מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

מתאמנת : אני כבר שנים רוצה להרשם לקאנטרי ולא עושה את זה.

מאמנת : אז תרשמי.

מתאמנת : האמת שסוף סוף חסכתי את הכסף, יש לי אפילו יותר, אבל אני לא מסוגלת להביא את עצמי לעשות את זה.

מאמנת : במה קשה לך?

מתאמנת : כי אם ארשם ואז ארצה ללמוד השנה, לא יהיה לי כסף. ואם אלק לקאנטרי ואז אראה שאני לא עומדת בהוצאות שלי.

מאמנת : אז תפסיקי את המנוי בקאנטרי.

מתאמנת : לא אי אפשר, ברגע שנרשמים זה סגור.

מאמנת : בואי נחשוב על האופציה שבה החלטת לחזור ההחלטה שלך ואת לא רוצה להיות מנויה, מה תוכלי לעשות?

מתאמנת: אני יכולה לשלם קנס מאוד גדול אבל אז זה יהיה הפסד גדול.

מאמנת : ומה עוד?

מתאמנת : אני יכולה להעביר את המנוי למישהו אחר, גם אז אפסיד קצת כסף.

מאמנת : ומה עוד?

מתאמנת: לא יודעת, זהו לא?

מאמנת : מה עוד תוכלי לעשות אם את לא רוצה להיות מנויה?

מתאמנת: מה? תגידי לי

מאמנת : להקפיא את המנוי, לשכנע את הנהלת הקאנטרי כן להחזיר לך את רב הכסף, יש עוד אפשרויות. תמיד יש.

מתאמנת : טוב אבל זה לא העניין.

מאמנת : אז מה העניין?

מתאמנת : אני ארגיש ממש כישלון אם כבר ארשם לקאנטרי ואז לא אוכל לעמוד בהוצאה, זה כישלון הרבה יותר גדול מאשר לא להרשם בכלל.

מאמנת: איך את מרגישה היום כשאת לא נרשמת כבר כמה שנים?

מתאמנת: רע מאוד, מה הסיפור שלי, אני לא מבינה, באמת מרגישה לוזרית.

מאמנת: ואם לא תרשמי עוד חמש שנים, איך תרגישי?

מתאמנת : רע מאוד, אפילו עוד יותר רע מהיום, אני ארגיש אפסית, באמת.

מאמנת: האם את מתקדמת בחייך בעצם זה שאת נרשמת לקאנטרי?

מתאמנת: מצד אחד כן, אבל אם לא אצליח אז אני לא ממש מתקדמת.

מאמנת: בואי נדמיין שאנחנו חמש שנים מהיום ונרשמת היום ואז הפסקת ולאחר מכם נרשמת ללימודים, אולי למשהו אחר וגם הפסקת.

מתאמנת: זה יהיה נורא, להתחיל ככה דברים ולא לסיים כלום.

מאמנת: דמייני אותך אחרי חמש שנים כאלה מול אחרי חמש שנים בהם את בדיוק במקום שאת נמצאת היום. כלומר את לא מקבלת החלטות כמעט ולא עשית שום דבר חדש. מה את מעדיפה?

מתאמנת: שותקת…שותקת….קשה לי להחליט

אנחנו צוחקות….

מתאמנת: הבנתי. אני נרשמת.

מאמנת: ומה אם יהיה לך קושי

מתאמנת: אין בעיה, אני אמצא פיתרון.

מאמנת: על מנת שלא יהיה לך קל מדילחזור בך, על מנת שבאמת תתמסרי ותמצי את השהות שלך בקאנטרי. מה דעתך שתקבעי נקודת פקפוק בעוד שלושה חודשים? עד אז את מתחייבת להיות רשומה לקאנטרי ללא זכות הירהור וספק.

מתאמנת: אחלה. לא שאני בטוחה ששלושה חודשים זה בדיוק הזמן שאני זקוקה לו. אבל כמו שאת אומרת, זה כנראה לא משנה…

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

זה לא ממש משנה איזו החלטה אבחר, העיקר הוא לקבל החלטה. העניין הוא להחליט, וכמה שיותר מהר יותר טוב. ככל שעובר זמן בקבלת החלטה אנחנו מוסיפים במחשבות שלנו עוד יתרונות וחסרונות לכאן ולכאן ומסתובבים בעולם עם משא כבד יותר ומטען רגשי שהולך ותופח. לאחר החלטנו במהירות עלינו לקבל על עצמנו שכל החלטה שלקחנו היא לטובה ושנפיק ממנה את המקסימום. העניין הוא להתמסר להחלטה, להתמסר בכל חושינו ובכל מאודינו, למה? סתם ככה, כדי לעמוד במילה שלנו. לעולם אנשים מתלבטים, בודקים, רגל פה, רגל שם ירוויחו פחות מהדרך, מהחיים בכלל. ההתמסרות מאפשרת לחיות בכאן ועכשיו ואז גם להרוויח יותר וליהנות יותר מהדרך. אנשי העסקים המצליחים ביותר מקבלים החלטות במספר דקות. כי זה באמת לא משנה, זה לא כ"כ קריטי, כל החלטה אפשר לשנות. חוץ מהולדת ילדים. הפחד הגדול שלנו הוא שלא נוכל כבר לשנות את גורלנו, שכל החלטה קטנה היא כל כך קריטית ומשמעותית שאם אקח אותה, הכל קבוע וכבר לא אוכל לעשות צעדים אחרים או לקחת כיוונים אחרים. העניין הוא להחליט משהו, להיות נחוש איתו. יחד עם זאת לסמוך על עצמי שאנתב את חיי ואנהל אותם בהצלחה תמיד, בכל החלטה שאבחר. העניין הוא להחליט משהו, להיות נחוש איתו. האפשרות להחליט כל פעם החלטה אחרת או לשנות החלטה היא שמאפשרת לקבל החלטות מצד שני אם נשנה את ההחלטות שלנו אנחנו לא עומדים במילה שלנו. ומה אם ההחלטה שגויה, מה אם חשבתי שאני רוצה לגור בצפון והשקט הורג אותי, מה אם חשבתי שטיול להודו זו משאת נפשי ואני לא מסוגל לשאת את התרבות הזו. מה אם החלטתי ללמוד ראיית חשבון אבל אם יש משהו שאני לא אוהב זה מאזני בוחן. זה המקום להכניס נקודות פקפוק.

