מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

מתאמנת : אני כבר שנים רוצה להרשם לקאנטרי ולא עושה את זה.

מאמנת : אז תרשמי.

מתאמנת : האמת שסוף סוף חסכתי את הכסף, יש לי אפילו יותר, אבל אני לא מסוגלת להביא את עצמי לעשות את זה.

מאמנת : במה קשה לך?

מתאמנת : כי אם ארשם ואז ארצה ללמוד השנה, לא יהיה לי כסף. ואם אלק לקאנטרי ואז אראה שאני לא עומדת בהוצאות שלי.

מאמנת : אז תפסיקי את המנוי בקאנטרי.

מתאמנת : לא אי אפשר, ברגע שנרשמים זה סגור.

מאמנת : בואי נחשוב על האופציה שבה החלטת לחזור ההחלטה שלך ואת לא רוצה להיות מנויה, מה תוכלי לעשות?

מתאמנת: אני יכולה לשלם קנס מאוד גדול אבל אז זה יהיה הפסד גדול.

מאמנת : ומה עוד?

מתאמנת : אני יכולה להעביר את המנוי למישהו אחר, גם אז אפסיד קצת כסף.

מאמנת : ומה עוד?

מתאמנת: לא יודעת, זהו לא?

מאמנת : מה עוד תוכלי לעשות אם את לא רוצה להיות מנויה?

מתאמנת: מה? תגידי לי

מאמנת : להקפיא את המנוי, לשכנע את הנהלת הקאנטרי כן להחזיר לך את רב הכסף, יש עוד אפשרויות. תמיד יש.

מתאמנת : טוב אבל זה לא העניין.

מאמנת : אז מה העניין?

מתאמנת : אני ארגיש ממש כישלון אם כבר ארשם לקאנטרי ואז לא אוכל לעמוד בהוצאה, זה כישלון הרבה יותר גדול מאשר לא להרשם בכלל.

מאמנת: איך את מרגישה היום כשאת לא נרשמת כבר כמה שנים?

מתאמנת: רע מאוד, מה הסיפור שלי, אני לא מבינה, באמת מרגישה לוזרית.

מאמנת: ואם לא תרשמי עוד חמש שנים, איך תרגישי?

מתאמנת : רע מאוד, אפילו עוד יותר רע מהיום, אני ארגיש אפסית, באמת.

מאמנת: האם את מתקדמת בחייך בעצם זה שאת נרשמת לקאנטרי?

מתאמנת: מצד אחד כן, אבל אם לא אצליח אז אני לא ממש מתקדמת.

מאמנת: בואי נדמיין שאנחנו חמש שנים מהיום ונרשמת היום ואז הפסקת ולאחר מכם נרשמת ללימודים, אולי למשהו אחר וגם הפסקת.

מתאמנת: זה יהיה נורא, להתחיל ככה דברים ולא לסיים כלום.

מאמנת: דמייני אותך אחרי חמש שנים כאלה מול אחרי חמש שנים בהם את בדיוק במקום שאת נמצאת היום. כלומר את לא מקבלת החלטות כמעט ולא עשית שום דבר חדש. מה את מעדיפה?

מתאמנת: שותקת…שותקת….קשה לי להחליט

אנחנו צוחקות….

מתאמנת: הבנתי. אני נרשמת.

מאמנת: ומה אם יהיה לך קושי

מתאמנת: אין בעיה, אני אמצא פיתרון.

מאמנת: על מנת שלא יהיה לך קל מדילחזור בך, על מנת שבאמת תתמסרי ותמצי את השהות שלך בקאנטרי. מה דעתך שתקבעי נקודת פקפוק בעוד שלושה חודשים? עד אז את מתחייבת להיות רשומה לקאנטרי ללא זכות הירהור וספק.

מתאמנת: אחלה. לא שאני בטוחה ששלושה חודשים זה בדיוק הזמן שאני זקוקה לו. אבל כמו שאת אומרת, זה כנראה לא משנה…

