איך זה שאנחנו נעים, מטולטלים בין שדות של תות בוהק לביבים של מי שופכין? האם פשוט עוד לא איבחנו את כולנו כסובלים ממניה דיפרסיה?. אנשים רבים מגיעים אליי לאימון מתוך מצוקות וכאבים, מתוך מחשבות שאין להם סיכוי, שאין להם כוחות להתמודד, שהם לא "שווים". הם לא מבינים איך לאחרים כל כך קל לעמוד מול קהל, להעיז להתחיל עם בחורות, לעשות את מה שהם תיכננו. הם לא מבינים למה הם חשים חרדה גדולה כל כך אל מול התחלות חדשות, להנחות סדנה מול קבוצה חדשה, לבקש מהמנהל העלאה בשכר, לצאת לדייט עם גבר מאוד מוצלח. חלקם מרגישים פחד וחלקם חרדה המורגשת פיזית בגוף בדמות דופק מואץ, הזעת יתר, חוסר יכולת לישון או שיתוק מוחלט. ההסכמה להתמודד עם אותם פחדים היא כבר חצי הדרך ועל ידי סיוע של מאמן, מטפל או כל דמות משמעותית ניתן להכיל את אותם פחדים.

רוצים לדעת איך להתגבר על הפחדים?

אם אהבתם את הפוסט הזה ואתם רוצים לעשות שינוי בחיים בואו לקבל בחינם את המדריך לאימון אישי

למה אנחנו דואגים כל כך? דואגים שילדינו, בני משפחתנו והחברים שלנו יהיו בריאים, דואגים שיהיה לנו כסף, דואגים שכשנזדקן יישאר לנו כסף, דואגים שלא נתקדם בעבודה, דואגים שנישאר לבד כל החיים, דואגים שיפסיקו לאהוב אותנו, דואגים שהילדים שלנו "יסתדרו" כבר, דואגים, דואגים, דואגים.

חשבתי על זה שהמילה דאגה בשינוי סדר האותיות הופכת ללא אחרת מ-אגדה. האומנם? זה חשוב לדאוג אמרה לי פעם מישהי, ככה שומרים על הילדים, החושים מחודדים. לדאוג זה טוב אמר לי מישהו אחר, ככה אני לא מבזבז כסף.

אכן מאוד חשוב לדאוג : 1. כשדואגים מאוד עסוקים, לכאורה. קיימת תחושה של עשייה למרות שאנחנו לא עושים דבר.

2. כשדואגים אנחנו הופכים להיות קורבן. קורבן לנסיבות, לדברים שלא תלויים בנו. בכך אנו למעשה מכינים לעצמנו מצע לאי לקיחת אחריות אמיתית אבל עם תירוץ איתן.

3. כשדואגים בדרך כלל מקבלים תשומת לב מהסביבה. גם כשדואגים למישהו מפגינים כלפיו תשומת לב יתרה. זו אחת הדרכים הנפוצות שלמדנו עוד מילדותינו כדרך לגיטימית לאהוב ולהיות נאהב.

4. כשדואגים אנו מגנים על עצמנו מפני מה ש"ירסק" אותנו באמת – העיסוק בדאגה לעצמנו ולאחר לא משאיר זמן להתעסק עם הדברים המפחידים כמו תחושת הריקנות או מה באמת אנחנו רוצים בחיים האלה. מה שעומד מאחורי ה"רווחים" האלה הנם פחדים שלא ידאגו לנו, שלא יאהבו אותנו, שאנחנו לא נאהב, שנחיה בתחושת ריקנות וחוסר משמעות, שלא נהיה בקשר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו.

דמיינו את אותם רגעים נטולי דאגות. בחופש רחוק, לאחר שקיבלתם פידבק חיובי, כשאתם מרגישים תחושת ביטחון או סתם כשאתם יושבים ומתבוננים בגלי הים. אם נפסיק לדאוג, נהיה שלווים יותר.

אם נפסיק לדאוג נעשה יותר למען עצמנו ולמען הסובבים אותנו. נעז יותר, ניקח אחריות, נפעל, נשפיע, נהיה יצירתיים – נחיה יותר.

אבל איך עושים את השינוי הזה? מפסיקים לדאוג, מתמודדים ומתפתחים.

רוצים לדעת עוד? בואו לקבל את המדריך להתפתחות האישית שלכם בחינם!