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

אנשים שיש להם מטרה ברורה, בהלימה עם הערכים והמנגינה שלהם אך הם אינם מתקדמים בהשגתה – במקרה הזה נדרש לעיתים לרכוש מיומנות חדשה, לשכלל את היכולות והכישורים שלנו בלמידה של טכניקה חדשה או דרך יצירתית שלא חשבנו עליה. לדוגמא מתאמן שנהג לשאת נאומים מול אשתו, ילדיו והלקוחות שלו למד להקשיב והתחיל להצליח בעסק שלו. בדרך כלל אנשים אלו פשוט לא יודעים לנהל את חייהם. לא יודעים ולא מעוניינים לשאת בעול האחריות שדיברתי עליו. קשה להמשיך ולדבוק במטרה ככל שהיא רחוקה, גדולה ונועזת. קשה להמשיך על אף הקשיים, הכישלונות והאתגרים הרבים בדרך. הרבה מעדיפים להיות עצלנים ולא טיפשים ושוב מאותם פחדים שעוצרים אותנו להתחיל משהו חדש, אנו דוחים ודוחים את המשימות והפעולות שיקדמו אותנו לעבר המטרות שלנו. כלומר אין קשר בין קבלת ההחלטה לקושי לבצע אותה. כל שעליי לעשות הוא להתאמץ יותר, ללמוד יותר, להתפתח, להיעזר על מנת להצליח.

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

שבוע 5

מתאמנת : אני שמחה לבשר לך שאין יותר בישולים, כביסות ומיני סידורים במשך היום. זהו נגמלתי, אני אפילו מתחילה ליהנות לראות את הכלים נערמים ואני לא רצה לשטוף אותם. אני מתכננת גם משימות קטנות ומדודות מאוד ולא לוקחת על עצמי מה שלבטח לא אעשה. אין ספק שזה תורם להרגשה הטובה. אני עוד לא בשלה להתחיל לשווק את עצמי כי אין לי מספיק עבודות. מה שכן התחלתי לכתוב על עצמי, זה נראה לי לא מדהים ובטח פחות מושך ממה שאת קוראת באתרים נחשבים.

תשובה שלי : האם יש קשר מובהק ואחד בין שנות ניסיון להצלחה? האם יש סיכוי שאם תתחילי לשווק את עצמך עכשיו תצליחי יותר בעוד שנה? האם יש סיכוי שאנשים מסויימים יעדיפו דווקא מישהי עם פחות ניסיון?

שבוע 6

מתאמנת : אני לא מאמינה שהתחלתי לפעול בכלל ואין ספק שהמטרה שעומדת לנגד עיני כרגע היא ללכת למפגשי ה"נטוורקינג" ולפרסם דף עיסקי בפייסבוק. אני עוד מתלבטת אם ללכת מחר, כי מדובר בשבע בבוקר. אעדכן אותך.

תשובה שלי : תעדכני שהלכת, תלכי בלי לשווק את עצמך, בלי להביא תוצאות. רק בשביל לעבור את מחסום ההתחלה.

שבוע 7

מתאמנת : לא תאמיני אבל קבעתי פגישה היום במפגש הנטוורקינג ומישהי ביקשה שכבר אשלח לה הצעת מחיר. אני כל כך בלחץ ולא ברור לי אם אני יותר שמחה או יותר לחוצה. מה שבטוח אני כבר פה, זה נראה פחות רחוק. א-מ-א-ל-ה…………..

רק  בפגישה השמינית הסכימה המתאמנת לשתות קפה בפגישת האימון שלנו. זה סימל בעיני את ההצלחה. היכלת להתרווח לרגע, לעצור ולהתענג על הרגע.

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

בוא נלך מפה היא אמרה, אני כבר אבוא ביום אחר, אולי כשאתה תחליט לבוא. רציתי בה כל כך, אבל לא עכשיו. חשבתי שפענחתי את הדרך היחידה שתגרום לי בוודאות להגיע אליו, לאיש הבקתה. מצד שני המחשבה להיות איתה  עוררה גלים בגופי. ומה אם אלך אליו ביום אחר, ומה אם אפסיד אותה. "תקשיבי", אמרתי לה והיא התבוננה אליי בדיוק כמו שאני מסתכל על בשר שנצלה על אש, כמו שאני מקשיב לטיפות השומן שפוגשות בגחלים החמים ומעלות עשן קל, כך היא הקשיבה לי. "אני הולך על זה, היום".