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

אנשים שיש להם מטרה ברורה, בהלימה עם הערכים והמנגינה שלהם, והם מתקדמים לעברה – אבל – אינם נהנים מהדרך – רגע אחרי שקיבלנו החלטה מתעוררות הספקות, ההתלבטויות שוב. אותם קולות שלנו שכל תפקידם הוא להשאיר אותנו במקום הנוח והמוכר. קולות שככל שעובר זמן מרגע ההחלטה הם מתחזקים ומתעצמים. בייחוד לאור העבודה שההתמודדות עם הדרך לעולם תביא עימה מכשולים וקשיים צפויים ופחות לא צפויים. פרחי טיס, סטודנטים לרפואה הם דוגמאות לאנשים שעמלים עד עשר שנים עד שהם מגיעים לנחלת ההכרה והמעמד המיוחל. חלקם מחייכים בדרכם וחלקם מיוסרים. בניגוד למה שניתן לחשוב באופן אוטומטי אין קשר בין מצב הרוח של אותו סטודנט לנכונות בחירת המקצוע שעשה. אין קשר בין מידת השמחה שלו לסיכויי ההצלחה שלו, כל עוד ידבק בדרך ולא יתייאש או יטעה להתבלבל בין בחירת החלטה לא נכונה לבין נטייה למצבי רוח ירודים. אדם מיוסר הוא אדם מיוסר כי כך התרגל במשך רב שנותיו. הדבר היחיד שיוכל לעשות אם ירצה לשנות את מצב רוחות הוא לאמץ אורח חיים שמח וחשיבה חיובית יותר כפי שהוזכר בפרקים הקודמים. לא ליהנות מהדרך אינו מעיד בהכרח על בחירה לא נכונה, יש אנשים שלא משנה מה יבחרו, הם יתיסרו ויסבלו, כי לכך הם רגילים.

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות ,טיפול אישי, טיפול זוגי, אימון תיקשורת, מאמן אישי, התמודדות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

אם אהבתם את הפוסט הזה, לחצו כאן כדי לקבל בחינם את המדריך לאימון ופיתוח מיומנויות!

אנשים רבים מגיעים לאימון אחרי שחוו שנים של תסכול, כאשר מרגישים שאין מוצא, כשחשים סבל גדול. הזוגיות התדרדרה, העסק לא מתפקד, "החיים מתפרקים". כאשר המחיר הוא כבר קשה מנשוא, כשמרגישים שהם באבדון, "הולכים למות". רובם ככולם מתקשים בקבלת החלטות. מרגישים שכל החלטה שקיבלו רק הגדילה את הכישלון האישי שלהם או שלא קיבלו החלטות במשך שנים ולכן הכישלון רק גדל וגדל. את חוסר היכולת לקבל החלטה ניתן לחלק לארבע קטגוריות :

אנשים בלי מטרה אלו אנשים שיסתובבו בעולם כעלה נידף ברוח, בסוג של הישרדות. הם יעסקו כל היום בכיבוי שריפות, יגיבו ל"מה שקורה", הם אלו שיטו לדבר בשפה פאסיבית. מאחר ואין כיוון, אין גם דרך, מאחר ולא ברור לאן הולכים, לא ניתן לקחת את המושכות ולכן הכל קורה. אם הכל קורה אז אני לא מקבל ההחלטות אלא העולם מקבל החלטות בשבילי. ישנם גם אנשים שחיים במצב של מודעות. הם בוחנים את עצמם, שואלים את עצמם מה הם מרגישים ומשקיעים אנרגיה רבה בתשובה על השאלה – למה. תשובה שבדרך כלל מובילה לעוד שאלה ועוד שאלה. מטיבים לעשות זאת מטפלים ומטופלים בתחומים רבים, מפסיכולוגיה ועד טיפולים אלטרנטיביים למיניהם. השאלה למה אני מרגיש ופועל בדרך מסוימת מובילה אותנו להיכרות עם עצמנו, למודעות לשורשי העיצוב של מי אנחנו. שאלה שמובילה אותנו למחוזות הילדות, להורים שלנו, שהיו המעצבים העיקריים של האישיות שלנו. ההתעסקות בכך לעיתים ממכרת ואני מדברת מתוך ניסיון רב שנים של חיטוט בעבר תוך חיפוש אחר תובנות משמעותיות. תובנות שמספקות ריגוש, עימות עצמי שמלווה לעיתים תחושות כאב וכעס. שאלות שעצם הכניסה אליהן יוצרת עבור אנשים מסוימים פתולוגיה. אני לא מצליחה ליצור זוגיות ואני מבינה שההורים שלי היוו מודל של זוגיות שמובילה להרס ומחיקת העצמי. אני שוקעת אל תוך מסתרי ההרס ובוחנת אותו לאורך חיי וזוהי הנקודה שנמצאת כרגע לנגד עיני. כמו אותן נשים בהריון, כל שאראה הוא את השתקפות ההרס בחיי, עד כדי כך שהוא יוחמר. אין באמירתי כאן לפסול טיפולים פסיכולוגיים למיניהם אך שאלה ה"למה" חיונית בעיני במצבים מאוד מסוימים של כאב גדול, מתוך הבנה שההעמקה מרגיעה. בפועל יצירת תשובות ללמה מרחיקה מאתנו את האחריות ומפנה משאבים. החוכמה היא לדעת מתי לעצור וכמובן לדעת מה לעשות עם התשובות ואיך למנף אותן ליצירה עתידית בחיי. אין קשר בין הבנה למה לבין קבלת החלטות. אין בין הבנת העבר שלי לבין יכולת קבלת ההחלטות. אין קשר בין הצלחה ובין מודעות. אנשים מצליחנים אינם עוסקים בעבר. בוודאי שאם ישוו הישגים של אצים אולימפיים לא יוכלו להוכיח שהאצן שהיה מודע יותר, הצליח יותר. האשליה שאם אבין עד הסוף, שאם אהיה מספיק מודע אז אצליח לקבל החלטות ולהתקדם בחיי משאירה אנשים רבים עוסקים במטרה הזו בלבד,בלהבין ומרחיקה אותם מלקבל החלטות ולקחת אחריות על חייהם. להסתובב בעולם ללא מטרה ברורה ומוגדרת, שוב כמו להסתובב בעולם בתוך ענן עשן. בלי שבחרתי מי אני רוצה להיות ומה אני רוצה לעשות. כשאין מטרה לעולם נחיה בתחושה שאין משמעות לדברים, בתחושת ריקנות. בספרו של ד"ר לורנס לה שאן, סרטן כנקודת מפנה, הוא מגלה כי ישנו רק סוג אחד של מתח רגשי שמחליש את המערכת החיסונית, ומכאן מגדיל את הסיכויים לחלות בסרטן – "כשאדם מאבד כל תקווה שיוכל אי פעם לחיות חיים בעלי משמעות ומלאי התלהבות – שיוכל אי פעם לשיר את שירת חייו ולהיות בעולם, ליצור בו ולהתייחס אליו בדרך המשמעותית ביותר עבורו". לדרך המשמעותית היחודית לאדם הוא קורא מנגינה. עצם קביעת המטרה משמש לנו אמצעי שמסייע בקבלת החלטות. האם ההחלטה הזו תקדם אותי לעבר המטרה שלי או לא.

