לא מזמן העברתי הרצאה בנושא נפרדות. שאלתי את הנוכחים מהי נפרדות לפי תפיסתם.

רבים ענו, שנפרדות קשורה לפרידה או שהיא פרידה. ויש אחרים שהגדירו נפרדות כאגואיזם.

כך או אחרת, באסוציאציה שלהם הם חוו את המושג  כ”שלילי”.

אז האם נפרדות קשורה באמת לפרידה ,או עומדת בפני עצמה, האם קשורה לאגואיזם במובנים החברתיים והערכיים שאנחנו נותנים לו בתפיסה החברתית, כהיפוך של נתינה? ויש שנפרדות מכילה תכנים “חיובים”?

אז נתחיל בהגדרה.

נפרדות היא קיום עצמי

כלומר האדם קיים בזכות עצמו. כדי שנוכל להגדירו ככזה, עליו להיות בעל צרכים משל עצמו. הוא פועל לספק את צרכיו, ערכיו והגשמתו העצמית.

עד כאן אין כל בעיה. כי כל אחד מבעלי הדעות האחרות לא יראה פה משהו העומד בסתירה לערכים החברתיים שלו.

מתי זה הופך להיות בעייתי ומעורר אנטגוניזם? כאשר אנחנו מדברים על נפרדות בקשר.

כי האם אנחנו יכולים להיות קיימים בזכות עצמינו כאשר אנחנו בקשר? זוגי?

האם אנחנו יכולים להיות בעלי צרכים משל עצמינו, בלי קשר לבן הזוג שלנו? האם אני יכולה להיות ולפעול כדי להגשים את עצמי, לספק את צרכי ולהיות בקשר? האם זה נכון? האם למרות כל זה אני יכולה להיות בקשר? נאהבת? שמחה? מאושרת? מוגשמת?

אז התשובה היא כן. כי כאשר אנחנו מדברים על נפרדות. אנחנו מדברים על נפרדות בקשר. כי כשאנחנו לא בקשר לא עולה השאלה, על מה אני מוותרת? מתי אני שמה את הצרכים., הרצונות ואת עצמי בכלל בצד? לטובתו? כדי שהקשר יצליח?

ולא רק זה. כל המפורט פה חייב להתקיים, כן ממש חייב, כדי שהקשר יצליח .

אז איך זה עובד?

כאשר אני מבינה שיש לי צרכים, ערכים, צורך בהגשמה עצמית אישית, אני מביאה לקשר את ההבנה שבן הזוג שלי, הוא אדם בפני עצמו. הוא בעל קיום עצמאי, העומד בפני עצמו. יש לו את אותה מערכת, הכוללת צרכים, רצונות , ערכים וכו. משל עצמו.

עם ההבנה הזו מגיעות הבנות נוספות, שהן לא פחות חשובות.

מגיעה הבנה שאני זו שפועלת בשביל עצמי. הוא לא אמור לפעול עבורי. הוא יכול לסייע לי, כמיטב יכולתו, אך האחריות היא שלי. אני זו שאמורה לפעול ולעשות, כדי להרגיש מסופקת ומוגשמת.

ואז רף הציפיות שלי יורד. כי בפנטזיה הכמיהה שיעשו עבורי, לא קשורה למציאות בוגרת. היא קשורה למערכת יחסים בן אימא לילד. כאשר הילד בשנים הראשונות שלו. כאשר הוא חסר יכולת ומסוגלות, לפעול עבור עצמו.

הבנה לא פחות חשובה הנגזרת מכך, היא שבן הזוג שלי הוא לא רע או טוב. כי בעצם הוא משוחרר מהתפקיד הזה . מהתפקיד של לספק את כל צרכי. יש לו את הצרכים שלו לספק. הוא לא טוב כי לרגע הוא סיפק את צרכי.  הוא כמובן גם לא רע, כי לא סיפק בצורה מושלמת ומוחלטת את המהווים שלי.

כמובן מהצד השני, גם אני משוחררת מהתפקיד של לרצות, להקטין את עצמי. להגשים לו את רצונות. לשים את עצמי בצד. להגשים את הפנטזיות שלו וכו. גם אני כמוהו. יש בי חלקים טובים . חלקים פחות טובים. ואני לא טובה או רעה.

ההבנות האלה מסייעות בלבנות אמון. אמון בעצמי. ביכולות העצמיות שלי. אמון בבן הזוג השלי. שיעשה כמיטב יכולתו, עבורי. כי מתפתחת שותפות בין שני אנשים בוגרים ולא יחסים תלותיים והוריים.

איך זה יבוא לידי ביטוי במציאות האישית והזוגית?

לכל אחד מאיתנו יהיו חברים משל עצמו. תחביבים , זמן לעצמו. עניין משלו.

ואת כל זה נביא למרחב הזוגי שלנו. המרחב הזה יתמלא בשיתוף, הכרה בשוני, העצמה של כל אחד מבני הזוג.

רציתי לשאול אותך – על טיפול אישי בפסיכודרמה לזוגיות כבר שמעת?

נכון אהבתם את הפוסט? תראו את האהבה... אל תסתפקו רק בלייק תגידו גם מילה טובה...
אל תתביישו לשתף
  •  
  •  
  •  
  •