"מה, לא בא לך ללכת איתי?", היא שואלת ומקפלת את המגבת שישבה עליה. "בא לי מאוד, תראי, אני מאוד מתרגש ממך, את בכלל כל כך יפה וחכמה, את האישה המושלמת בשבילי, אבל, אבל לא עכשיו". כל מילה שהוספתי והיא סגרה יותר ויותר את שפתותיה. כשהסתכלתי על השעון  וראיתי שזמן הפעולה מתקצר כי הנא כבר שמונה וחצי, היא כיווצה את כפות ידיה והגוף שלה נראה לי אחר, זר. קשה יותר, ישר יותר. "חכי לי פה", צעקתי, "חכי לי פה", צרחתי בלי להסתכל לאחור. בריצה מהירה שנתנה לי תנופה גדולה קפצתי אל הים ושחיתי עמוק ככל האפשר. איפה אנשים טובעים חשבתי לעצמי ועם כל מחשבה נכנסתי עוד ועוד פנימה, לתוככי הכחול. המים נעשו קרים יותר וצלולים יותר. התחלתי להרים את ידיי לאות מצוקה ובעודי עושה זאת, כמו בורג במברגה חשמלית, עורבבתי בגל רוח חזקה שסובבה אותי וכמו נעצה אותי עמוק אל תוך הים. ללא כל שליטה, הוכנסתי עמוק אל תוך המים בתנועות סיבוביות, נושם נשימות כבדות. פחד מוות אחז בי ולא היה לי במה להיאחז. התפללתי כי הוא ראה אותי ויבוא להציל אותי, התפללתי שמישהו הספיק לראות אותי, אולי היא. התחלתי להיאבק בכל כוחותי, מנסה להגיע למעלה. חותר אל תוך המים ומרגיש את משקל גופי כבד יותר ויותר. נאבק על חיי, ללא נשימה. לרגע היה נדמה לי שראיתי צל שחור. הרפתי את גופי, לא הייתי מסוגל לחתור יותר, לא הרגשתי את הידיים או את הרגליים, כמו מחוסר גוף שיחררתי את ידיי ממעשים. כמו בקסם הורמתי עם הזרם של המים ושמש ענוגה ליטפה את פניי. ההמון התקבץ ליחידה אחת, מודאגת. מישהו הרים אותי וגוש ההמון כמו להקת ריקוד מתואמת ומנוסה משנה תנוחה ומשמיע קול, ספק אנחת רווחה, ספק שואף עוד אוויר לבאות. כמו נישא על אלונקה מצמר גפן, אני מובל אל חסקה ומשם אל מקום מוצל ונעים. "מה השעה" אני שואל, אך הוא לא עונה לי. לבוש בבגד ים בלבד הוא יושב על כיסא נמוך ונשען על כרית קטנה.

"קח", "תשתה" הוא אומר ונותן לי כוס גדושה במים, לא קרים, לא חמים. אני לוגם בגמיעות קטנות כדי שהרגע לא יגמר. "ובכן הנא, אתה פה, דבר אליי", הוא אומר וההמון ברקע פוצח בשירי הלל. אני אפילו שומע את השם שלי משורבב לאחד השירים. למי אמרתי מה השם שלי, אני משחזר את רגעי הבוקר, מנסה להיזכר. "אני רוצה להיות מציל", "כמוך", "אבל אני לא עושה כלום בשביל זה", אני אומר ומתבונן עליו.

"אבל רק מעט אנשים טובעים", "באמת טובעים, אתה יודע".

"כן, אני מבין את זה, אבל להציל אפילו אדם אחד זה מעשה שאי אפשר לשכוח אותו, לא?".

"את הפעם הראשונה אני לא אשכח לעולם, אבל אחרי זה יש כאלה ששכחתי", הוא אומר וכמו מריץ במחשבתו את כל המקרים. "למה מציל, למה דווקא מציל?", הוא שואל ומכווץ את מצחו.

"אני אוהב אנשים", אני אומר מבסוט מהתשובה שלי.

"וחיות אתה לא אוהב?".

"אוהב גם", אני אומר ונזכר בגור הקטן שאימצתי בחודש שעבר.

"אז למה שלא תהיה וטרינר?".

"יו אתה באמת משהו, אתה יודע שכל החיים חשבתי שאהיה וטרינר, אבל כל כך הרבה שנים ללמוד, זה כבד עליי, אתה מבין".

"אה, אז אתה רוצה להיות מציל כי אין הרבה לימודים?".

"לא זה לא זה, תראה אני אוהב את הים, מגיל צעיר אני מבלה חצי מחיי בים". "אז למה שלא תמכור ארטיקים בים?", הוא שואל ומחכה לתשובה רצינית. "אתה צוחק עליי?", אני מסתכל בו מתלבט אם לחייך או להישיר מבט. "להרוויח גרושים ולהסתובב כל היום בשמש?. אני מעדיף, ככה כמוך, בבקתה, בצל ולהרוויח בסדר, כמה מרוויחים מצילים היום?".