מאת: גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

על מנת להסכים לשמוח, לחוות ולהשתיק את קולות ביקורת העצמית, עלינו להסכים לשים את עצמנו במקום של חשיבות. להסכים להשקיע בעצמנו זמן, משאבים לעיתים "על חשבון" אחרים. אך מי יותר חשוב אני או הילדים שלי? אני או בן זוגי? אני או ההורים שלי? מה לגבי האחים, החברים, הקרובים,  הכלב, החתול, השכנים, עמיתיי לעבודה, הלקוחות, הספקים? בדרך כלל אנחנו מחליטים, לא במודע לפי כמה קריטריונים:

1. מידת החובה – ככל שאני מרגיש שאני חייב למישהו, אשים אותו לפניי. הוריי משלמים עבור שכר הדירה שלי לכן אני חייב לבקר אותם בכל שבת, בן זוגי מפרנס אותי לכן נקנה קודם כל את המחשב שהוא כל כך רוצה ואחר כך את מכונת הקפה שאני חולמת עליה, חברתי עשתה למעני כל כך הרבה, היא עזרה לי למצוא דירה, לארוז ולסדר אז אני חייבת להקשיב לה בכל אימת שתרצה, אני פשוט מתייצבת כשהיא קוראת לי.

כשאנו פועלים מתוך חובה אנו מרצים, אנו עושים דברים כי "לא נעים" לנו. כדאי להתחיל  לבדוק כמה פעמים ביום אנחנו משתמשים ב"לא נעים" לי בראש או בע"פ. צריך, חייב ומוכרח משמשים אותנו לאותה מטרה בדיוק.

2. מידת המסכנות/הזדקקות – ככל שאדם נתפס בעיני כמסכן, כזקוק, אשים אותו לפניי. בן הזוג שלי כל כך אומלל, קשה לו כשהוא מתחיל משהו חדש, אם לא אכין אותו הוא לא יתמודד. לשותף שלי אין מכונית, הוא גר מאוד רחוק מתחנת אוטובוס או רכבת, כל כך קשה לו להסתדר כך, אני אאסוף אותו בבקרים כדי לעזור לו גם אם זה לא נוח לי. אחותי באמת מסכנה, היא לא מסתדרת עם בירוקרטיה, היא מרגישה חסרת אונים מול פקידים ורשויות, היא "צריכה" אותי כדי שאעשה את זה בשבילה.

כשאנו פועלים בשם המסכנות של האחר אנו למעשה "מגדילים" את עצמנו. אנחנו היודעים, המוצלחים, החזקים והוא המסכן, האומלל, הלא יוצלח, החלש.

3. מידת הקרבה – ככל שמישהו קרוב אליי, אשים אותו לפניי. ככל שמישהו קרוב אליי אני אטה להרגיש יותר חובה כלפיו ו/או אראה אותו באור יותר מסכני. בקרבה יש סוג של מחויבות שלקח על עצמו כל צד, להיות בשביל האחר.

