המכתב הזה הוא מכתב שכתבה רות(שם בדוי) לאמה שלה. המכתב הזה נכתב כחלק מתהליך הטיפולי שהייתה לי הזכות ללוות אותה בו. היא הסכימה שאפרסם את המכתב שפרטים רבים בו אינם מדויקים זאת כדי שאנשים לא יוכלו לזהות אותה.

כתיבת המכתב היא טכניקה בה אני משתמשת לעיתים קרובות כאמצעי לביטוי עצמי, מול דמויות משמעותיות בחיים , ששיחה איתם קשה ולעיתים גם בלתי אפשרית. מסיבות שונות.

טכניקה זו היא פשוטה ומחוללת שינוי, משמעותי ביותר. ממליצה לכם להשתמש בה.

והנה מכתבה של רות:

אמא שלום.

אתמול שמעתי את השיר של ריקי גל “אמא”. הרגשתי שהשיר הזה ממש מדבר אותי.

בעיקר במילים האלה:

אמא,” 
שיר הערש ששרת מזמן רודף אותי, לאן אברח, לאן?  אילו יכולתי, הייתי שוכחת איך באתי לכאן!!!! 
אמא, 
לא אוכל להימלט מכישופך, עיני חשכו פתאום אילו יכולתי הייתי חוזרת אלייך היום.. . . 
אמא, הו אמא, 
איך בדמי, בעמקי נשמתי, דעתך נחושה ,, 
את וגם אני, בשנאה ואהבה, בין כוח וחולשה.
אמא, 
איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי אילו יכולתי הייתי עוקרת אותך מליבי 
אמא, 
אין לי בית בחדרי, במיטתי, ואין לי מנוחה אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה
אמא, הו אמא”.

כל זיכרונות הילדות חזרו והציפו אותי פתאום.עזרה בחוץ ,כי בבית אין.

אני זוכרת את הימים שבהם שבתי מבית הספר וחיכיתי שתפתחי לי את הדלת. אבל שוב פעם אחר פעם לא היית שם. הדלת הייתה נעולה. ותמיד הבטחת. תמיד אמרת שהיום תהייי ואני תמיד האמנתי לך. עד שהפסקתי.

את זוכרת אמא שבגיל 6 אסרת עלי לצאת מהבית, כי רצית שאנקה את הבית ,? את זוכרת שגם למרות שניקיתי תמיד אמרת שזה לא מספיק טוב?

את זוכרת שתמיד בדקת לי את התחתונים בעיניים מאשימות? אף פעם לא ידעתי מה באמת חיפשת. הייתי ילדה.תמימה וחסרת כל הבנה. תמיד שאלת מה עשיתי ולא הבנתי על מה את מדברת.

את זוכרת את המכות שהטחת בי? את זוכרת ששלחת אותי לישון במיטה עם אבא, כי את נידה? מה רצית שאעשה?

את זוכרת שהאשמת אותי שלא אהבתי את החלב שלך? את זוכרת שלא הפסקת להזכיר לי איזה תינוקת נוראית הייתי, כי כל הזמן בכיתי, ואתם, שניכם, את ואבא רציתם  לזרוק אותי מהחלון?

את זוכרת שכשאת ואבא התגרשתם, כעסת עלי ואמרת שאני ילדה נוראית, כי לא עשיתי והתאמצתי שתחזרו להיות ביחד בשביל שלום המשפחה?

את זוכרת שנסעת לחברה  לשבוע והשארת אותי בבית, עם אחותי הקטנה? את יודעת חיכיתי לך במרפסת כל יום. הדלת הייתה נעולה ולא יכולתי לצאת מהבית. את זוכרת?

את זוכרת שבסופו של דבר נסעת לבנות לך חיים חדשים בארהב? והשארתי אותי בארץ?, כשהייתי בת ?. ילדה גדולה, בוגרת ואחראית?

והיום חזרת. אחרי 30 שנים. ואת כועסת. את כועסת כי אני לא הילדה שקיווית לה. אני לא מספיק אוהבת אותך. יש לי חיים אחרים בלעדייך. יש לי סדרי קדימויות אחרים, כשאת בתחתית הטבלה.

ואת הרי צודקת. כי מה את רוצה? רק שנהיה בקשר של אמא ובת. ושאני אעשה הכול לרצות אותך, כי איך את אומרת “אני אמא שלך”. אני אוהבת אותך בואי נשכח מה שהיה, בואי דף חדש.

אבל אני, אני, לא תאמיני, יש לי דעה משלי. אני, אותה אחת שחיים שלמים הייתה אשמה, כי לא מספיק אהבה אותך, כי לא אהבה את החלב שלך, שלא עברה לדום מתוח, עבורך. אני , כן אני, משחררת את האשמה.

לאט לאט מרגישה חופשיה. מרגישה ראויה. מרגישה שמותר לי להגיד לא. מרגישה שיכולה לבחור חיים בלעדייך.

להתראות ושלום אמא.

 

 

 

קצת עליי ועל השיטה שלי ניתן לקרוא כאן

נכון אהבתם את הפוסט? תראו את האהבה... אל תסתפקו רק בלייק תגידו גם מילה טובה...
אל תתביישו לשתף
  •  
  •  
  •  
  •