fbpx

זוגות זוגות מתרחקים

…לא כל כך מדברים, לא כל כך נוגעים, בודדים בקשר.

איך להפסיק להרגיש בדידות בתוך הזוגיות?

"אני מרגישה בדידות בתוך הזוגיות שלי", היא אומרת בעיניים אדישות. לא כואבת, כמו קיבלה את הגזירה. "היא לא נוגעת בי", הוא אומר בחיוך. מיואש, חסר אונים. עוד ועוד זוגות שחיים יחד, חולקים מיטה משותפת, אבל לא מרגישים את האהבה, הרכות והיחד של תחילת הקשר. כבר לא משקיעים אחד בשני, לא מתחשבים, אוגרים משקעים ומטענים רגשיים שליליים אחד כלפי השני. יוצרים מציאות זוגית של ניכור, מרחק ולעיתים גם כעס וריבים מתמשכים.

משיחות רבות עם זוגות שמביאים לייעוץ הזוגי מחלוקות בעניני הילדים, בעניני חלוקת תפקידים בבית, שמתלוננים על התפקוד האחד של השני או שלא מבינים לאן נעלם הניצוץ של תחילת הקשר, האהבה והחיבור הזוגי, אני מגלה שמה שמאפיין את הזוגות האלה הוא דפוס קשר שחוזר על עצמו:

כאשר אחד מבני הזוג מרגיש שהשני לא מבין אותו, לא רואה אותו, לא יוזם, לא מתחשב, לא משקיע, מבקר אותו או כועס עליו – הוא מתרחק או תוקף.

הבסיס לדפוס הוא החיבור לילד שבנו. הכוונה לילד שהיינו או לחלק הילדי שבנו, חלק שחושב ופועל כילד ולא כבוגר.  הילד שסבל מכך שלא ראו אותו, לא נתנו לו מקום, לא היו רכים ומקבלים כלפיו, הילד שמבקש לעצמו רק דבר אחד: בבקשה תראו אותי ובבקשה תבינו אותי. גם אם לא תתנו לי מה שאני מבקש זה בסדר אבל תאשרו אותי. אל תמחקו אותי. אל תתנו לי להרגיש רע ביחס למה שאני מרגיש ומבטא. או החלק הילדי שבנו שלא מסוגל להתמודד עם תסכולים, שמרגיש שהוא חייב לקבל את מה שהוא רוצה עכשיו ומגיב לכך מהמקום הזה.

זוגות רבים עסוקים בלריב על מי ינקה מה, מי יזום יחסי מין, מי עושה יותר, עסוקים בשכנועים אינסופיים בהם כל אחד בטוח שהוא צודק והשני טועה. כשלמעשה מה שנמצא מתחת לפני השטח הן תחושות של פגיעות, של אכזבה, של דחייה.

הרבה זוגות כבר לא רבים בכלל, לא מתקשרים כמעט, כדי לא להתמודד עם הרגשות הקשים שעולים במפגש עם אותן תחושות.

אך המפגש הזה, האומץ להסכים להרגיש בזוגיות פגוע, דחוי, ילד קטן שזקוק לחמלה, לחיבוק עוטף, להבנה ולהכלה, המפגש הזה הוא המפתח לזוגיות של שותפות. מפתח ליציאה מתחושת הבדידות והניכור בתוך הקשר.

אם במקום לצעוק עליו שהוא שכח לשאול אותי על פגישה חשובה שהיתה לי, אני אשתף אותו בכמה אני מרגישה פגועה ודחויה, כמה נעלבתי וכמה הייתי זקוקה שיתעניין בי. אם במקום להתרחק ממנה ולהתעסק במשחק הפוקר, או הקנדי קראש בגלל שהיא לא יוזמת איתי יחסי מין, אני אגיד לה שאני מרגיש מוזנח, לא נאהב, אפילו ננטש. אם נשתף במה שאנחנו מרגישים מהמקום הכי עמוק וכואב, סביר להניח שנקבל הבנה וקרבה.

זה נורא מפחיד להיות במקום הזה. מקום חשוף, פגיע, מקום שברירי. אולי נתפס חלשים ובני הזוג שלנו לא ירצו בנו. אולי באמת לא נעמוד בעוצמת הרגש הזו ומשהו נורא יקרה לנו, אולי נאבד את השפיות, נאבד את עצמנו, נתמוטט. כי זה מפחיד להרגיש, זה מפחיד להיות מחובר למה שאנחנו חשים ולבטא את זה. אך בפועל, להסכים להיות מחוברים למה שאנחנו מרגישים ולבטא את זה, נותן עוצמה גדולה.

באותו אופן נוכל להיות מחוברים לצד הרגשי כאשר אנחנו חווים את בן או בת הזוג שלנו תוקפים אותנו. ככה סתם בלי הקשר. הוא מגיע הביתה ומתחיל לכעוס שהבית לא מסודר. היא נכנסת למיטה אחרי ערב שקט ומתחילה להתלונן על הזוגיות שלנו. אנחנו מרגישים מותקפים ואנחנו שוב בדפוס שחוזר על עצמו, מתרחקים או תוקפים בחזרה. אז איך יוצאים מזה? מסתכלים על הילד הקטן שנמצא בבן או בת הזוג שלנו. רואים את הפגיעות שלו, את השבריריות שלו, את החולשה שלו ואת חוסר האפשרות שלו לשלוט בעצמו ולא נבהלים. מחבקים את הכעס שלו, נשארים שם בלי לברוח. נשארים להבין מה עובר עליו או עליה, מה הוא מרגיש באמת, מתחת לכעס ולתוקפנות. צעד כזה יוביל בהכרח לקרבה, צעד כזה יגרום לבני הזוג להרגיש אהבה ורכות.

חשוב לי לסייג ולומר שאל לנו לקבל כל סוג של תוקפנות כלפינו ובוודאי שלא אלימות מילולית או פיזית. זה המקום להציב גבול ברור או להפסיק את הקשר.

בפועל, הרבה פעמים רואים הסלמה בקשר בו הרגשות לא מבוטאים, בו לא קיימת הבנה בין בני הזוג והם אינם מכילים אחד את השני. ההסלמה יכולה להיות בדמות ריחוק מתמשך של שני "זרים", או שני שותפים שחולקים דירה או בדמות ריבים קולניים, אלימים, שבמצבים קיצוניים מתפתחים לאיומים, לזריקת חפצים, לטריקות טלפון, דלת ואפילו אלימות פיזית.

בדיוק כמו ילד קטן שלא ראו אותו, שלא הבינו אותו, שלא נתנו לו מקום, ילד שבחר  להסתגר, להנעל בתוך עצמו או לפרוץ גבולות, למרוד, להקצין את כל מה שהוא עושה, בדיוק כמו הילד הזה אנחנו פועלים בתוך הזוגיות.

הסוד הוא לפעול בדיוק ההיפך מהאינסטינקט שלנו, ההיפך ממה שהמח שלנו אומר לנו לעשות. כשקשה לנו – להשאר. כשקשה לנו – להתקרב. כשקשה לנו בזוגיות, להבין שיש לנו הזדמנות מופלאה להרגיש ביחד.

כתיבת תגובה