"אז אתה אומר לי שאתה רוצה עבודה נוחה, עם משכרת יפה ובלי הרבה לימודים. …כך ניהלנו שיחה ארוכה עד שכבר החשיך כמעט. השיחה הופרעה הרבה פעמים כי הוא אמר לאנשים שישחו בין הדגלים. ההמון כבר לא נראה, שכחתי ממנו. התעייפתי מהשיחה הארוכה, סיפרתי לו על כל כך הרבה נושאים, אפילו על הבחורה שפגשתי היום. בשעת ערב מאוחרת כשכבר כמעט ולא היו אנשים בחוף, הוא שאל אותי שוב, "אז למה מציל?".

"סתם, פשוט בא לי להיות מציל", אמרתי בכעס לא ברור. " אבל אחרי היום כשראיתי שזה בכלל לא מה שחשבתי אני משנה את דעתי, אני רוצה להיות וטרינר".

"מצוין" הוא אמר. "בהצלחה".

"זהו?", שאלתי. הוא לא ענה. "זה כן מתאים לי?", שאלתי שוב. הוא אסף את החולצה שהיתה מונחת על הכסא ולבש את מכנסיו הקצרים. הוא הסתכל אליי ואמר. "זה לא משנה. העיקר שתמשיך לקפוץ לים".

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

האם אנשים רוצים לקבל משהו ממישהו שמרחם עליהם, האם אנשים רוצים לקבל ממישהו שעושה משהו עבורם כי לא נעים לו, כי הוא חייב?

לקבל ממישהו שלא רוצה אבל צריך, כי הוא היה חייב – זה כמו לקבל מתנה יומולדת עם ברכה בשם של מישהו אחר. משהו דומה קרה לי כשילדתי. קיבלתי סלסלת מוצרי טיפוח. סבונים, קרמים, שמפו והכל עטוף באריזה מרשימה וצבעונית. כל כך מושקע חשבתי לעצמי. כשפתחתי את האריזה המקושטת, ראיתי את הפתק שלא היה מיועד אליי. לי לא קוראים דורית ולא ילדתי במאי אלא בספטמבר. זרקתי את הפתק מהר לפח כדי לשכוח והתענגתי על הסבון הנוזלי, ככל שניתן להתענג על משהו יום אחרי לידה. איך שהוא לא ממש כעסתי כי העיקר הכוונה חשבתי. אך האם זוהי כוונה או יציאה כדי חובה?

כאשר אנחנו נותנים למישהו כי לא נעים ואנחנו חייבים הוא מרגיש את זה.תחשבו על כך שבכל פעם שאתם נותנים למישהו כי אתם חייבים, מוכרחים, צריכים, כי לא נעים, אתם נותנים לו מתנה עם שם של מישהו אחר.

אנחנו אומרים לעצמנו שזה בינתיים, יום אחד, כשהילדים יגדלו, אז אז אוכל לשים את עצמי במרכז. מספרים לעצמנו כל מיני סיפורים להשקיט את המצפון שלנו על כך שאנחנו לא דואגים לעצמנו, למה שחשוב לנו.

כאשר אנו לא שמים את עצמנו במרכז מתווסף אלינו משקל עודף של "יציקות" רגשיות לא נעימות המורגשות במקומות שונים בגוף. חשים אותן בלב, בבטן, בגרון, כל אחד לפי מצבו. לעיתים אותן "יציקות" הופכות לשומנים ממש, עוד קילו ועוד קילו שמתווספים עם השנים. ואז נכנסים למלחמות, זה מייגע, מעייף, מכאיב ומשאיר צלקות. ובמלחמה כידוע יש רק מפסידים. בדיוק כמו הפחדים שמונעים מאיתנו שמחה ומשאירים אותנו סובלים, גם כאן ישנה התקרבנות כמצע לאי לקיחת אחריות אמיתית, ישנו ביטחון שווא שלעד יאהבו אותנו ובתנאים מאוד ברורים. אם אדאג לאחר הוא בטוח יאהב אותי. וגם שאנחנו נמשיך לאהוב אותו. בריצוי אנחנו למעשה מתנשאים כמצע שווא לשיפור ההערכה העצמית והחיצונית. למעשה כולם יותר מסכנים ממני, הם לא יתמודדו, הם יתפרקו, הם לא יצליחו בלי עזרתי. אנחנו מתנשאים כמצע להרגשה שאני בן אדם טוב ומקומי בגן עדן יובטח. אנחנו מוגנים מפני מה ש"ירסק" אותנו – העיסוק בדאגה לאחר לא משאיר זמן להתעסק עם הדברים המפחידים באמת. הריקנות או מה באמת אנחנו רוצים בחיים האלה. אנחנו זוכים למשמעות.

מה שעומד מאחורי הרווחים הנם פחדים שלא ידאגו לנו, שלא יאהבו אותנו, שלא יגלו שאנחנו לא שווים, שלא נהיה בודדים, שנחיה בתחושת ריקנות וחוסר משמעות ואפילו שנגיע לגיהינום.

אין הכוונה להפוך את עצמנו למרכז העולם. הרי אנחנו כל כך שוליים בקיום.  בדיוק להיפך, לבחור לתת לאחר, לבחור לעשות למען מישהו, הבחירה כערך היא המפתח לשמחה. אך כשאנו עוסקים גם בעצמנו נוכל להיות במקום של הבחירה. חשוב להדגיש שעל מנת לקיים מערכות יחסים טובות שמטבען מורכבות מאנשים שונים בעלי דעות ורצונות שונים חשוב לא לטעות בין מחיקה עצמית והתחשבות, בין ריצוי ופשרה, בין השתלטות והשפעה, בין תלות והסתייעות.