זה לא אומר שלא אוכל לשים את עצמי גם אחרי דליה מהסופר השכונתי. כי מאוד חשוב לי שדליה תחשוב עליי דברים טובים, שאני לא מבזבזת לה שקיות לדוגמא. גם ממנה לא נעים לי, אז עדיף לבדוק את החשבון כשהיא לא רואה, שלא תחשוב שאני לא סומכת עליה.

ישנם גם שיקולים מוסרים, תרבותיים, הנקבעים על פי אמות מידה של נורמות חברתיות.

ניתן לראות זאת בבירור בהקשר של ילדים. "קודם כל הילדים שלי", זהו משפט טיפוסי לאימהות ממגוון מוצאים, גילאים, רמות השכלה. המחשבה כי כל מה שאני עושה כהורה הוא קודם כל לטובת ילדיי מעמידה אותנו באור כמעט הירואי. זוהי מעין הקרבה קדושה אולטימטיבית שאין עליה עוררין. מאחר וילד נולד לעולם לא כי בחר בכך (יש תפיסות שגורסות אחרת) הוא לא לקח על עצמו מחויבות ולכן אינו חייב, אם כך החובה "נופלת" על הוריו המטפלים. הנזקקות של הילד הפעוט, וחוסר היכולת של ילד, פעוט, לעשות דברים מתוך חובה, מאוששים לכאורה את העובדה שהוא המרכז ולא הוריו. התפתחות תקינה של ילד בגילאים 1.5 – 4 , ע"פ פיאז'ה שפיתח תיאוריה פסיכולוגית בתחום התפתחות האינטליגנציה, מאופיינת באגוצנטריות. תפיסת הילד את עצמו כמרכז העולם. בגיל זה קשה לילד לשים את עצמו במקום האחר. הוא יכול לראות הכל מנקודת מבטו לפיה כל מה שקורה בעולם מתרכז סביבו. העולם כולו לא נוצר אלא כדי לספק את צרכיו האישיים. במשך הזמן לומד הילד שאנשים אחרים שונים ממנו ויש להם רגשות ומחשבות משלהם. הוא משתחרר מהתפיסה האגוצנטרית. (פיאז'ה טען שגם בקרב מתבגרים רואים חשיבה אגוצנטרית במובן של אמונה כי רק הם חווים רגשות באופן אינטנסיבי וייחודי ולכן אין מבינים אותם). הורים מסוימים נוטים לחזק את התפיסה האגוצנטרית בקרב ילדיהם ומשרתים נאמנה בתפקיד העולם המשרת את כל צרכיו ומאוויו גם בגיל 50. וכולנו מכירים את השיר "הילד בן 30".

אני מאמינה שכשאנו עושים זאת אנחנו יכולים לתת פחות לילדים שלנו. לדוגמא הילד מבקש ממני לשחק איתו, או בגיל מבוגר יותר הבן שלי מבקש ממני לשמור לו על הילד שלו ולשחק איתו. אני תכננתי לעשות משהו אחר באותו הזמן. אם אשחק עם הילד כי אני חייבת, ארגיש בפנים שאני מפסידה, שהקרבתי. עד כמה אוכל להיות איתו במאה אחוז. כל הורה יגיד שהוא מוותר למען הילדים וזה בסדר. אך האם זה נעשה מתוך בחירה? ומה אם אני "מוצאת" את עצמי כל הזמן מוותרת? אני מוותרת על מה שחשוב לי, על לעשות דברים שמקדמים אותי לעבר מטרה שהגדרתי לעצמי. אני אהיה בן אדם פחות מסופק, יותר ממורמר, עד כמה יהיו לי משאבים לראות את הילד פנויה, מתמסרת?

אימון ל"מציאת" עבודה

האם אני יודע/ת לכתוב קורות חיים שיקדמו אותי לראיונות עבודה?

האם אני מקבל/ת תגובות כאשר אני שולח/ת קורות חיים?

האם אני מקיים/ת ראיונות עבודה מוצלחים?

האם אני שבע/ת רצון מעצמי כאשר אני משתתף/ת במרכזי הערכה?

מה חשוב לי במקום העבודה העתידי?

מהם סדרי העדיפות בהכרעה בבחירת מקום העבודה?

מהו התחום בו הייתי רוצה לעבוד?

מה אני עושה על מנת למצוא עבודה?

מה אני מקרין לסביבה?

מה אביא למקום העבודה שלי?

על מה אני לא מוכן/ה לוותר בעד שום מחיר?

