fbpx

גלית קדמי ביבר בוידוי אישי

אני רוצה להתוודות. פעם הייתי קלילה יותר, אופטימית יותר והעולם חשב שאני מוצלחת יותר. עוד בבית ספר הייתי תלמידה מצטיינת, ולאחר סיום שירות צבאי כפקידת מבצעים בטייסת (תפקיד נחשק ביותר), קיפצתי בזינוק מהיר ללימודי תואר ראשון. מיד עבדתי ככלכלנית, מיד המשכתי לתואר שני, והתקדמתי במעלה סולם התפקידים, מכלכלנית, לסגנית מנהל מסחרי, למנהלת שיווק, ולסמנכ"לית בכירה. היה לי לכאורה הכל, תפקיד משמעותי, השפעה, תנאים כלכליים טובים, אבל אף פעם לא הייתי מרוצה. באמת מרוצה. עסוקה בחיפושים אינסופיים הלכתי לטיפול ובמקביל המשכתי ללמוד. הפעם פניתי ללימודים בתחום הטיפולי. שנה של קבוצה טיפולית ועוד שלוש שנים של לימודים אינטנסיביים של טיפול בפסיכודרמה. אחרי זה לימודי אימון, אחרי זה לימודי ייעוץ זוגי, וגם לימודי גישור, שלא יחסר. הקמתי משפחה לתפארת שעימתה אותי הם הרבה התמודדויות.

לפני יותר מעשר שנים, בשנת 2004 עזבתי את עבודתי כשכירה, אל הלא נודע, אל שום דבר ברור. סטיתי ממסלול הביטחון של מעבר מעבודה לעבודה, למסלול של ריק, של כלום. תוך זמן קצר פנתה אליי מישהי וביקשה ממני, גלית תאמני אותי. כמובן שהסכמתי ואז הבנתי שזה הולך להיות העסק שלי. בעשר השנים האחרונות עבדתי כמאמנת אישית, כיועצת זוגית, וכמנחת סדנאות. בעשר השנים האלו עברתי תהליך מופלא, תהליך בו אני מרגישה היום כמו אישה אחרת.

פעם הייתי עושה הרבה וכמעט לא עוצרת. היום אני עושה הרבה פחות אבל מרגישה הרבה יותר.

פעם לא ידעתי מה אני מרגישה, למה אני זקוקה. היום אני יודעת לזהות בדיוק מה עובר עליי ומי או מה יכול לעזור לי להרגיש טוב יותר.

פעם הכל היה נראה לי מאוד פשוט וקל אבל כשהגעתי למטרות שלי הרגשתי ריקנות גדולה. היום אני נכנסת לתהליכים מורכבים, עמוקים, ולאורך הדרך אני מרגישה מלאות גדולה.

פעם הייתי עושה הכל כמעט לבד, בשביל עצמי, בשביל החברים שלי, בשביל העובדים שלי. היום למדתי להיעזר. להיעזר בבן הזוג שלי, בחברות שלי, באנשי מקצוע נהדרים.

החיים שלי הפכו למסע מרתק של גילויים, של אתגרים, של עניין, של עוצמת רגשות גדולה יותר. אני מרגישה אהבה, שנאה, תשוקה, כעס, חמלה, שבריריות ועוד רגשות שפעם לא ידעתי שקיימים.

אני משמשת בתפקידים שונים בחיים שלי כאמא חמה ואוהבת, כאישה יצרית ומשוחררת, כחברה תומכת ומפרגנת, כילדת פרא חסרת גבולות, כיוצרת טווה חלומות, כהרפתקנית, כרשת תמיכה עוצמתית, כיועצת שקולה, כמיכל אינסופי, כנערה חסרת עמוד שדרה, כקשישה חכמה, מתה וחיה, מחוסרת כוחות לצד מלאת השראה וחיות. ואת כל אלו אני מביאה למחוזות חיי השונים, לבני משפחתי, לחבריי, למתאמנים שלי. כולם נהנים וסובלים ממני.

לאורך השנים אני מזהה שיש שני סוגים של אנשים. הסוג הראשון הם אלו שמסתדרים, אלו שמונחים סטטוסים חיצוניים והישגים, אלו שנמצאים במירוץ ועוצרים רק כשהם חולים או כשמישהו מסביבם מת. פעם הייתי כזו. הסוג השני הם אלו שיותר קשה להם, שהם יותר מורכבים, שהם מרגישים הכל בעוצמה יותר גבוהה, שיש להם פחות מסננים, פחות הגנות. הם חיים יותר, הם חווים יותר, הם מתמודדים יותר.

לאורך השנים ההורים שלי עוברים תהליך של חזרה בתשובה. היום ההורים שלי גדולי אמונה, שייכים לקהילה דתית, מתפללים כמה פעמים ביום ומתחזקים, הולכים לשיעורים כדי להעמיק את הידע שלהם, עוברים תהליך תמידי של התפתחות, של התקרבות. מי שמאמין לא מפחד. לאנשים חילוניים אין מקום כזה, גם לא עבור כל הדתיים בית הכנסת משמש כמקור כח והשראה.