מאת : גלית קדמי ביבר

"הוא לא מפרגן, הוא לא מקשיב, הוא חושב רק על עצמו. כן וגם על העבודה שלו. גם כן עבודה, עשר שנים שהוא לא התקדם. די נמאס לי לחיות כך. למה זה מגיע לי. כל החברות שלי כל כך מעריכות אותי, בעבודה חושבים שאני מדהימה. למה בבית, עם מי שאמור להיות הכי קרוב אליי, אני לא שווה כלום". סיפרה ובכתה, מנגבת את דמעותיה כמו למחוק מציאות שאינה לה. נורית (שם בדוי), אשת קריירה מצליחה, בשנות הארבעים לחייה. נשואה לדובי (שם בדוי) מזה שמונה שנים. מלבד שיחות של תן-קח, תביא – תלך, תרחץ – תוריד ודומיהם, לא מצליחה לקיים שיחות של ממש עם בעלה. שני ילדיהם הקטנים, בן ובת בשנות הגן, ממלאים בתוכן את השיחות ביניהם. "הוא מטיף לי, הוא מבקר אותי, הוא שופט אותי…, כמה שאני מנסה לדבר איתו זה פשוט לא מצליח", סיפרה מיואשת.

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

אנשים שיש להם מטרה ברורה, בהלימה עם הערכים והמנגינה שלהם, והם מתקדמים לעברה – אבל – אינם נהנים מהדרך – רגע אחרי שקיבלנו החלטה מתעוררות הספקות, ההתלבטויות שוב. אותם קולות שלנו שכל תפקידם הוא להשאיר אותנו במקום הנוח והמוכר. קולות שככל שעובר זמן מרגע ההחלטה הם מתחזקים ומתעצמים. בייחוד לאור העבודה שההתמודדות עם הדרך לעולם תביא עימה מכשולים וקשיים צפויים ופחות לא צפויים. פרחי טיס, סטודנטים לרפואה הם דוגמאות לאנשים שעמלים עד עשר שנים עד שהם מגיעים לנחלת ההכרה והמעמד המיוחל. חלקם מחייכים בדרכם וחלקם מיוסרים. בניגוד למה שניתן לחשוב באופן אוטומטי אין קשר בין מצב הרוח של אותו סטודנט לנכונות בחירת המקצוע שעשה. אין קשר בין מידת השמחה שלו לסיכויי ההצלחה שלו, כל עוד ידבק בדרך ולא יתייאש או יטעה להתבלבל בין בחירת החלטה לא נכונה לבין נטייה למצבי רוח ירודים. אדם מיוסר הוא אדם מיוסר כי כך התרגל במשך רב שנותיו. הדבר היחיד שיוכל לעשות אם ירצה לשנות את מצב רוחות הוא לאמץ אורח חיים שמח וחשיבה חיובית יותר כפי שהוזכר בפרקים הקודמים. לא ליהנות מהדרך אינו מעיד בהכרח על בחירה לא נכונה, יש אנשים שלא משנה מה יבחרו, הם יתיסרו ויסבלו, כי לכך הם רגילים.

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

שבוע 5

מתאמנת : אני שמחה לבשר לך שאין יותר בישולים, כביסות ומיני סידורים במשך היום. זהו נגמלתי, אני אפילו מתחילה ליהנות לראות את הכלים נערמים ואני לא רצה לשטוף אותם. אני מתכננת גם משימות קטנות ומדודות מאוד ולא לוקחת על עצמי מה שלבטח לא אעשה. אין ספק שזה תורם להרגשה הטובה. אני עוד לא בשלה להתחיל לשווק את עצמי כי אין לי מספיק עבודות. מה שכן התחלתי לכתוב על עצמי, זה נראה לי לא מדהים ובטח פחות מושך ממה שאת קוראת באתרים נחשבים.

תשובה שלי : האם יש קשר מובהק ואחד בין שנות ניסיון להצלחה? האם יש סיכוי שאם תתחילי לשווק את עצמך עכשיו תצליחי יותר בעוד שנה? האם יש סיכוי שאנשים מסויימים יעדיפו דווקא מישהי עם פחות ניסיון?

