fbpx

סיפור קצר – להיות מרלין מונרו, חלק ב' – גלית קדמי ביבר

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

במכנסיים ובחולצה השחורים שלי הרגשתי כל כך סתמית מולה ומול החנות המפוארת הזו. היו שם כל כך הרבה דברים יפים ולא קשורים אחד לשני. מכשיר פן לשיער בצבע ורוד זועק, מכונת קפה עם ציורים של שלדים, מסור גדול מעץ, ספרים של צילומים, עציצים עם פרחים כחולים, שדכן ענקי, קופסאות אדומות עם מדבקות שכתוב עליהן "בטון", סוכריות צבעוניות. היא לגמה מהשוקו שלה ושאפה אותו לתוכה כמו מסניפה ריח טבק מתוק, בצעה לחמניה והסתכלה עליי, "למרוח לך גבינה?", שאלה ושלחה את הסכין לגבינה. "לא, לא, זה בסדר אני אקח לעצמי", אמרתי מפוחדת. "תאכלי , אל תתביישי", היא אמרה ונגסה בביס גדול את כל חתיכת הלחמניה שהחזיקה. לקחתי לי את הלחמניה השניה ואכלתי בכח. כל ביס נתקע לי יותר ויותר בגרון, שתיתי בניגוד לרצוני את השוקו כדי שלא אחנק. "אז מה חשבת לקנות?", היא שאלה לא מסתכלת עליי, לוקחת חופן זיתים ואוכלת במהירות. "לא יודעת", עניתי והסתכלתי לעבר המדפים העמוסים. "אני יודעת בדיוק מה מתאים לך", היא אמרה וקמה. היא הלכה אל מעבר לדלפק הקופה, התכופפה והרימה ממקום לא נראה מראה. "חשבת פעם מה היה לפני אלפי שנים, כשלא היו להם מראות. אנשי לא ידע איך הם נראו, זה מדהים אותי". היא אמרה מסתכלת על עצמה במראה ומתקרבת אליי. לא ידעתי מה אני רוצה לקנות, האם אני בכלל רוצה לקנות משהו. הרי סתם נכנסתי לחנות כדי להעביר חצי שעה עד שהרכבת שלי תגיע. רכבת שפיספסתי ותגיע עוד יותר משעה. עכשיו אחרי שישבתי ואכלתי לא אוכל שלא לקנות דבר. כמה עולה המראה הזו, איפה אשים אותה בכלל. תמיד הייתי מתוכננת כל כך בקניות אבל היא הצליחה לבלבל אותי. התחלתי לכעוס עליה. "אוקי אקח את המראה הזו", אמרתי ולא האמנתי שהוצאתי את המילים מהפה שלי. אפילו לא הסתכלתי לעומק על המראה הזו, נראה היה לי שאצליח לסחוב אותה בדרך הארוכה שלי לחיפה. "או עשית בחירה חכמה, את לא תצטערי", היא אמרה והלכה לקופה נחושה. היא שלפה נייר שחור מעוטר בכוכבים לבנים והחלה לעטוף את המראה. קמתי והרמתי את התיק שלי בגמלוניות. הוצאתי את הארנק השחור שלי ומתוכו את כרטיס האשראי שלי והגשתי אותו אליה כמו לקראת פסק דין מכריע. היא העבירה אותו בקלילות וזיזמזה שיר שלא הכרתי. שלפתי עט מתוך קבוצת עטים שהיו סדורים בכוס פרחונית, מכינה את עצמי לנורא מכל. שתים עשרה שקלים ושלושים אגורות היה רשום על נייר החתימה של האשראי. זו בטח טעות חשבתי לעצמי, מתלבטת אם לומר משהו. "אני יודעת שהחנות הזו מושכת לקנות הרבה דברים, אבל אני מרשה ללקוחות שלי לקנות רק משהו אחד בכל ביקור. כדי שימשיכו לבוא, את מבינה?", היא חייכה אליי. "לך בחרתי משהו באמת מיוחד היום", אמרה כמו מבקשת ממני אישור. "כן, תודה, באמת תודה", אמרתי בשקט. היא יצאה אליי ונישקה את לחיי, "נסיעה טובה", היא אמרה לי כמו אמא עוטפת. "תודה, באמת תודה על הכל", אמרתי מסוחררת. הצמדתי את המראה לליבי ויצאתי לדרכי.  הלוואי והייתי קצת כמוה, שמעתי את עצמי אומרת בקול. כן הלוואי המשכתי בלב.


כתיבת תגובה