האפשרות לשים את עצמנו במוקד, תלויה בנו ובעיקר באימוץ שני ערכים מרכזיים:

1. חופש – לחיות בחרות, זו זכות שאנחנו נולדים איתה. זכותנו לבחור במה שאנו מבקשים עבור עצמנו. חופש היא תחושה פנימית כי חיינו שייכים לנו, אנו המחליטים. חירות היא דבר שאנו יוצרים לעצמנו. היא לא  ניתנת לנו והיא גם לא יכולה להילקח מאיתנו – אלא אם נבחר לוותר עליה. החופש לבחור לחשוב ולעשות מה שמתאים לנו מאפשר לנו לשים את עצמנו במרכז. לשים את טובתנו במרכז. לשים במקום מרכזי את הכבוד שלנו לעצמנו, את הזכות שלנו לחיות את החיים שלנו. חופש במובן הפשוט ביותר – להגיד לעצמנו מה אנחנו רוצים, להחליט מה האפשרות הכי טובה עבורנו ומתוך זה להיכנס למשא ומתן עם העולם.

2. לקיחת מקום – להיות נוכח. ככל שניקח לעצמנו מקום לבטא, לפעול, להיות, כך נהיה. להיות גדולים, לתפוס נפח, לבלוט, לעמוד על במת העולם ולצעוק את עצמנו. בלקחת מקום אין הכוונה לקחת מקום למישהו אחר, אין כוונה של התפארות, התבלטות יתר, פשוט להיות על כל הרבדים, ההיבטים והניגודים שבנו. במקום לברוח או לתקוף, להיות.

על מנת לקיים את הערכים האלה עלינו להחליט, לקחת אחריות על הבחירות, עלינו להיות אמיצים, ברורים, אך מעל לכל סלחניים כלפי עצמנו. עלינו להקטין את קולות הביקורת העצמית.

במקום הזה נרוויח תשומת לב גדולה יותר, נפנה משאבים להתמודד עם תחומים שאנו רוצים רוצה לשנות. נקבל אהבה בגלל מי שאנחנו ובגלל מה שאנחנו עושים. לא רק בגלל מה שאנחנו עושים. בן הזוג שלי יאהב אותי, את הבחירות שלי, גם אם לא אארח את החברים שלו למשחק כדורגל. ההערכה העצמית והחיצונית יגדלו כי עצם קבלת ההחלטות ועמידה מאחוריהם נותנת לנו תחושות עוצמה. נהיה "טובים" יותר מאחר ותהיה לנו האפשרות לנתינה פנויה. כאשר לא נשקיע אנרגיות במלחמות פנימיות נוכל לראות באמת את מי שלידנו. מה הוא רוצה, מה הוא מבטא, למה הוא זקוק. נוכל לבחור לתת ממקום אחר.

נהיה פנויים לחוות את החיים, את הכאן ועכשיו, נתפנה לראות ולהריח פרח בצידי הדרך, נתפנה לדשן, לזרוע ולהשקות באהבה את הפרח שבנו.

להיות מרכז העולם אין הכוונה למחוק את האחר. להיפך לחיות חיים של כבוד לעצמנו, לאחר, לטבע, ליקום כולו.  להיות מרכזי להיות מאוחד עם היקום, עם העולם, עם הבריות – להפוך לאחד ובכך להרגיש הכי גדול, הכי מרכז.

תרגיל אישי

לקבל החלטה לגבי מועדים ופעילויות שאעשה השבוע למען עצמי.

להגדיר כמה שעות בשבוע/ביום ארצה להשקיע למען האנשים הקרובים לי.

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

על מנת להסכים לשמוח, לחוות ולהשתיק את קולות ביקורת העצמית, עלינו להסכים לשים את עצמנו במקום של חשיבות. להסכים להשקיע בעצמנו זמן, משאבים לעיתים "על חשבון" אחרים. אך מי יותר חשוב אני או הילדים שלי? אני או בן זוגי? אני או ההורים שלי? מה לגבי האחים, החברים, הקרובים,  הכלב, החתול, השכנים, עמיתיי לעבודה, הלקוחות, הספקים? בדרך כלל אנחנו מחליטים, לא במודע לפי כמה קריטריונים:

1. מידת החובה – ככל שאני מרגיש שאני חייב למישהו, אשים אותו לפניי. הוריי משלמים עבור שכר הדירה שלי לכן אני חייב לבקר אותם בכל שבת, בן זוגי מפרנס אותי לכן נקנה קודם כל את המחשב שהוא כל כך רוצה ואחר כך את מכונת הקפה שאני חולמת עליה, חברתי עשתה למעני כל כך הרבה, היא עזרה לי למצוא דירה, לארוז ולסדר אז אני חייבת להקשיב לה בכל אימת שתרצה, אני פשוט מתייצבת כשהיא קוראת לי.

כשאנו פועלים מתוך חובה אנו מרצים, אנו עושים דברים כי "לא נעים" לנו. כדאי להתחיל  לבדוק כמה פעמים ביום אנחנו משתמשים ב"לא נעים" לי בראש או בע"פ. צריך, חייב ומוכרח משמשים אותנו לאותה מטרה בדיוק.