שבוע 6

מתאמנת : אני לא מאמינה שהתחלתי לפעול בכלל ואין ספק שהמטרה שעומדת לנגד עיני כרגע היא ללכת למפגשי ה"נטוורקינג" ולפרסם דף עיסקי בפייסבוק. אני עוד מתלבטת אם ללכת מחר, כי מדובר בשבע בבוקר. אעדכן אותך.

תשובה שלי : תעדכני שהלכת, תלכי בלי לשווק את עצמך, בלי להביא תוצאות. רק בשביל לעבור את מחסום ההתחלה.

שבוע 7

מתאמנת : לא תאמיני אבל קבעתי פגישה היום במפגש הנטוורקינג ומישהי ביקשה שכבר אשלח לה הצעת מחיר. אני כל כך בלחץ ולא ברור לי אם אני יותר שמחה או יותר לחוצה. מה שבטוח אני כבר פה, זה נראה פחות רחוק. א-מ-א-ל-ה…………..

רק  בפגישה השמינית הסכימה המתאמנת לשתות קפה בפגישת האימון שלנו. זה סימל בעיני את ההצלחה. היכלת להתרווח לרגע, לעצור ולהתענג על הרגע.

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

תרגיל אישי

נבחר חדר בבית ונזרוק/נתרום כל מה שלא השתמשנו בו בשנתיים האחרונות.

למשך חודש ימים נקבל כל יום החלטה על דבר חדש שנעשה באותו יום. עדיף להתחיל מדברים קטנים כמו לשתות משקה אחר בבוקר, להתקדם לעבר ללבוש משהו שאף פעם לא העזנו ללבוש ולהמשיך ולאתגר את עצמנו בהתחלות גדולות יותר.

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

עצם קבלת ההחלטה ממלאת אותנו שמחה גדולה. ההתלבטות גובה מאיתנו מחירים כבדים, מחיר הדשדוש עלול אף לגבות מחיר פיזי בדמות מחלות. אנחנו לא שמחים כשלא קיבלנו החלטה. אנו אף נוטים לכעוס ולריב עם אנשים סביבנו מאחר ואנחנו כועסים על עצמנו. לא ניתן להצליח כשלא מחליטים כי כל הזמן מפקפקים, לא מתכננים, לא ניתן להיות חדים ונחושים. לא ניתן להאמין שנצליח, מה כשלעצמו עוצר את ההצלחה, כי יש פתח מילוט כל הזמן. לא לקבל החלטה הוא שואב  האנרגיה הגדול ביותר. אנחנו מבזבזים אנרגיה של זמן, רגש, על כלום, לא מתקדמים, "כאילו" מתקדמים, "כאילו" עושים. מבזבזים אנרגיה.ככל שעובר זמן העיסוק בזה נהיה העיקר. אני מכירה אנשים ששלושים שנה מתגרשים השנה, שעשרים שנה יפתחו עסק בשנה הבאה, ילכו ללמוד, יעברו לבית חדש, ישנו תספורת, לא ישתו יותר עם סוכרזית. אותם פחדים שמקשים עלינו להתחיל משהו חדש, עוצרים אותנו מלהחליט. בפועל ככל שעובר זמן אנו רק מייצרים לעצמנו עוד סיבות בעד ונגד ההחלטה. הפחדים, ההתלבטויות אינם קשורים להחלטה ישירות אלא לעצמנו ויהיו שם בלי קשר לקבלת ההחלטה. פחדים שנדבר עליהם בהמשך. לעולם תהיה לנו נטייה להישאר במוכר, בידוע. אנחנו מכורים למוכר!!! לא לקבל החלטה משול בעיני להסתובב בעולם בתוך ענן עשן, לא ברור, מעורפל, אנחנו מוגנים ולא רואים בדיוק מי אנחנו. כי אנחנו לכאורה גם מה שאנחנו וגם מה שאנחנו רוצים להיות. אני גם שכירה אבל גם רוצה לפתוח עסק, גם רווקה אבל גם רוצה להקים משפחה, גם מטפלת כל היום בילדים, בנכדים וגם רוצה לצאת לטיול סביב העולם. אז מי אני? בפועל קיבלתי החלטה, אני רק לא מרגישה שבחרתי בה, אני לא לוקחת אחריות על חיי, אני  לא מנהלת אותם, אלא נגררת, פאסיבית. ומספרת לעצמי כל מיני סיפורים שאין לי זמן, ועוד מעט, ואני לא מסוגלת, וזה לא קשור אליי- אלו האילוצים.

