מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

רק מעטים היו מצליחים להגיע אליו. הוא היה מקבל אותם בימים שני ושלישי, בין השעות 8 ל-9 בבוקר בדיוק. תורים ארוכים של אנשים היו משתרכים, כמו שרשראות נייר המקשטות סוכה, היו יוצרים צורות על החול החם. נשים, גברים, ילדים, בכל הגילאים ובכל הצורות והגדלים, ללא הבדל. מדי פעם היה יוצא את בקתתו ומצביע על מישהו, “אתה – בוא”. וההוא היה מהלך אליו כמו על ביצים, שמא יתחרט. שוב ושוב היה מתרעם ההמון על כך שלא היתה כל חשיבות לתור. בייחוד כשקרא לבחורה צעירה שהגיעה בחמש דקות לפני תשע, כמו הגיחה משנת הבוקר שלה זה עתה, והאחרים שחיכו לעיתים גם מהלילה שלפני לא זכו להיכנס. אף אחד לא ראה אותו עולה לבקתה שלו בבוקר ולא היה ברור באיזו שעה הוא מגיע אליה. יש אמרו שהוא ישן בה. חדורי מוטיבציה ודרוכי מטרה חיכו האנשים בתקווה שמזלם יאיר להם פנים והם ייבחרו לעלות לבקתה. היו שבאו שבוע אחר שבוע. שוב ושוב מנסים בגדים שונים, הלך רוח אחר ולא הצליחו להיכנס. היו שבאו ונכנסו כך סתם, בפעם הראשונה. כל כך רציתי לפגוש בו, לדבר איתו ולו לכמה רגעים. הייתי בתקופה של מחשבות מרובות ומעשים מועטים והייתי זקוק להדרכה. חשבתי שאם אבוא כדי להשקיף על ההמון, אוכל ללמוד משהו ואז אתכנן את כניסתי אליו בשבוע שלאחר מכן. כיוונתי לי שעון מעורר לחמש בבוקר ויצאתי אליהם כמו מדען עם פנקס ועפרון מחודד. כשהגעתי בחמש וחצי בבוקר, היו כבר שלושה תורים, כל אחד פנה לכיוון אחר. כמו זרועות תמנון ישבו האנשים צמודים האחד לשני בקווים מפותלים. חלקם נראו מיואשים, חלקם שמחים, חלקם עסקו בהכנת אוכל ושתייה וחלקם קראו ספר או עיתון צבעוני. כל כך רציתי לעלות לבקתה לבדוק אם הוא ישן שם, לבדוק אולי הבקתה פתוחה. אך לא העזתי, כמו כולם. היתה שם קבוצת צעירים שתופפו על דרבוקות ורקדו לצליליהן. אנשים דיברו זה עם זה אך בליבם חששו וחשדו האחד בשני. לכל שיחה היו שני קולות, האחד, זה שהשמיעו, “מאיפה אתה”, “איזה יופי מה שאתה לובש”, “מה הביא אותך לפה”, “שמעת איך לפני חודש התעלפה כאן מישהי והוא אפילו לא יצא לראות” והקול השני, לא נאמר, “למה באת דווקא היום”, “האם יותר חשוב שאני אכנס או אתה”, “מה אתה מתכנן לעשות כדי להיכנס”, “מה אתה יודע שאני עוד לא יודע ויכול לעזור לי להיכנס”. הרב דיברו בשקט אבל היו כמה שהרימו את הקול כאשר דיברו על נושאים כמו ראש הממשלה החדש או על העלאת מס ערך מוסף או על אנשים שלא מתחשבים באחרים ומרעישים, או על אנשים שהם שקטים מדי. הים מנגד מנהל לו חיים משל עצמו, לא מושפע מההמון. לעיתים היה שקט, לעיתים גועש ומרים גל כמו מרים גבה. בצבעים של כחול וירוק, תכלת ולבן, אדום וצהוב כמו היה משקיף על ההמון ומצייר את רשמיו. שעת הרחצה החלה רק בשעה 9 בבוקר, כך שבשעה מוקדמת כזו מעט מאוד אנשים נכנסו לים. היו כמה דייגים שהיו באים בוקר, בוקר והם תמיד כעסו על ההמון שהפר את שלוותם וטענו שבשל כך הדגים בורחים להם. לאחר שוטטות בין האנשים פגשתי אישה אחת שהפרה גם היא את שלוותי. בעיני שקד היא הסתכלה בי מבקשת לדעת למה גם אני פה. ניגשתי לשבת לידה בלי לברר דבר. היא מיד חייכה ושלחה אליי יד לשלום, לברכה ולנגיעה קלה. היא סיפרה לי שידעה שתכיר היום מישהו מיוחד. שמחתי לשמוע שאני מיוחד. אמרתי לה שהיא נראית בהתלבטות. וכך המשכנו לנווט במסלולי המילים, מחפשים לרגש, לשים חותם, מפלסים דרכנו ממחשבות למעשים.

 

נכון אהבתם את הפוסט? תראו את האהבה... אל תסתפקו רק בלייק תגידו גם מילה טובה...
אל תתביישו לשתף
  •  
  •  
  •  
  •