על שאלות אלו ואחרות עונים באימון ומקבלים כלים ליצירת מקום עבודה אידיאלי. כל זה אפשרי כשקיימת במוחנו האפשרות לקום כל בוקר מלאי התלהבות לקראת יום עבודה מהנה, מספק ומתגמל. אז הדרך לשם היא גם מהנה, מספקת ומתגמלת.

נושא הנעת עובדים להישגים בעבודה הוא נושא המעלה שאלות לא פחות מתשובות. רבים פיתחו מודלים הבאים לתאר מה מניע אדם להגיע להישגים בעבודתו, וכיצד תמריצים שונים הניתנים במקום העבודה יכולים לגרום לעובדים להיות מרוצים יותר, נאמנים יותר ונכונים יותר להשקיע. אחת משיטות הנעת העובדים היא באמצעות תגמול כספי. יש הרואים בתגמול כספי לסוגיו שיטה הטובה להנעה רק עד דרגה מסוימת, אחרים רואים בה אלמנט המונע תסכול והנעה שלילית, ויש הרואים בה את השיטה האולטימטיבית בידי המעסיק לקידום הישגי עובדיו.

תיאוריות הנעה, וכיצד תגמול כספי משתלב בהן?

קיימות שתי גישות עיקריות במסגרת תיאוריות הנעת עובדים: תיאוריות תוכן ותיאוריות תהליך. בתיאוריות תוכן, הנעת העובדים תעשה על בסיס מענה לצרכים העובד, בהתאם לחשיבותם ומשמעותם. בתיאוריות תהליך, הפוקוס הוא על התהליך בו מנסים בני האדם לבטא את צרכיהם בפועל, וכיצד הם מודדים את הגשמתם של צרכים אלו.

מקומו של התגמול הכספי בהנעת העובדים, בין אם הוא ניתן כהעלאה בשכר או כהטבות ותנאים סוציאלים, הוא פונקציה של התיאוריה שנבחרה.

כיצד תגמול כספי משתלב עם תיאוריית מדרג הצרכים של מאסלו?

אחת התיאוריות הותיקות ביותר המתקשר להתנהגות אנושית ככלל ולעובדים בחברה בפרט היא תיאוריית סיווג הצרכים של מאסלו. אברהם מאסלו יצר פירמידת צרכים ובה חמש מדרגות:

1.      צרכים פיזיולוגיים בסיסיים – אוכל, שינה, מים, נשימה. בעולם קפיטליסטי צרכים אלו מתורגמים לנושא של שכר נטו חודשי.

2.      צורכי בטחון – בטחון תעסוקתי, בטחון בריאותי ומקום מגורים.

3.      הצורך בהשתייכות – להיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב.

4.      הצורך בהערכה חברתית – המניעים הקשורים ברובד זה הם כבוד, הכרה והערכה.

5.      הצורך במימוש עצמי – מימוש הכישורים והפוטנציאל של כל עובד.

על פי התיאוריה של מאסלו, עובד נפנה למלא צורך אחד רק אם כל הצרכים מעליו מולאו. מימוש הכישורים, הצורך בהכרה מקצועית ואפילו הצורך להשתייך יהיו לא רלוונטים עבור העובד שמשכורתו אינה מספיקה לו כדי להתקיים ואינה מספקת לו בטחון ותחושת קביעות.

תגמול כספי יכול להיות מתורגם, על פי מודל זה, למימוש הצרכים ברמה הראשונה או השניה: השכר נטו ימלא את הצורכים הבסיסיים ואילו התנאים הסוציאלים דוגמת הפרשות לקרן הפנסיה, קרן השתלמות או קופות גמל ימלאו את צרכי הבטחון העתידי. הטבות מסוימות יכולות לתרום להנעת עובדים גם ברובד הצורך בהשתייכות: קבלת רכב חברה הנושא את סמל החברה, לדוגמה, מציב את העובד כחלק ממשפחת עובדי החברה ואילו בונוסים עבור הישגים מיוחדים נכללים במסגרת סיפוק הצורך בהערכה חברתית.

ההבדל בין סיפוק צרכי הרמה הראשונה והשנייה הוא למעשה ההבדל בין גובה השכר נטו לבין קבלת הטבות כספיות במקום העבודה: במידה והשכר אינו מספיק כדי להבטיח את צרכי הקיום הבסיסיים, העובד יעדיף תמיד העלאה בשכר על פני קבלת הטבות כספיות כגון קופות גמל או קרנות השתלמות, גם אם הן משתלמות יותר לאורך זמן. מצד שני, אם השכר מספיק לקיום, הצורך אותו העובד ינסה למלא יהיה הצורך בבטחון אותן מקנות ההטבות הכספיות.

כיצד תגמול כספי משתלב עם תיאוריית הציפיות של ורום?