אנשים שקשה להם לקבל החלטות הם אנשים שייטו לאגרנות בחייהם, גם פיזית וגם נפשית. בית מלא בחפצים עד אשר לא ניתן לראות אותם, וראש מלא במחשבות ורגשות שלא ניתן להפריד ולזהות אותם. אגרנות שמביאה להצפה ולבזבוז אנרגיות. היכולת להחליט היא גם היכולת להיפרד. ברבדים עמוקים היא מתחברת לשאלת החיים והמוות. לכן לא נוכל להחליט או להתחיל דבר מה חדש בהתמסרות אם לא נסכים להיפרד לוותר על דבר מה ישן. לא נוכל לחיות אם לא נסכים למות. כשאנחנו לא מאורגנים, החל בסדר וארגון פיזי של המשרד שלנו, של הניירת שלנו, של המכונית שלנו וכמובן סדר וארגון פנימיים, קשה לנו לקבל החלטות ולפנות מקום להתחלות חדשות.

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

התחלה של דבר חדש דורשת מאיתנו אנרגיות רגשיות רבות. הרצון העז לשנות, לצאת לדרך חדשה מלווה פחדים. הפחד מכישלון – מה יהיה אם אשקיע משאבים ובסוף לא אצליח כמו שחשבתי? האם יש סיכוי בכלל שאצליח? איך זה שעד היום לא הצלחתי? אולי אני לא באמת מאמין שאני יכול להצליח. אז עדיף להיות עצלן ולא טיפש… האמונה הבסיסית שלנו שמה שהיה הוא שיהיה – אם עד היום לא הצלחתי להיות במערכת יחסים עם בן/בת זוג יותר מחודש, למה שזה "יקרה" לי? אם עד היום לא הצלחתי להשכיב את ילדיי לישון בשמונה בערב, למה שזה ישתנה?. עד כמה שזה נשמע אבסרודי באותה מידה שאנחנו פוחדים להיכשל, אנחנו פוחדים להצליח. רבים מאיתנו לא יודעים להתמודד עם הצלחה. למה אהפוך אם אצליח? האם אהיה בודד כשאצליח? האם מותר לי להצליח? אולי לא מגיע לי להצליח. כל שינוי שאדם עושה מלווה בתגובות מהסביבה. אנחנו מאוד חוששים ממה אחרים יגידו. איך הוא מעז? מה הוא חושב לעצמו? השינוי מאלץ אותנו להתמודד עם קולות של ביקורת וחשדנות. ההרגל של אחרים לקבל אותנו בתפקיד מסוים, "מסרס" גם אותנו. פחד נוסף הוא לגלות שזה לא באמת מה שאני רוצה: ומה אם, אחרי כל המאמץ, אגלה כי אני לא באמת מעוניין בדרך החדשה? איך שוב אעבור שינוי?  ומה אם לא אוכל לעמוד בהוצאות החודשיות של המכונית האדומה שכל חיי חלמתי עליה?

כל דרך חדשה מלווה באי-וודאות. לא ניתן לדעת מראש מה באמת יהיה, איך ארגיש. חוסר הוודאות והמצאות בתנאים לא מוכרים הוא מצב קשה ואף בלתי נסבל עבור חלק מאיתנו. מה שקיים בחיי היום הוא לפחות מוכר וידוע – שינוי הוא אחד הדברים המפחידים ביותר. מה יקרה אם אהיה משוחרר וספונטני? אולי לא אהיה עורך דין חד ומצליח? הסיכון הכרוך בשינוי הוא שאאבד את מה שכן יש לי ואני מרוצה ממנו. בכל החלטה שנקבל, בכל דרך חדשה שנבחר נאלץ לשלם מחיר. לוותר על נוחות כמו משכורת או שעות עבודה נוחות. אנו מרוויחים משהו במקום הישן ולא בטוח שנקבל רווח שווה במקום החדש שנבחר לעצמנו. הפחדים עלולים לגרום לנו לנטוש את רעיון החידוש ופשוט לברוח, להימלט ממנו. לעיתים, הפחדים גורמים למצב של שיתוק. תחושה שאני לא מסוגל לעשות דבר. אחדים מאיתנו ימצאו את עצמם עסוקים "עד מעל לראש" בתכניות, במחשבות, בעיסוק דקדקני בכל פרט, עם נטייה מופרזת לפרפקציוניזם. כל זאת, על מנת לדחות את העשייה עצמה לכיוון המטרה החדשה. התחלה חדשה היא בחירה, היא קבלת החלטה. התחלה חדשה מפגישה אותנו עם הקושי הגדול שלנו לקחת אחריות מלאה, בלהיות מחויב.