2. מידת המסכנות/הזדקקות – ככל שאדם נתפס בעיני כמסכן, כזקוק, אשים אותו לפניי. בן הזוג שלי כל כך אומלל, קשה לו כשהוא מתחיל משהו חדש, אם לא אכין אותו הוא לא יתמודד. לשותף שלי אין מכונית, הוא גר מאוד רחוק מתחנת אוטובוס או רכבת, כל כך קשה לו להסתדר כך, אני אאסוף אותו בבקרים כדי לעזור לו גם אם זה לא נוח לי. אחותי באמת מסכנה, היא לא מסתדרת עם בירוקרטיה, היא מרגישה חסרת אונים מול פקידים ורשויות, היא "צריכה" אותי כדי שאעשה את זה בשבילה.

כשאנו פועלים בשם המסכנות של האחר אנו למעשה "מגדילים" את עצמנו. אנחנו היודעים, המוצלחים, החזקים והוא המסכן, האומלל, הלא יוצלח, החלש.

3. מידת הקרבה – ככל שמישהו קרוב אליי, אשים אותו לפניי. ככל שמישהו קרוב אליי אני אטה להרגיש יותר חובה כלפיו ו/או אראה אותו באור יותר מסכני. בקרבה יש סוג של מחויבות שלקח על עצמו כל צד, להיות בשביל האחר.

זה לא אומר שלא אוכל לשים את עצמי גם אחרי דליה מהסופר השכונתי. כי מאוד חשוב לי שדליה תחשוב עליי דברים טובים, שאני לא מבזבזת לה שקיות לדוגמא. גם ממנה לא נעים לי, אז עדיף לבדוק את החשבון כשהיא לא רואה, שלא תחשוב שאני לא סומכת עליה.

ישנם גם שיקולים מוסרים, תרבותיים, הנקבעים על פי אמות מידה של נורמות חברתיות.

ניתן לראות זאת בבירור בהקשר של ילדים. "קודם כל הילדים שלי", זהו משפט טיפוסי לאימהות ממגוון מוצאים, גילאים, רמות השכלה. המחשבה כי כל מה שאני עושה כהורה הוא קודם כל לטובת ילדיי מעמידה אותנו באור כמעט הירואי. זוהי מעין הקרבה קדושה אולטימטיבית שאין עליה עוררין. מאחר וילד נולד לעולם לא כי בחר בכך (יש תפיסות שגורסות אחרת) הוא לא לקח על עצמו מחויבות ולכן אינו חייב, אם כך החובה "נופלת" על הוריו המטפלים. הנזקקות של הילד הפעוט, וחוסר היכולת של ילד, פעוט, לעשות דברים מתוך חובה, מאוששים לכאורה את העובדה שהוא המרכז ולא הוריו. התפתחות תקינה של ילד בגילאים 1.5 – 4 , ע"פ פיאז'ה שפיתח תיאוריה פסיכולוגית בתחום התפתחות האינטליגנציה, מאופיינת באגוצנטריות. תפיסת הילד את עצמו כמרכז העולם. בגיל זה קשה לילד לשים את עצמו במקום האחר. הוא יכול לראות הכל מנקודת מבטו לפיה כל מה שקורה בעולם מתרכז סביבו. העולם כולו לא נוצר אלא כדי לספק את צרכיו האישיים. במשך הזמן לומד הילד שאנשים אחרים שונים ממנו ויש להם רגשות ומחשבות משלהם. הוא משתחרר מהתפיסה האגוצנטרית. (פיאז'ה טען שגם בקרב מתבגרים רואים חשיבה אגוצנטרית במובן של אמונה כי רק הם חווים רגשות באופן אינטנסיבי וייחודי ולכן אין מבינים אותם). הורים מסוימים נוטים לחזק את התפיסה האגוצנטרית בקרב ילדיהם ומשרתים נאמנה בתפקיד העולם המשרת את כל צרכיו ומאוויו גם בגיל 50. וכולנו מכירים את השיר "הילד בן 30".

אני מאמינה שכשאנו עושים זאת אנחנו יכולים לתת פחות לילדים שלנו. לדוגמא הילד מבקש ממני לשחק איתו, או בגיל מבוגר יותר הבן שלי מבקש ממני לשמור לו על הילד שלו ולשחק איתו. אני תכננתי לעשות משהו אחר באותו הזמן. אם אשחק עם הילד כי אני חייבת, ארגיש בפנים שאני מפסידה, שהקרבתי. עד כמה אוכל להיות איתו במאה אחוז. כל הורה יגיד שהוא מוותר למען הילדים וזה בסדר. אך האם זה נעשה מתוך בחירה? ומה אם אני "מוצאת" את עצמי כל הזמן מוותרת? אני מוותרת על מה שחשוב לי, על לעשות דברים שמקדמים אותי לעבר מטרה שהגדרתי לעצמי. אני אהיה בן אדם פחות מסופק, יותר ממורמר, עד כמה יהיו לי משאבים לראות את הילד פנויה, מתמסרת?

אימון ל"מציאת" עבודה

האם אני יודע/ת לכתוב קורות חיים שיקדמו אותי לראיונות עבודה?

האם אני מקבל/ת תגובות כאשר אני שולח/ת קורות חיים?

האם אני מקיים/ת ראיונות עבודה מוצלחים?

האם אני שבע/ת רצון מעצמי כאשר אני משתתף/ת במרכזי הערכה?

מה חשוב לי במקום העבודה העתידי?

