"הזוגיות שלנו מצוינת, אנחנו אוהבים אחד את השני, מסתדרים מצויין, משתפים אחד את השני, מגדלים את הילדים שלנו יחד. נכון יש עליות ומורדות כמו בכל זוגיות, אבל סך הכל, הכל בסדר". "אז למה הגעתם אליי?", אני שואלת, כבר לא מופתעת, אבל שמחה לפגוש זוג ששמח בחלקו. הרבה פעמים התשובות שאני מקבלת במפגשי ייעוץ זוגי הן אמירות כמו: אחותו תמיד מאשימה את הילדים שלנו בריבים בין הילדים, ההורים שלי לא אוהבים את אשתי, חמי וחמותי מפלים לרעה את הילדים שלנו, אבא שלי לא מסוגל לקבל את העובדה שבעלי לא עובד, אמא שלי כל הזמן מעירה לנו על הדרך בה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו.
מה שמשותף לכל התשובות הוא שישנו גורם חיצוני, בן משפחה, שגורם למתיחות רבה בינו לבין בני הזוג ובין בני הזוג עצמם. נטל האשמה והאחריות הכבדה נופלת על אותו גורם חיצוני. התחושה היא שללא הדבר הספציפי הזה, הכל היה מושלם. המצב הזה כרוך במתחים רבים, בתחושות קשות של חוסר אונים, כעס, עלבון, חוסר שליטה. אך לצד אלה אנחנו מקבלים גם רווחים:
- אנחנו מתווכחים, רבים וכועסים אחד על השני, אבל לא בגלל מי שאנחנו, או בגלל מה שחסר לנו בחיים או אפילו בזוגיות, אלא בגלל מישהו אחר. יש על מי להשליך את הפחדים והחששות, כך אנחנו שומרים על התדמית שלנו ושל הזוגיות שלנו בעיני עצמנו ובעיני בני הזוג.
- במקרים מסוימים בני הזוג מתאחדים על בסיס הכעס המשותף על סבא וסבתא, ההורים, או כל גורם אחר. האיחוד יוצר שפה משותפת, קירבה ושותפות גורל.
- · מאחר ואנחנו לא מקור הבעיה אנחנו בטוחים שאין לנו יכולת לשנות אותה ואנחנו נמנעים מלקחת אחריות. בפועל אנחנו ממשיכים להתלונן בלי לעשות דבר.
- אנחנו לא עוסקים בבעיות וקשיים אחרים שקשורים לזוגיות או לניהול המשפחתי שלנו.
- אנחנו מקבלים אישור לאהבה מבן הזוג, כי מדי פעם הוא בוחר בי על פני משפחתו ואני במקום הראשון.
ההתמודדות עם קושי מול בן משפחה גורמת לנו להרגיש שאנחנו בוחרים בין בן המשפחה הותיק, אמא, אבא, אח, אחות לבין בן או בת הזוג. בחירה מאוד לא פשוטה שגורמת לנו להשהות את פתרון המצב. כך אנחנו נגררים לאין ספור ויכוחים, פיוסים, מריבות ודיונים חסרי שחר. במקרים מסוימים מתפתחת חזית משותפת בין בן הזוג לבן המשפחה שמצדד בו ולמעשה בוחר בו על פני בן הזוג. זוגות "בוגרים" יותר יתנו גיבוי מלא לבן זוגם ויהוו החזית אחת מאוחדת מול בן המשפחה.
"אז מה עושים?, אנחנו מפחדים שאם נעשה משהו המצב עוד יותר יתדרדר", "ככה זה בכל המשפחות, אז ממילא אין סיכוי", " אולי פשוט נספוג את זה", "אולי ננתק עם המשפחה קשר וכך נגמור עם כל המתחים והמריבות האלה", אלו דוגמאות לשלל האמירות שאנחנו אומרים לעצמנו על מנת לא להתמודד עם הבעיה ולפתור אותה.
אז מה עושים? מהם כללי המפתח להתמודדות עם בן משפחה שהורס לנו את הזוגיות:
- ראשית בכל מצב יש לגבות את בן או בת הזוג אל מול בן המשפחה. על מנת לעשות זאת לעיתים יש לקבל כלים רגשיים וזה לעיתים התהליך הזוגי החשוב מכל.
- יש לקבוע מספר קטן של כללים וגבולות ברורים לגבי מה אנחנו מוכנים לאפשר ומה לא : לא מוכנים לשמוע ביקרת, מוכנים לשמוע ביקרת רק בארבע עיניים או כל כלל אחר שישמור עלינו.
- יש לקבוע את מסגרת ואינטינסיביות הקשר עם בן המשפחה : לבחור לפגוש אותו לדוגמא אחת לשבועיים, פעם אחת בביתו ופעם אחת בביתנו.
- לזמן את בן המשפחה לשיחה בה לא נדבר על העבר, לא נבקר את התנהגותו או נפעל לפיוס. בשיחה עמו נאמר לו מה אנחנו מרגישים מהם הכללים שאנחנו נקפיד עליהם מהיום והלאה. בלי איומים, ללא הצהרות מיותרות.
- להתכונן לתקופה קשה של הסתגלות. כמו בכל שינוי שאנחנו עושים, לבן המשפחה יהיה קשה מאוד להתסגל למצב החדש. כמו ילד קטן שמכריחים אותו לישון בשעה מסוימת, הוא יתמרד, יכעס ויאיים. עלינו להיות עמידים, נחושים ועקביים בהחלטלנו.
- ומה אם בן המשפחה לא מכבד את הכללים שקבענו – לבקש בנימוס שיפעל לפי הכללים שהחלטתם עליהם ואם ימשיך – להפסיק את המפגש ללא תוקפנות, הצהרות מיותרות או אמירות ביקורתיות.
לצד הצבת הגבול שלרבים נתפסת כנוקשה ושרירותית יש לפעול ליצירת קשר מיטבי עם בן המשפחה, לפעול לפיתוח היכולת לניהול שיחות מקדמות ולא לוותר עליו. לעיתים מומלץ להגיע לפגישה משפחתית בה ילובנו הנושאים בסיוע גורם שלישי, אובייקטיבי. עלינו לשלב בין אהבה, הכלה וקבלה לבין קביעת גבולות וכללים ברורים ונוקשים. רק כך נוכל לשמור על התא המשפחתי שלנו ולפנות משאבים ואנרגיות לדברים נוספים. לאחר שנים של ויכוחים אנשים מתקשים להפסיק לאחוז בדיאלוגים המתישים והתנצחויות. בפועל ההתרחקות מביאה התקרבות, הנוקשות מביאה רכות והכבוד לעצמנו מביא לנו יחס של כבוד גם מבני משפחתנו.