רבים מאיתנו חיים בתחושה שגורלנו לא שפר עלינו אם כהלך רוח כללי, אם בתחומים מסוימים ואם בנסיבות מסוימות. אין לי מזל, נגזר עליי לחיות חיים קשים, לא הולך לי עם כסף, לא הולך לי בזוגיות, אני בתקופה קשה, התנאים כרגע הם בלתי אפשריים עבורי. מחשבות ומשפטים שאנו אומרים לעצמנו ומשאירים אותנו במצב פאסיבי.  אנו מקבלים עלינו את רוע "הגזירה" ומחכים שמשהו יקרה. אנו מחזיקים באמונה ילדותית שהפיה תגיע – כמעט בכולנו מסתתרת הפנטזיה שיום אחד נזכה בלוטו, שיום אחד יגיע האביר על הסוס הלבן או שיגיעו אלינו המוני לקוחות ששמעו עלינו. אנו מצפים שמישהו אחר ייקח אחריות על החיים שלנו. כמו שהיינו ילדים והורינו דאגו לנו (במקרה הטוב), כך אנו מצפים שבן/בת הזוג שלנו יזום חופשה משותפת, שהמנהל שלנו סוף סוף יראה מה אנו שווים ויקדם אותנו. האמת המופלאה היא שבכל אחד ואחת מאיתנו טמונים העוצמות, הכוחות, היכולות לעשות כל אשר אנו חפצים בו ולשנות את מציאות חיינו. מה שנדרש הוא לעבור ממצב של פאסיביות לאקטיביות. להאמין שאפשר לשנות, לקחת סיכון, לקחת אחריות, להיעזר במישהו כדי לראות אפשרות חדשה ולעשות.

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

המדריך לאימון אישי להצלחה מורכב מעשרה פרקים. בפרק הראשון יצרנו היכרות עם התשתית ליצירת שינוי. תשתית שהיא בעיקרה חשיבתית ורגשית. הבסיס ליצירת שינוי כרוך בשינוי חשיבה, בהרתמות לשמחה, לאופטימיות ולאמונה הבסיסית שמגיע לנו לשנות ואנו מסוגלים לשנות. בפרק השני התמקדנו באחד הכלים המשמעותיים והאפקטיביים ביותר ליצירת שינוי ולמעבר לחיים שיש בהם הצלחה ושמחה – שינוי השפה. פיתוח מיומנות של שימוש בשפה חדשה, שפה אותה אנו בוחרים, שפה שמסייעת לנו להפוך להיות אחראיים יותר, מובילים ויוזמים יותר בחיינו.

בפרק הזה אני מגלה לכם את אחד הסודות הגדולים באחד הנושאים שמעסיקים את כולנו – קבלת החלטות. לכל אחד יש דרך משלו לקבל החלטה, קצב שונה, תהליך שונה, וזה לא במקרה. הדרך בה אנחנו מקבלים החלטות היא מראה לדרך בה אנו מנהלים או לא מנהלים את החיים שלנו. כל שינוי, כל התחלה כרוכים בהחלטה חדשה. אם במשפט חדש שנבחר לומר, אם במסעדה חדשה שנלך אליה, ואם במעבר לעבודה חדשה, בנישואין, בקניית דירה. לכל אורך החיים אנחנו מקבלים החלטות ומשנים. היכולת שלנו לסמוך על עצמנו שנעשה את השינוי המתאים לנו, שנקבל את ההחלטה "הנכונה" מאוד משמעותית לחיים של הצלחה ושמחה.