מהם סדרי העדיפות בהכרעה בבחירת מקום העבודה?

מהו התחום בו הייתי רוצה לעבוד?

מה אני עושה על מנת למצוא עבודה?

מה אני מקרין לסביבה?

מה אביא למקום העבודה שלי?

על מה אני לא מוכן/ה לוותר בעד שום מחיר?

על שאלות אלו ואחרות עונים באימון ומקבלים כלים ליצירת מקום עבודה אידיאלי. כל זה אפשרי כשקיימת במוחנו האפשרות לקום כל בוקר מלאי התלהבות לקראת יום עבודה מהנה, מספק ומתגמל. אז הדרך לשם היא גם מהנה, מספקת ומתגמלת.

נושא הנעת עובדים להישגים בעבודה הוא נושא המעלה שאלות לא פחות מתשובות. רבים פיתחו מודלים הבאים לתאר מה מניע אדם להגיע להישגים בעבודתו, וכיצד תמריצים שונים הניתנים במקום העבודה יכולים לגרום לעובדים להיות מרוצים יותר, נאמנים יותר ונכונים יותר להשקיע. אחת משיטות הנעת העובדים היא באמצעות תגמול כספי. יש הרואים בתגמול כספי לסוגיו שיטה הטובה להנעה רק עד דרגה מסוימת, אחרים רואים בה אלמנט המונע תסכול והנעה שלילית, ויש הרואים בה את השיטה האולטימטיבית בידי המעסיק לקידום הישגי עובדיו.

תיאוריות הנעה, וכיצד תגמול כספי משתלב בהן?

קיימות שתי גישות עיקריות במסגרת תיאוריות הנעת עובדים: תיאוריות תוכן ותיאוריות תהליך. בתיאוריות תוכן, הנעת העובדים תעשה על בסיס מענה לצרכים העובד, בהתאם לחשיבותם ומשמעותם. בתיאוריות תהליך, הפוקוס הוא על התהליך בו מנסים בני האדם לבטא את צרכיהם בפועל, וכיצד הם מודדים את הגשמתם של צרכים אלו.

מקומו של התגמול הכספי בהנעת העובדים, בין אם הוא ניתן כהעלאה בשכר או כהטבות ותנאים סוציאלים, הוא פונקציה של התיאוריה שנבחרה.

כיצד תגמול כספי משתלב עם תיאוריית מדרג הצרכים של מאסלו?

אחת התיאוריות הותיקות ביותר המתקשר להתנהגות אנושית ככלל ולעובדים בחברה בפרט היא תיאוריית סיווג הצרכים של מאסלו. אברהם מאסלו יצר פירמידת צרכים ובה חמש מדרגות:

1.      צרכים פיזיולוגיים בסיסיים – אוכל, שינה, מים, נשימה. בעולם קפיטליסטי צרכים אלו מתורגמים לנושא של שכר נטו חודשי.

2.      צורכי בטחון – בטחון תעסוקתי, בטחון בריאותי ומקום מגורים.

3.      הצורך בהשתייכות – להיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב.

4.      הצורך בהערכה חברתית – המניעים הקשורים ברובד זה הם כבוד, הכרה והערכה.

5.      הצורך במימוש עצמי – מימוש הכישורים והפוטנציאל של כל עובד.

על פי התיאוריה של מאסלו, עובד נפנה למלא צורך אחד רק אם כל הצרכים מעליו מולאו. מימוש הכישורים, הצורך בהכרה מקצועית ואפילו הצורך להשתייך יהיו לא רלוונטים עבור העובד שמשכורתו אינה מספיקה לו כדי להתקיים ואינה מספקת לו בטחון ותחושת קביעות.

תגמול כספי יכול להיות מתורגם, על פי מודל זה, למימוש הצרכים ברמה הראשונה או השניה: השכר נטו ימלא את הצורכים הבסיסיים ואילו התנאים הסוציאלים דוגמת הפרשות לקרן הפנסיה, קרן השתלמות או קופות גמל ימלאו את צרכי הבטחון העתידי. הטבות מסוימות יכולות לתרום להנעת עובדים גם ברובד הצורך בהשתייכות: קבלת רכב חברה הנושא את סמל החברה, לדוגמה, מציב את העובד כחלק ממשפחת עובדי החברה ואילו בונוסים עבור הישגים מיוחדים נכללים במסגרת סיפוק הצורך בהערכה חברתית.

ההבדל בין סיפוק צרכי הרמה הראשונה והשנייה הוא למעשה ההבדל בין גובה השכר נטו לבין קבלת הטבות כספיות במקום העבודה: במידה והשכר אינו מספיק כדי להבטיח את צרכי הקיום הבסיסיים, העובד יעדיף תמיד העלאה בשכר על פני קבלת הטבות כספיות כגון קופות גמל או קרנות השתלמות, גם אם הן משתלמות יותר לאורך זמן. מצד שני, אם השכר מספיק לקיום, הצורך אותו העובד ינסה למלא יהיה הצורך בבטחון אותן מקנות ההטבות הכספיות.

כיצד תגמול כספי משתלב עם תיאוריית הציפיות של ורום?