הבנתי שאנשים זקוקים למקום כזה, כמו בית כנסת. מקום שיוכלו לבוא אליו להתחזק, ללמוד, להעשיר את עצמם, לקבל השראה, כוח, תמיכה. מקום בו יוכלו להביא את עצמם כמו שהם, נטולי סטטוסים חיצוניים ומעמדות, מקום הו ירגישו שייכים.

אי אפשר לבד בעידן הזה. הניכור משסע בנו מכל עבר, הוא דוקר ומעמיק את הבדידות האנושית הבסיסית. אי אפשר לבד להתמודד, אי אפשר לבד להתחזק, אי אפשר לבד לצאת מאזור הנוחות וההרגלים שלנו. זה פשוט לא עובד.

אחרי עשר שנים כמאמנת אישית ויועצת זוגית אני עוברת לשלב הבא בחיים שלי. אני מקימה את "חדר הכושר הרגשי", לא לבד, ביחד, עם ירדנה שמשלימה אותי בצורה מופלאה. הקמתי מקום שאליו אנשים יוכלו לבוא ולהגיע למטרות שהם רוצים בחיים. אבל יותר חשוב מכך, הם לא יהיו לבד. אני לא בטוחה שאנשים מבינים את הרעיון שלי, הוא שונה, הוא חדשני. אבל ברור לי שלשם אנחנו הולכים. אי אפשר לעסוק רק בפיתוח הגוף. דוקא בעידן הבוטוקסים וההתמכרות לספורט נחוץ כל כך להתייחס לנפש שלנו. בדיוק כמו שהולכים לחדר כושר, או להליכה יומית בכביש העוקף, כך עלינו להתייחס לנפש שלנו. עלינו לעצור לפחות פעם בשבוע. לעצור ולשאול את עצמנו, מה קורה, מה אנחנו מרגישים, למה אנחנו זקוקים, מה עלינו עוד ללמוד. עלינו ללמוד את עצמנו, להתפתח. לשנות את מה שאנחנו רוצים לשנות, לחגוג את מה שאנחנו רוצים לשמר.

אחרי עשר שנים של טיפול באנשים אני מבינה דבר אחד, כולנו מכורים. כל אחד מכור למשהו אחר. יש שמכורים לאלכוהול, סמים, מין, סיגריות ויש מכורים לדברים שנחשבים לכאורה קלים יותר. מכורים לאוכל, מכורים לכעס, מכורים לחרדות, מכורים לסבל, מכורים לבדידות, מכורים לשליטה, מכורים להמנעות, מכורים להרס עצמי, מכורים לקורבנות, מכורים לדפוסים והרגלים שאין לנו דרך לצאת מהם לבד. בדיוק כמו שמכור מסמים שנגמל אמור להיות כל החיים שלו בסביבה תומכת, מחזיקה שתסייע לו לא לסטות ולא לחזור להתמכרות שלו, למחלה שלו, כך כולנו. עלינו להיות בסביבה שתסייע לנו שוב ושוב לא לחזור להרגלים שמזיקים לנו. ההתמכרויות שלנו, לטוב או לרע, הן כל כך מושרשות בנו, שאין סיכוי להוציא אותן מחיינו לגמרי. הן תמיד יהיו שם, יארבו לרגע של חולשה כדי להשתלט עלינו.

גם אני מכורה לדפוסים שפעם ניהלו אותי, זה שיניתי את אורח חיי ואת העיסוק שלי לא גרם להם ללכת. אני עדיין באופן אוטומטי תמיד אבחר לא להרגיש, למדוד את ההישגים שלי על פי התוצאות, להשוות את עצמי לאחרים, להיות בשליטה מלאה. אלו ההתמכרויות שלי ואני מתמודדת איתם יום אחרי יום. למעשה הקמתי את חדר הכושר הרגשי בשביל עצמי. כדי שיהיה לי מקום שבו אעזור לאנשים אחרים, אשקף להם את ההתמכרויות שלהם, אפתח להם אפשרויות חדשות, אדרבן אותם להשיג את המטרות שלהם, אבל בעצם אשיג את שלי.

ואוו אני מרגישה הקלה. לבטא, לבטא בידיעה שאנשים יקראו את מה שכתבתי, זה מאוד משחרר עבורי. זה לקחת מקום, זה להעיז, זה לצאת מאזור הנוחות, זה לחשוף ולא להיות בשליטה. אני שוב מתמודדת עם ההתמכרות שלי.

עברו עשר שנים מאז עזבתי את תפקידי כסמנכ"לית בארגון חשוב ומשמעותי ועדיין אנשים מסביב אומרים לי, את בזבוז, יכולת להיות מנכ"לית, הו איפה יכולת להיות היום, הם אומרים לי.

אני כמו שאמרתי, אני מתוודה פה, אני לא בנויה מהחומרים של מנכל"ים, אני בנויה מחומרים אחרים. החיים שלי מורכבים ולא פשוטים, אבל אני מרגישה מלאות, אני כמהה לחיות, אני כמהה לגלות, אני כמהה לקחת סיכונים. בואו תצטרפו אליי להמשך המסע שלי. נו בואו.

דברו איתי : 050-7417040

כתבו אליי: galitkbi@zahav.net.il

או השאירו פרטים:

    האימייל שלך: (חובה)

    השם שלך(חובה):

    הטלפון שלך (חובה)

    רוצה להצטרף לרשימת התפצה

     

    כתיבת תגובה