אימון אישי – לקחת לעצמנו מקום

על מנת להסכים לשמוח, לחוות ולהשתיק את קולות ביקורת העצמית, עלינו להסכים לשים את עצמנו במקום של חשיבות. להסכים להשקיע בעצמנו זמן, משאבים לעיתים “על חשבון” אחרים. אך מי יותר חשוב אני או הילדים שלי? אני או בן זוגי? אני או ההורים שלי? מה לגבי האחים, החברים, הקרובים,  הכלב, החתול, השכנים, עמיתיי לעבודה, הלקוחות, הספקים? בדרך כלל אנחנו מחליטים, לא במודע לפי כמה קריטריונים:

1. מידת החובה – ככל שאני מרגיש שאני חייב למישהו, אשים אותו לפניי. הוריי משלמים עבור שכר הדירה שלי לכן אני חייב לבקר אותם בכל שבת, בן זוגי מפרנס אותי לכן נקנה קודם כל את המחשב שהוא כל כך רוצה ואחר כך את מכונת הקפה שאני חולמת עליה, חברתי עשתה למעני כל כך הרבה, היא עזרה לי למצוא דירה, לארוז ולסדר אז אני חייבת להקשיב לה בכל אימת שתרצה, אני פשוט מתייצבת כשהיא קוראת לי.
כשאנו פועלים מתוך חובה אנו מרצים, אנו עושים דברים כי “לא נעים” לנו. כדאי להתחיל  לבדוק כמה פעמים ביום אנחנו משתמשים ב”לא נעים” לי בראש או בע”פ. צריך, חייב ומוכרח משמשים אותנו לאותה מטרה בדיוק.

2. מידת המסכנות/הזדקקות – ככל שאדם נתפס בעיני כמסכן, כזקוק, אשים אותו לפניי. בן הזוג שלי כל כך אומלל, קשה לו כשהוא מתחיל משהו חדש, אם לא אכין אותו הוא לא יתמודד. לשותף שלי אין מכונית, הוא גר מאוד רחוק מתחנת אוטובוס או רכבת, כל כך קשה לו להסתדר כך, אני אאסוף אותו בבקרים כדי לעזור לו גם אם זה לא נוח לי. אחותי באמת מסכנה, היא לא מסתדרת עם בירוקרטיה, היא מרגישה חסרת אונים מול פקידים ורשויות, היא “צריכה” אותי כדי שאעשה את זה בשבילה.
כשאנו פועלים בשם המסכנות של האחר אנו למעשה “מגדילים” את עצמנו. אנחנו היודעים, המוצלחים, החזקים והוא המסכן, האומלל, הלא יוצלח, החלש.

3. מידת הקרבה – ככל שמישהו קרוב אליי, אשים אותו לפניי. ככל שמישהו קרוב אליי אני אטה להרגיש יותר חובה כלפיו ו/או אראה אותו באור יותר מסכני. בקרבה יש סוג של מחויבות שלקח על עצמו כל צד, להיות בשביל האחר.

זה לא אומר שלא אוכל לשים את עצמי גם אחרי דליה מהסופר השכונתי. כי מאוד חשוב לי שדליה תחשוב עליי דברים טובים, שאני לא מבזבזת לה שקיות לדוגמא. גם ממנה לא נעים לי, אז עדיף לבדוק את החשבון כשהיא לא רואה, שלא תחשוב שאני לא סומכת עליה.

ישנם גם שיקולים מוסרים, תרבותיים, הנקבעים על פי אמות מידה של נורמות חברתיות.

ניתן לראות זאת בבירור בהקשר של ילדים. “קודם כל הילדים שלי”, זהו משפט טיפוסי לאימהות ממגוון מוצאים, גילאים, רמות השכלה. המחשבה כי כל מה שאני עושה כהורה הוא קודם כל לטובת ילדיי מעמידה אותנו באור כמעט הירואי. זוהי מעין הקרבה קדושה אולטימטיבית שאין עליה עוררין. מאחר וילד נולד לעולם לא כי בחר בכך (יש תפיסות שגורסות אחרת) הוא לא לקח על עצמו מחויבות ולכן אינו חייב, אם כך החובה “נופלת” על הוריו המטפלים. הנזקקות של הילד הפעוט, וחוסר היכולת של ילד, פעוט, לעשות דברים מתוך חובה, מאוששים לכאורה את העובדה שהוא המרכז ולא הוריו. התפתחות תקינה של ילד בגילאים 1.5 – 4 , ע”פ פיאז’ה שפיתח תיאוריה פסיכולוגית בתחום התפתחות האינטליגנציה, מאופיינת באגוצנטריות. תפיסת הילד את עצמו כמרכז העולם. בגיל זה קשה לילד לשים את עצמו במקום האחר. הוא יכול לראות הכל מנקודת מבטו לפיה כל מה שקורה בעולם מתרכז סביבו. העולם כולו לא נוצר אלא כדי לספק את צרכיו האישיים. במשך הזמן לומד הילד שאנשים אחרים שונים ממנו ויש להם רגשות ומחשבות משלהם. הוא משתחרר מהתפיסה האגוצנטרית. (פיאז’ה טען שגם בקרב מתבגרים רואים חשיבה אגוצנטרית במובן של אמונה כי רק הם חווים רגשות באופן אינטנסיבי וייחודי ולכן אין מבינים אותם). הורים מסוימים נוטים לחזק את התפיסה האגוצנטרית בקרב ילדיהם ומשרתים נאמנה בתפקיד העולם המשרת את כל צרכיו ומאוויו גם בגיל 50. וכולנו מכירים את השיר “הילד בן 30”.

אני מאמינה שכשאנו עושים זאת אנחנו יכולים לתת פחות לילדים שלנו. לדוגמא הילד מבקש ממני לשחק איתו, או בגיל מבוגר יותר הבן שלי מבקש ממני לשמור לו על הילד שלו ולשחק איתו. אני תכננתי לעשות משהו אחר באותו הזמן. אם אשחק עם הילד כי אני חייבת, ארגיש בפנים שאני מפסידה, שהקרבתי. עד כמה אוכל להיות איתו במאה אחוז. כל הורה יגיד שהוא מוותר למען הילדים וזה בסדר. אך האם זה נעשה מתוך בחירה? ומה אם אני “מוצאת” את עצמי כל הזמן מוותרת? אני מוותרת על מה שחשוב לי, על לעשות דברים שמקדמים אותי לעבר מטרה שהגדרתי לעצמי. אני אהיה בן אדם פחות מסופק, יותר ממורמר, עד כמה יהיו לי משאבים לראות את הילד פנויה, מתמסרת?

נכון אהבתם את הפוסט? תראו את האהבה... אל תסתפקו רק בלייק תגידו גם מילה טובה...
אל תתביישו לשתף
  •  
  •  
  •  
  •