את תורת קבלת ההחלטות שלי למדתי מאמא שלי. באחד מימי הקיץ, בשעת אחר הצהריים, הגיע זוג שלא הכרנו לביתנו. הם דפקו על הדלת ולאחר שפתחתי את הדלת קראתי לאמא שלי. הייתי ילדה קטנה כבת שש ואבא שלנו שרת במילואים. הוא נעלם לנו לחודש ומעבר לציפיה הגדולה שיחזור, אחי ואני לא הפסקנו לדמיין איזה ממתקים יביא לנו בתיק הגדול שלו. הזוג שלא הכרנו שאל את אמא שלי בדלת הבית "הדירה שלכם למכירה?", בקול חביב ונעים. לא ידעתי את תכניות כאלה והייתי בטוחה שזו טעות. אבל אמא שלי להפתעתי הזמינה אותם להכנס. כשאבא שלי חזר מהמילואים כל שנותר לו הוא לחתום על ההסכם, כי כל הפרטים כבר היו סגורים. מהר מאוד עברנו לדירה חדשה, למה? סתם, כי היתה הזדמנות טובה ואמא שלי בחרה לקחת אותה.

רב האנשים משקיעים משאבים רבים לקראת התחלה חדשה וקבלת החלטה. האם המשאבים הללו חיוניים? האם יש דרך לדעת איך לקבל החלטה נכונה? מהי הדרך הקלה להחליט? איך להתחיל משהו חדש עם פחות חשש? בפרק הזה יהיה מענה לשאלות הללו. בליווי התכתבות עם מתאמנת שפותחת עסק חדש וקטע מאימון על קבלת החלטה חדשה. כהרגלי, בחלק האחרון צרפתי סיפור קצר שכתבתי.

אם כבר קיבלתם החלטה לקרוא, ההחלטה הבאה היא שבסיום קריאת הפרק תקבלו החלטה משמעותית חשובה בחייכם – אתם תצליחו !!!

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

בוא נלך מפה היא אמרה, אני כבר אבוא ביום אחר, אולי כשאתה תחליט לבוא. רציתי בה כל כך, אבל לא עכשיו. חשבתי שפענחתי את הדרך היחידה שתגרום לי בוודאות להגיע אליו, לאיש הבקתה. מצד שני המחשבה להיות איתה  עוררה גלים בגופי. ומה אם אלך אליו ביום אחר, ומה אם אפסיד אותה. "תקשיבי", אמרתי לה והיא התבוננה אליי בדיוק כמו שאני מסתכל על בשר שנצלה על אש, כמו שאני מקשיב לטיפות השומן שפוגשות בגחלים החמים ומעלות עשן קל, כך היא הקשיבה לי. "אני הולך על זה, היום".

"מה, לא בא לך ללכת איתי?", היא שואלת ומקפלת את המגבת שישבה עליה. "בא לי מאוד, תראי, אני מאוד מתרגש ממך, את בכלל כל כך יפה וחכמה, את האישה המושלמת בשבילי, אבל, אבל לא עכשיו". כל מילה שהוספתי והיא סגרה יותר ויותר את שפתותיה. כשהסתכלתי על השעון  וראיתי שזמן הפעולה מתקצר כי הנא כבר שמונה וחצי, היא כיווצה את כפות ידיה והגוף שלה נראה לי אחר, זר. קשה יותר, ישר יותר. "חכי לי פה", צעקתי, "חכי לי פה", צרחתי בלי להסתכל לאחור. בריצה מהירה שנתנה לי תנופה גדולה קפצתי אל הים ושחיתי עמוק ככל האפשר. איפה אנשים טובעים חשבתי לעצמי ועם כל מחשבה נכנסתי עוד ועוד פנימה, לתוככי הכחול. המים נעשו קרים יותר וצלולים יותר. התחלתי להרים את ידיי לאות מצוקה ובעודי עושה זאת, כמו בורג במברגה חשמלית, עורבבתי בגל רוח חזקה שסובבה אותי וכמו נעצה אותי עמוק אל תוך הים. ללא כל שליטה, הוכנסתי עמוק אל תוך המים בתנועות סיבוביות, נושם נשימות כבדות. פחד מוות אחז בי ולא היה לי במה להיאחז. התפללתי כי הוא ראה אותי ויבוא להציל אותי, התפללתי שמישהו הספיק לראות אותי, אולי היא. התחלתי להיאבק בכל כוחותי, מנסה להגיע למעלה. חותר אל תוך המים ומרגיש את משקל גופי כבד יותר ויותר. נאבק על חיי, ללא נשימה. לרגע היה נדמה לי שראיתי צל שחור. הרפתי את גופי, לא הייתי מסוגל לחתור יותר, לא הרגשתי את הידיים או את הרגליים, כמו מחוסר גוף שיחררתי את ידיי ממעשים. כמו בקסם הורמתי עם הזרם של המים ושמש ענוגה ליטפה את פניי. ההמון התקבץ ליחידה אחת, מודאגת. מישהו הרים אותי וגוש ההמון כמו להקת ריקוד מתואמת ומנוסה משנה תנוחה ומשמיע קול, ספק אנחת רווחה, ספק שואף עוד אוויר לבאות. כמו נישא על אלונקה מצמר גפן, אני מובל אל חסקה ומשם אל מקום מוצל ונעים. "מה השעה" אני שואל, אך הוא לא עונה לי. לבוש בבגד ים בלבד הוא יושב על כיסא נמוך ונשען על כרית קטנה.

