ומגן ומסייע לילדו להרגיש בטוח ולנווט בין סערות החיים, דבר שמחזק ומצמיח אותו.

 הצבת גבולות נכונה ויעילה מתחילה בהחלטה

אנחנו צריכים להיות משוכנעים שמה שהיה לא ימשיך. שיש צורך לקבוע חוקים בבית אשר יישמרו גם במחיר תסכולו של הילד אשר יילחם בכל כוחו בגבול החדש עד שייבנה לו שוב האמון שיש בסביבה מבוגר אחראי שיודע מה צריך לעשות ולכן יכול לשמור עליו.

חשוב והכרחי לבדוק האם אני משוכנע בנחיצות הגבול – למשל אם אני אומרת שמהיום אני לא מוכנה שהילד יישן איתי במיטה, אבל אני לא בטוחה שזה כל כך נוראי  וגם די כייף לי ואיני משוכנעת לכאן או לכאן, אז עדיף לא להיכנס לפרויקט שבמילא אפסיד בו כי לא בטוח שאני רוצה ממש להצליח. קביעת גבול ו”כניעה” לרצון הילד מהווים יותר בעיה מאשר חוסר קביעת חוקים, הילד לומד שעל ידי בכי ולחץ הוא יכול לעייף את המבוגר ולהשיג מה שהוא רוצה ולכן ילמד זאת ככלי כצורת התנהגות וישתמש בכך גם בגן ובביה”ס, ועלול לפתח קשיי התנהגות.

לאחר שההורה או ההורים מסכימים, חשוב לשתף את הילד בהחלטה בהתאם לגילו – להבהיר מה החוק ומה התגובה עליו.

חשוב ביותר- לא לשאול שאלות ולא לדבר יותר מדי, לא לפתוח בהתנצלויות ולא בהסברים. חייבים להשמיט את סימני השאלה בסופי משפט כאשר פונים לילד ולהתחיל לדבר במסרים ברורים, קצרים שבסופם נקודה: לא להגיד – מתחיל להיות מאוחר, אופק, אני חושבת  שכדאי שניכנס לאמבטיה? אלא – השעה 7, אופק, תוריד בגדים ותיכנס בבקשה לאמבטיה. אפשר ורצוי כמובן לתת לילד להרגיש שהוא בוחר ואז לאמר: השעה 7 אופק, תוריד בגדים ובוא להתרחץ, אתה מעדיף שאני ארחץ אותך או אבא? אך הפעולה היא ברורה וההחלטה עליה נמצאת בידי ההורה.

אם כן, המסר צריך להיות מוחלט, ברור וללא סימני שאלה והאכיפה חייבת להיות עיקבית.

אם החוק וההחלטה חדשים סביר שהילד ירצה לפרוץ אותו במיוחד אם זה ילד שרגיל שגבולות נפרצים בפניו אם הוא קצת בוכה או צועק או נרגז. אז באה שעת המבחן האמיתית – אין לוותר. חשוב לעמוד בפני התסכול ולהיזכר בהחלטה ובטובתו של הילד. הילד זקוק לנו גם כמובילי דרך, כשומרים, כמדריכים וכאוכפי החוק, הוא זקוק לנו כהורים, לא כחברים.

במקביל חשוב כמובן לזכור שהדבר שמשנה התנהגות של ילדים הוא חיזוקים חיוביים, תשבחות עידוד והתפעלות. ככל שהתנהגויות החיוביות  של הילד יקבלו את מוקד תשומות הלב, הן ילכו וירבו וההתנהגויות אשר מושכות תשומת לב שלילית ילכו ויקטנו.

לסיכום, תפקידנו כהורים לתת לילד כח וביטחון ע”י אהבה, עידוד וקבלה מצד אחד אך לא לשכוח ואל להזניח את תפקידנו כמחליטים ושומרים על גבולות מצד שני.

 

והכי הכי חשוב-בלי רגשות אשם. כמה שיוצא מתי שיוצא והרי זה מצויין,

סיון ביבר M.A.

יועצת חינוכית ומדריכת הורים

יש לך שאלות נוספות? יש למלא את הטופס הבא ואחזור אליך בהקדם

האימייל שלך: (חובה)

השם שלך(חובה):

הטלפון שלך (חובה)

אנא דרג את הפוסט

5/5 (36)
נכון אהבתם את הפוסט? תראו את האהבה... אל תסתפקו רק בלייק תגידו גם מילה טובה...
אל תתביישו לשתף
  •  
  •  
  •  
  •