מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

מאירה היתה מורה שחלמה להיות רקדנית בלט, בלרינה. חיים היה עורך דין שחלם להיות כבאי. רן היה מנצח בתזמורת העירונית וחלם להיות רופא. כשפגשתי בה לראשונה היא היתה מרלין מונרו. בפאה בלונדינית ואדום חזק על השפתיים, היא התאמצה להלך במהירות כדי ששמלתה האדומה תקפץ מדי פעם עד מעל הברך, כמו רקדנית פלמנקו. בנעלי עקב גבוהות, שקופות, כשציפורני רגליה משוכות לק בוהק היא באה לקבל את פניי. “נעים מאוד, בואי, בואי תיכנסי. זו פעם ראשונה שלך, נכון?”. “כן”, עניתי, מתלבטת אם להיכנס ואיך להיות. להתעלם ממנה ולהתרכז בחנות, להיות נינוחה ולברר מה הסיפור שלה או להקסים אותה. “אני לא יכולה לדבר כרגע, נכנס מישהו”, שמעתי אותה לוחשת לטלפון בקול נמוך וסקסי. לא יכולתי להתעלם ממנה, כמו ילד יפה עיניים שוב ושוב היא משכה את עיניי. נעצתי בה מבטים בוחנים וליבי דפק בחוזקה. “את רוצה לשתות משהו, לאכול. רגע.”, היא עצרה בפתאומיות. לא ידעתי למה לצפות אבל ציפיתי. היא הרימה שוב את הטלפון בידיים עדינות אך באחיזה חזקה. “היי, תביא לי בבקשה שתי לחמניות עגולות, גבינת עיזים, זיתים לא מהחריפים, ממרח אבוקדו ושוקו חם, בלי קרום. בבקשה מהר טוב?”, שאלה מחייכת כמו יודעת את התשובה. היא ניתקה, התיישבה על כיסא מרופד, ליד שולחן עגול שעמד במרכז החנות. “בואי, שבי”, היא קראה לי מסמנת בעיניה לכיסא שליד. באתי. כמו גרגיר אבק הנשאב בחוזקה. התיישבתי. לא ידעתי מה לעשות בתיק המגושם. הנחתי אותו על הריצפה ושילבתי רגליים. על כל מקרה, חשבתי. היא הוציאה מקופסא שעמדה במרכז השולחן, שתי סיגריות לבנות, שהיו מקושטות במדבקות קטנות של מלאכים. היא הדליקה את שתי הסיגריות והגישה לי אחת. “תודה”, אמרתי. שמחה שאוכל להרגיע את נשימתי במקצבים קבועים של עישון. “אני לא אוהבת שוקו”, לחשתי. היא התעלמה מסתכלת בי בעיניים חודרניות ובחיוך מוקסם. “בוקר טוב, אי אם מיסטר פרזידנס”. הוא נכנס בעינים בורקות. שיערו קצוץ ונקי, לבוש מכנסי טרנינג צמודות שהדגישו את אזור חלציו. רציתי להתעמק במראה שלו ולא הצלחתי למצוא את הזוית. ראיתי נעלי ספורט של רקדנים, חולצת בטן בצבע בורדו, שרירים, הרבה שרירים ופנים מפוסלות. הוא סידר את הדברים על השולחן כמו מלצר מיומן. נשק ללחייה הימנית בחוזקה ואז לשפתיה בעדינות. אז פנה אליי, ליטף את שיערי שהיה באותו היום חפוף ומריח. “אני אומר לכן, המדינה שלנו זה משהו. אני נכנס הבוקר למעדנייה שלי, מכין לי קפה של בוקר ובכפית השניה של הסוכר רואה שנגמר לי החלב. הלכתי לקנות חלב, סתם חלב בחנות מכולת ברחוב המקביל למעדניה. ארבעה שקלים ושבעים אגורות. את ידעת את זה?”, הוא שאל מסתכל עליי. ” מי היה מאמין שחלב עולה כל כך הרבה”. לא ידעתי אם הוא רציני, לכן לא הגבתי. אבל בטח שידעתי חלב ארבעה שקלים ושבעים, יוגורוט שני שקלים ושמונים, לחם שלושה שקלים ושלושים. תמיד בדקתי את החשבון…אם יש לו מעדניה הוא אמר לדעת מחירים, חשבתי לעצמי מתביישת בקטנוניות שלי. “אני בטוחה שהלקוחות שלך כבר מחכים לך, דיברנו על זה, נכון?”, היא אמרה לו בתקיפות. הוא הסתובב והלך. חששתי פתאום להיות איתה לבד.


logo

נכון אהבתם את הפוסט? תראו את האהבה... אל תסתפקו רק בלייק תגידו גם מילה טובה...
אל תתביישו לשתף
  •  
  •  
  •  
  •