תיאוריית הציפיות של ורום מניחה כי העובד הוא רציונאלי ופונקציונאלי ומטרותיו הן רווח אישי אותו הוא מקבל כתמורה למעשיו. בכל רגע נתון העובד בוחן מספר שאלות ועל פיהן מגיע לניבוי באמצעותו יחליט על מידת ההשקעה בעבודה:

• מה תהיה תוצאת המאמץ \ המעשה? -  מה הסיכוי שבעקבות הגדלת מאמציו הוא יזכה בתוספת שכר או הטבות? מה הסיכוי שבעקבות ביצוע פעולה מסוימת הוא יפוטר? התשובה לשאלה הזו היא סובייקטיבית בהתאם לתפיסת עולמו של העובד, אולם היא משמעותית בתהליך קבלת ההחלטות שלו.
• מהו הערך שהעובד מייחס לתוצאה הצפויה? – כאשר עובד זקוק לתוספת שכר באופן משמעותי, נכונותו להשקיע תגדל – אם יצפה כי השקעה זו תביא לתוספת השכר הצפויה. מצד שני, אם תוספת השכר אינה נחוצה לקיום ואינה תורמת במידה משמעותית לשיפור איכות החיים, דווקא השקעה משותפת של המעסיק והעובד בקרן השתלמות פטורה ממסים תוערך יותר ותביא לעלייה בתפוקתו של העובד, כאשר זוהי התוצאה הצפויה עבור השקעתו.
• מה היא ציפיית העובד לקשר בין עלייה בהשקעה להשגת המאמץ? – גם אם העובד מבין שעלייה בתפוקה תביא לקבלת תוספת שכר או קבלת הטבות, אך חושב שהגברת המאמץ מצידו לא תביא לעלייה הנחוצה בתפוקה אזי הוא לא ישקיע את המאמץ.

כיצד לתגמל עובדים – באמצעות העלאה בשכר או באמצעות מתן הטבות?

התשובה לשאלה הזו אינה מוחלטת ותלויה במידה ניכרת בצרכיו, ערכיו וציפיותיו של העובד. ניתן לחלק את השאלה על פי ההטבות בהן מדובר:

• הטבות בקבלת שירותים שונים – הטבות בהן חלק מהשכר ניתן באמצעות הטבות כגון רכב חברה, דלקן, טלפון סלולרי, חדר כושר, מחשב נייד וכדומה. גם כאשר שכר הבסיס אינו גבוה במיוחד, קבלת הטבות מסוג זה שווה כסף רב עבור העובד. כאשר השכר המקובל במשק לסוג העבודה שאותה העובד מבצע נמוך מהרצוי עבורו, רצוי וכדאי לדרוש הטבות שונות שהמשמעות הכספית שלהן היא למעשה תוספת לנטו. ללא קבלת ההטבות היה  העובד מוציא כספים עבור שירותים אלו מכיסו. מצד שני, כאשר שכר העובד גבוה, תוספות מסוג זה יכולות לתרום לאוירה הטובה במקום העבודה, תחושת הנוחות והשייכות של העובד, אולם מבחינה כספית הן לעתים קרובות אינן משתלמות. הטבות אלו מתבטאות בהורדת שכר הבסיס ובהפרשות נמוכות יותר כתוצאה מכך לקופות הגמל, קרנות ההשתלמות ולפנסיה. גם גילום המס אותו העובד ישלם תמורתן יתרום להורדת הנטו אותו העובד יקבל.
• הטבות בחסכון משותף נוסף דוגמת קרן השתלמות – חיסכון בקרן השתלמות הוא עסק משתלם עבור העובד. מצד אחד המעסיק מפריש כספים שלא היו מגיעים לעובד בדרך אחרת (ועד 7.5% מהשכר, עד לתקרה הקבועה בחוק), מצד שני החסכון בקרן השתלמות הוא פטור ממס, ומצד שלישי בקשה לפתיחת קרן השתלמות נתפסת על ידי מעסיקים רבים כבקשה סבירה ומקובלת יותר מהעלאה ניכרת בשכר. גם מהיבט הנעת העובד חסכון בקרן השתלמות הוא ריווחי עבור המעסיק המעניק תחושה של השקעה לטווח ארוך בעובד תוך מתן תגמול והכרה בהישגיו.
• קבלת אופציות – בחברות הזנק רבות מקובל לתת לעובדים אופציות כתגמול וכאמצעי הנעה. האופציות ניתנות תוך הגבלות מסוימות, כגון תלות באי החלפת מקום עבודה בשלוש השנים שלאחר מתן האופציות. אופציות הן בגדר תקווה לעתיד ודרך לערב את העובדים בהצלחת החברה ולהפוך אותם לשותפים ממשיים בהצלחה. יחד עם זאת חשוב לזכור כי אופציות יעילות כאמצעי הנעת עובדים רק במקרים בו המעסיק והעבוד צופה כי העבוד ישאר במקום עבודתו את משך הזמן הנדרש וכי החברה תצליח ומניותיה יעלו בתקופת הזמן שעברה מהנפקת האופציות ותאריך מימושן.