תיאוריית הציפיות של ורום מניחה כי העובד הוא רציונאלי ופונקציונאלי ומטרותיו הן רווח אישי אותו הוא מקבל כתמורה למעשיו. בכל רגע נתון העובד בוחן מספר שאלות ועל פיהן מגיע לניבוי באמצעותו יחליט על מידת ההשקעה בעבודה:

• מה תהיה תוצאת המאמץ \ המעשה? -  מה הסיכוי שבעקבות הגדלת מאמציו הוא יזכה בתוספת שכר או הטבות? מה הסיכוי שבעקבות ביצוע פעולה מסוימת הוא יפוטר? התשובה לשאלה הזו היא סובייקטיבית בהתאם לתפיסת עולמו של העובד, אולם היא משמעותית בתהליך קבלת ההחלטות שלו.
• מהו הערך שהעובד מייחס לתוצאה הצפויה? – כאשר עובד זקוק לתוספת שכר באופן משמעותי, נכונותו להשקיע תגדל – אם יצפה כי השקעה זו תביא לתוספת השכר הצפויה. מצד שני, אם תוספת השכר אינה נחוצה לקיום ואינה תורמת במידה משמעותית לשיפור איכות החיים, דווקא השקעה משותפת של המעסיק והעובד בקרן השתלמות פטורה ממסים תוערך יותר ותביא לעלייה בתפוקתו של העובד, כאשר זוהי התוצאה הצפויה עבור השקעתו.
• מה היא ציפיית העובד לקשר בין עלייה בהשקעה להשגת המאמץ? – גם אם העובד מבין שעלייה בתפוקה תביא לקבלת תוספת שכר או קבלת הטבות, אך חושב שהגברת המאמץ מצידו לא תביא לעלייה הנחוצה בתפוקה אזי הוא לא ישקיע את המאמץ.

כיצד לתגמל עובדים – באמצעות העלאה בשכר או באמצעות מתן הטבות?

התשובה לשאלה הזו אינה מוחלטת ותלויה במידה ניכרת בצרכיו, ערכיו וציפיותיו של העובד. ניתן לחלק את השאלה על פי ההטבות בהן מדובר:

• הטבות בקבלת שירותים שונים – הטבות בהן חלק מהשכר ניתן באמצעות הטבות כגון רכב חברה, דלקן, טלפון סלולרי, חדר כושר, מחשב נייד וכדומה. גם כאשר שכר הבסיס אינו גבוה במיוחד, קבלת הטבות מסוג זה שווה כסף רב עבור העובד. כאשר השכר המקובל במשק לסוג העבודה שאותה העובד מבצע נמוך מהרצוי עבורו, רצוי וכדאי לדרוש הטבות שונות שהמשמעות הכספית שלהן היא למעשה תוספת לנטו. ללא קבלת ההטבות היה  העובד מוציא כספים עבור שירותים אלו מכיסו. מצד שני, כאשר שכר העובד גבוה, תוספות מסוג זה יכולות לתרום לאוירה הטובה במקום העבודה, תחושת הנוחות והשייכות של העובד, אולם מבחינה כספית הן לעתים קרובות אינן משתלמות. הטבות אלו מתבטאות בהורדת שכר הבסיס ובהפרשות נמוכות יותר כתוצאה מכך לקופות הגמל, קרנות ההשתלמות ולפנסיה. גם גילום המס אותו העובד ישלם תמורתן יתרום להורדת הנטו אותו העובד יקבל.
• הטבות בחסכון משותף נוסף דוגמת קרן השתלמות – חיסכון בקרן השתלמות הוא עסק משתלם עבור העובד. מצד אחד המעסיק מפריש כספים שלא היו מגיעים לעובד בדרך אחרת (ועד 7.5% מהשכר, עד לתקרה הקבועה בחוק), מצד שני החסכון בקרן השתלמות הוא פטור ממס, ומצד שלישי בקשה לפתיחת קרן השתלמות נתפסת על ידי מעסיקים רבים כבקשה סבירה ומקובלת יותר מהעלאה ניכרת בשכר. גם מהיבט הנעת העובד חסכון בקרן השתלמות הוא ריווחי עבור המעסיק המעניק תחושה של השקעה לטווח ארוך בעובד תוך מתן תגמול והכרה בהישגיו.
• קבלת אופציות – בחברות הזנק רבות מקובל לתת לעובדים אופציות כתגמול וכאמצעי הנעה. האופציות ניתנות תוך הגבלות מסוימות, כגון תלות באי החלפת מקום עבודה בשלוש השנים שלאחר מתן האופציות. אופציות הן בגדר תקווה לעתיד ודרך לערב את העובדים בהצלחת החברה ולהפוך אותם לשותפים ממשיים בהצלחה. יחד עם זאת חשוב לזכור כי אופציות יעילות כאמצעי הנעת עובדים רק במקרים בו המעסיק והעבוד צופה כי העבוד ישאר במקום עבודתו את משך הזמן הנדרש וכי החברה תצליח ומניותיה יעלו בתקופת הזמן שעברה מהנפקת האופציות ותאריך מימושן.

ככלל, העלאת שכר הבסיס מאפשרת קבלת משכורת נטו גבוהה יותר במקביל להפרשת סכומים משמעותיים יותר לקרנות הפנסיה וקרן ההשתלמות (כאשר זו כבר קיימת). מנגד, כאשר העלאת שכר הבסיס גוררת התנגדות מצד המעסיק, קבלת התגמול בדרך של הוספת קרן השתלמות היא דרך יעילה וריווחית להשיג את התוספת הרצויה לשכר, ואפילו למעלה מכך.