"קח", "תשתה" הוא אומר ונותן לי כוס גדושה במים, לא קרים, לא חמים. אני לוגם בגמיעות קטנות כדי שהרגע לא יגמר. "ובכן הנא, אתה פה, דבר אליי", הוא אומר וההמון ברקע פוצח בשירי הלל. אני אפילו שומע את השם שלי משורבב לאחד השירים. למי אמרתי מה השם שלי, אני משחזר את רגעי הבוקר, מנסה להיזכר. "אני רוצה להיות מציל", "כמוך", "אבל אני לא עושה כלום בשביל זה", אני אומר ומתבונן עליו.

"אבל רק מעט אנשים טובעים", "באמת טובעים, אתה יודע".

"כן, אני מבין את זה, אבל להציל אפילו אדם אחד זה מעשה שאי אפשר לשכוח אותו, לא?".

"את הפעם הראשונה אני לא אשכח לעולם, אבל אחרי זה יש כאלה ששכחתי", הוא אומר וכמו מריץ במחשבתו את כל המקרים. "למה מציל, למה דווקא מציל?", הוא שואל ומכווץ את מצחו.

"אני אוהב אנשים", אני אומר מבסוט מהתשובה שלי.

"וחיות אתה לא אוהב?".

"אוהב גם", אני אומר ונזכר בגור הקטן שאימצתי בחודש שעבר.

"אז למה שלא תהיה וטרינר?".

"יו אתה באמת משהו, אתה יודע שכל החיים חשבתי שאהיה וטרינר, אבל כל כך הרבה שנים ללמוד, זה כבד עליי, אתה מבין".

"אה, אז אתה רוצה להיות מציל כי אין הרבה לימודים?".

"לא זה לא זה, תראה אני אוהב את הים, מגיל צעיר אני מבלה חצי מחיי בים". "אז למה שלא תמכור ארטיקים בים?", הוא שואל ומחכה לתשובה רצינית. "אתה צוחק עליי?", אני מסתכל בו מתלבט אם לחייך או להישיר מבט. "להרוויח גרושים ולהסתובב כל היום בשמש?. אני מעדיף, ככה כמוך, בבקתה, בצל ולהרוויח בסדר, כמה מרוויחים מצילים היום?".

"אז אתה אומר לי שאתה רוצה עבודה נוחה, עם משכרת יפה ובלי הרבה לימודים. …כך ניהלנו שיחה ארוכה עד שכבר החשיך כמעט. השיחה הופרעה הרבה פעמים כי הוא אמר לאנשים שישחו בין הדגלים. ההמון כבר לא נראה, שכחתי ממנו. התעייפתי מהשיחה הארוכה, סיפרתי לו על כל כך הרבה נושאים, אפילו על הבחורה שפגשתי היום. בשעת ערב מאוחרת כשכבר כמעט ולא היו אנשים בחוף, הוא שאל אותי שוב, "אז למה מציל?".

"סתם, פשוט בא לי להיות מציל", אמרתי בכעס לא ברור. " אבל אחרי היום כשראיתי שזה בכלל לא מה שחשבתי אני משנה את דעתי, אני רוצה להיות וטרינר".

"מצוין" הוא אמר. "בהצלחה".

"זהו?", שאלתי. הוא לא ענה. "זה כן מתאים לי?", שאלתי שוב. הוא אסף את החולצה שהיתה מונחת על הכסא ולבש את מכנסיו הקצרים. הוא הסתכל אליי ואמר. "זה לא משנה. העיקר שתמשיך לקפוץ לים".