ככלל, העלאת שכר הבסיס מאפשרת קבלת משכורת נטו גבוהה יותר במקביל להפרשת סכומים משמעותיים יותר לקרנות הפנסיה וקרן ההשתלמות (כאשר זו כבר קיימת). מנגד, כאשר העלאת שכר הבסיס גוררת התנגדות מצד המעסיק, קבלת התגמול בדרך של הוספת קרן השתלמות היא דרך יעילה וריווחית להשיג את התוספת הרצויה לשכר, ואפילו למעלה מכך.

כאשר אנחנו רוצים ליצור שינוי במציאות שלנו מאוד חשוב שנתחיל בהבנת המציאות הקיימת. שנדע מהי נקודת הפתיחה שלנו, מהו המצוי על מנת להגדיר את הרצוי. גם כאן נוכל להשתמש בשפה שלנו. כמו שבוחנים מציאות, חשוב לבחון את השפה שלנו, כמו תחת מיקרוסקופ.

על מנת לברר את השפה שלנו נשתמש בשלושה כלים.:

האחד – בחינה מדוקדקת של המילים בהן אנחנו בוחרים להשתמש. בוחרים להשתמש? לרב אנו מדברים ואומרים דברים באופן אוטומטי, מתוך הרגל ולא באמת בוחרים מה נאמר. בחירת המילים היא התחלה של יצירת חיים של ניהול עצמי. אנחנו בוחרים ליצור לעצמנו את המציאות שלנו ולא נגררים לתוך דפוסים והרגלים מוכרים. כל אדם מפרש באופן אישי וסובייקטיבי את המילים השונות. מהי הצלחה? מהי שמחה? מהי חברות? מהו כישלון? מהי אהבה? כאשר נגדיר לעצמנו מילים משמעותיות נוכל להשתמש בהן מתוך בחירה ולקיחת אחריות.

תרגיל אישי

נגדיר את המילים הבאות :

הצלחה

כישלון

אושר

עבודה

חופש

ביטחון

הכלי השני – נבחן מה התפקיד של מילים אשר אינן בהקשרן.  אני "חוטף" שוקולד, אני "כלוא" בעבודה הזו, אני מרגישה "תקועה" בקשר הזה, בא לי "להשתולל" עם הארוחה הזו, זה "חונק" אותי, אני "נלחם כמו נמר". מה בין חטיפה לשוקולד, מה בין כלא לעבודה, מה בין תקיעות לקשר או בין השתוללות לארוחה, האם אנחנו במלחמה ולמה נמר? מילים אשר אינן בהקשרן באות לבטא מטען רגשי שטומן בחובו אינפורמציה חשובה.

כאשר נעצור במשפטים כאלה, נוכל ללמוד על עצמנו הרבה. נבין באילו מקומות בדיוק נרצה לשנות את המציאות שלנו. וגם פה בעצם זה שנחליף את המילים במשפט אנחנו מתחילים לשנות את המציאות שלנו.

הכלי השלישי – איתור מילים או ביטויים שחוזרים על עצמם באופן בולט.  בדיוק כמו הרגלים שלנו, דפוסים שאנחנו חוזרים ועושים שוב ושוב, כך אנחנו משתמשים בביטויים שחוזרים על עצמם. אנשים רבים, לרב צעירים, משתמשים בכל משפט שני במילה "כאילו". יש אנשים שהמילה  "ברור" שגורה בפיהם. מתאמנים רבים עונים "לא יודע/ת", באופן אוטומטי על כל שאלה. כולנו חוזרים על מילה או ביטוי ויש לכך משמעות. על מנת לשנות הרגלים נוכל להתחיל בשינוי השפה ולכן מי שמשתמש במילה כאילו, אחרי כל משפט, מאחר והוא מרגיש לא ברור, מאחר והוא לא מרגיש בטוח להיות חד משמעי ויספיק להשתמש במילה הזו, הוא מתחיל לקחת אחריות על המשפטים שלו ומכאן על המציאות שלו.

גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040

תואר שני במנהל עסקים ושיווק

galitkbi@zahav.net.il

www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה

"אין לי זמן!!! אני עובד בחברת הייטק, מנהל פרוייקט, כלומר עובד שעות רבות ולעיתים אף נדרש ממני לטוס לחו"ל.  אני אבא לשלושה ילדים והבעל של ר', מה שדורש ממני השקעה רבה.  אני חובב בניית טיסנים, את זה אני עושה בסופי שבוע.  אני גם בוועד הבית שלנו, שזה לפעמים ממש מטרד. אני משתדל לשמור על קשר עם חברים ויש עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה ולא מגיע אליהם".

