מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040
תואר שני במנהל עסקים ושיווק
galitkbi@zahav.net.il
מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות
אימון אישי ויעוץ זוגי ברחובות ותל-אביב
תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה
בוא נלך מפה היא אמרה, אני כבר אבוא ביום אחר, אולי כשאתה תחליט לבוא. רציתי בה כל כך, אבל לא עכשיו. חשבתי שפענחתי את הדרך היחידה שתגרום לי בוודאות להגיע אליו, לאיש הבקתה. מצד שני המחשבה להיות איתה עוררה גלים בגופי. ומה אם אלך אליו ביום אחר, ומה אם אפסיד אותה. "תקשיבי", אמרתי לה והיא התבוננה אליי בדיוק כמו שאני מסתכל על בשר שנצלה על אש, כמו שאני מקשיב לטיפות השומן שפוגשות בגחלים החמים ומעלות עשן קל, כך היא הקשיבה לי. "אני הולך על זה, היום".
"מה, לא בא לך ללכת איתי?", היא שואלת ומקפלת את המגבת שישבה עליה. "בא לי מאוד, תראי, אני מאוד מתרגש ממך, את בכלל כל כך יפה וחכמה, את האישה המושלמת בשבילי, אבל, אבל לא עכשיו". כל מילה שהוספתי והיא סגרה יותר ויותר את שפתותיה. כשהסתכלתי על השעון וראיתי שזמן הפעולה מתקצר כי הנא כבר שמונה וחצי, היא כיווצה את כפות ידיה והגוף שלה נראה לי אחר, זר. קשה יותר, ישר יותר. "חכי לי פה", צעקתי, "חכי לי פה", צרחתי בלי להסתכל לאחור. בריצה מהירה שנתנה לי תנופה גדולה קפצתי אל הים ושחיתי עמוק ככל האפשר. איפה אנשים טובעים חשבתי לעצמי ועם כל מחשבה נכנסתי עוד ועוד פנימה, לתוככי הכחול. המים נעשו קרים יותר וצלולים יותר. התחלתי להרים את ידיי לאות מצוקה ובעודי עושה זאת, כמו בורג במברגה חשמלית, עורבבתי בגל רוח חזקה שסובבה אותי וכמו נעצה אותי עמוק אל תוך הים. ללא כל שליטה, הוכנסתי עמוק אל תוך המים בתנועות סיבוביות, נושם נשימות כבדות. פחד מוות אחז בי ולא היה לי במה להיאחז. התפללתי כי הוא ראה אותי ויבוא להציל אותי, התפללתי שמישהו הספיק לראות אותי, אולי היא. התחלתי להיאבק בכל כוחותי, מנסה להגיע למעלה. חותר אל תוך המים ומרגיש את משקל גופי כבד יותר ויותר. נאבק על חיי, ללא נשימה. לרגע היה נדמה לי שראיתי צל שחור. הרפתי את גופי, לא הייתי מסוגל לחתור יותר, לא הרגשתי את הידיים או את הרגליים, כמו מחוסר גוף שיחררתי את ידיי ממעשים. כמו בקסם הורמתי עם הזרם של המים ושמש ענוגה ליטפה את פניי. ההמון התקבץ ליחידה אחת, מודאגת. מישהו הרים אותי וגוש ההמון כמו להקת ריקוד מתואמת ומנוסה משנה תנוחה ומשמיע קול, ספק אנחת רווחה, ספק שואף עוד אוויר לבאות. כמו נישא על אלונקה מצמר גפן, אני מובל אל חסקה ומשם אל מקום מוצל ונעים. "מה השעה" אני שואל, אך הוא לא עונה לי. לבוש בבגד ים בלבד הוא יושב על כיסא נמוך ונשען על כרית קטנה.
"קח", "תשתה" הוא אומר ונותן לי כוס גדושה במים, לא קרים, לא חמים. אני לוגם בגמיעות קטנות כדי שהרגע לא יגמר. "ובכן הנא, אתה פה, דבר אליי", הוא אומר וההמון ברקע פוצח בשירי הלל. אני אפילו שומע את השם שלי משורבב לאחד השירים. למי אמרתי מה השם שלי, אני משחזר את רגעי הבוקר, מנסה להיזכר. "אני רוצה להיות מציל", "כמוך", "אבל אני לא עושה כלום בשביל זה", אני אומר ומתבונן עליו.
"אבל רק מעט אנשים טובעים", "באמת טובעים, אתה יודע".
"כן, אני מבין את זה, אבל להציל אפילו אדם אחד זה מעשה שאי אפשר לשכוח אותו, לא?".
"את הפעם הראשונה אני לא אשכח לעולם, אבל אחרי זה יש כאלה ששכחתי", הוא אומר וכמו מריץ במחשבתו את כל המקרים. "למה מציל, למה דווקא מציל?", הוא שואל ומכווץ את מצחו.
"אני אוהב אנשים", אני אומר מבסוט מהתשובה שלי.
"וחיות אתה לא אוהב?".
"אוהב גם", אני אומר ונזכר בגור הקטן שאימצתי בחודש שעבר.
"אז למה שלא תהיה וטרינר?".
"יו אתה באמת משהו, אתה יודע שכל החיים חשבתי שאהיה וטרינר, אבל כל כך הרבה שנים ללמוד, זה כבד עליי, אתה מבין".
"אה, אז אתה רוצה להיות מציל כי אין הרבה לימודים?".
"לא זה לא זה, תראה אני אוהב את הים, מגיל צעיר אני מבלה חצי מחיי בים". "אז למה שלא תמכור ארטיקים בים?", הוא שואל ומחכה לתשובה רצינית. "אתה צוחק עליי?", אני מסתכל בו מתלבט אם לחייך או להישיר מבט. "להרוויח גרושים ולהסתובב כל היום בשמש?. אני מעדיף, ככה כמוך, בבקתה, בצל ולהרוויח בסדר, כמה מרוויחים מצילים היום?".
"אז אתה אומר לי שאתה רוצה עבודה נוחה, עם משכרת יפה ובלי הרבה לימודים. …כך ניהלנו שיחה ארוכה עד שכבר החשיך כמעט. השיחה הופרעה הרבה פעמים כי הוא אמר לאנשים שישחו בין הדגלים. ההמון כבר לא נראה, שכחתי ממנו. התעייפתי מהשיחה הארוכה, סיפרתי לו על כל כך הרבה נושאים, אפילו על הבחורה שפגשתי היום. בשעת ערב מאוחרת כשכבר כמעט ולא היו אנשים בחוף, הוא שאל אותי שוב, "אז למה מציל?".
"סתם, פשוט בא לי להיות מציל", אמרתי בכעס לא ברור. " אבל אחרי היום כשראיתי שזה בכלל לא מה שחשבתי אני משנה את דעתי, אני רוצה להיות וטרינר".
"מצוין" הוא אמר. "בהצלחה".
"זהו?", שאלתי. הוא לא ענה. "זה כן מתאים לי?", שאלתי שוב. הוא אסף את החולצה שהיתה מונחת על הכסא ולבש את מכנסיו הקצרים. הוא הסתכל אליי ואמר. "זה לא משנה. העיקר שתמשיך לקפוץ לים".