בחיי היום יום אנו מגלמים תפקידים רבים. עובד, הורה, בן זוג, חבר, ועוד הרבה תפקידים בהם נדרשים כישורים, מיומנויות ויכולות שונים. איך מתמרנים בין כל התפקידים וכל המשימות הכרוכות בכל תפקיד? מדוע רובנו מרגישים מותשים ומתוסכלים כי אף פעם אין מספיק זמן ואף פעם אף תפקיד לא מתבצע באופן מושלם? מדוע אנחנו חיים במרוץ מטורף אחר ביצוע משימות בזמן? כן נכון, אלו שנות האלפיים, נוצרו סטנדרטים חדשים ונורמות גבוהות של איכות חיים

ש"צריך "לעמוד בהם? אבל מדוע אנחנו מסכימים לכללי המשחק?

אנחנו מספרים לעצמנו הרבה סיפורים כדי לקבל את האילוץ של "אין לי זמן", ביניהם:

1. זה זמני – רבים מאיתנו חיים בתחושה שמה שקורה בחיינו כרגע הוא זמני, הוא בינתיים. עד ש"נעשה" מספיק כסף, עד שהילדים יגדלו, עד שנתקדם בחברה, עד ש… החיים העכשוויים יכולים להימשך במתכונתם עשרות שנים, אבל המחשבה שיש למה לצפות מאפשרת לנו לסבול אותם.

2. אין ברירה – לאחר שיצרנו לעצמנו מציאות מסוימת המגדירה למעשה את מי שאנחנו, מאוד קשה לראות אפשרויות חדשות. אין ברירה כי בלי המשכורת איך נחזיר את המשכנתא? אין ברירה כי כשיש שלושה ילדים קטנים אין לך זמן לעצמך. המחשבה שאין לנו אפשרות חדשה, אחרת, משאירה אותנו "כלואים" בחיינו אנו.

אנחנו חיים בתחושה שמישהו הטיל עלינו הרבה משימות, כאשר אנחנו ורק אנחנו יוצרים לעצמנו את אורח החיים שלנו ובוחרים מה לעשות ומתי.

לרב הפחד המסתתר מאחורי הרצון שיהיה לנו זמן הוא לא אחר מאשר הפחד שיהיה לנו זמן. מה נעשה באמת כשיהיה לנו זמן?  מה יקרה כשסוף סוף ניפגש עם עצמנו? עם הרצונות, המחשבות וההרגשות שלנו? מה נגלה? לכך נלוות המחשבה כי לא מגיע לנו. לא מגיע לנו לנוח, לא מגיע לנו להיעזר, לא מגיע לנו סתם כך להתבטל.

כדי ל"ייצר" לנו זמן וכדי להרגיש יותר טוב עם הזמן שלנו אפשר לפעול בשני מישורים במקביל. במישור אחד עלינו לארגן את החיים שלנו מחדש. להעז לעשות סדרי עדיפויות ובחירות. לבדוק: האם אפשרי שאקח בייביסיטר ואקח זמן לעצמי? האם אפשרי שאצא מהעבודה יותר מוקדם? האם אפשרי לנהל אחרת את חיי? הבדיקה מתבצעת מהדברים הקטנים והשוליים יותר כמו סדר יום ועד הדברים המשמעותיים יותר כמו המקצוע בו בחרנו. בעצם הבדיקה (לעיתים כדאי להיעזר באדם נוסף לצורך הבדיקה) אנחנו פותחים פתח לאפשרות חדשה, אנו בדרך ליצירת מציאות חדשה עבורנו.

במישור השני עלינו להיות ב"כאן ועכשיו" בכל דבר שאנחנו עושים. להיות ממש, להיות בכל רמ"ח אברינו ומחשבותינו. משימה זו קשה מאוד כי איך אפשר לנהל שיחה עם הילד ולהיות כל כולנו איתו, כאשר לא סיימנו את מטלות העבודה, או כשמתכננים לעשות קניות וגם לדאוג להודיע לשכנים לשלם ועד בית. למעשה בכל זמן שאנחנו נמצאים בשיחה עם ילדינו לא נוכל לקדם אף אחד מהמשימות האחרות. המחשבה עליהן לא מקדמת, רק מפריעה. אם רק נתמיד בכך ונהיה כל פעם במקום אחד במחשבות, בהרגשות נרוויח הרבה, אבל הרבה מאוד זמן.

לפרטים, שאלות ותובנות:

גלית קדמי ביבר, 050-7417040 ,

galit@kb-coach.com www.kb-coach.com

מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות

תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה