מאוד קשה לנו להרגיש אשמה. אנחנו אוטומטית רוצים להדוף את ההרגשה הלא נעימה הזו. היא מלווה במועקה, באי נוחות, לפעמים היא הכנה לחרדה שבדרך. אשמה לא נותנת לנו מנוח לא ביום ולפעמים נתקשה לישון בגלל רגשי אשמה.
כל כך הרבה דברים גורמים לנו להרגיש אשמה. דברים שעשינו או לא עשינו בעבר, דברים שאנחנו חושבים, מרגישים או עושים בהווה ומחשבות על העתיד.
אנחנו מרגישים אשמה על כך שאנחנו לא הורים טובים, ילדים טובים, בני או בנות זוג טובים, חברים טובים, עובדים טובים, מפרנסים טובים, אוכלים יותר מדי, ישנים יותר מדי.
אנחנו מרגישים אשמה כשמישהו מאשים אותנו, כשמישהו נפגע מאיתנו. אנחנו מרגישים אשמה מול אנשים אחרים, גם אם הם לא מאשימים אותנו. שלא ביקרנו מספיק את ההורים, שהגבנו בתוקפנות, כשנפרדנו מקשר שלא רצינו יותר, שלא הכנו אוכל מזין לילדים. אנחנו מרגישים אשמה גם בינינו לבין עצמנו, אפילו כשחשבנו על משהו ולא עשינו כלום. חשבנו לעזב את העבודה ויש לנו תחושת אשמה. אפילו כשחלמנו על משהו אנחנו עלולים להרגיש אשמה חלמתי על גבר או אישה אחרת ואפילו נהנתי בחלום, אשמה.
תוכן
אז איך מתמודדים עם אשמה?
קדם כל חשוב להבין שזה רגש טבעי ואי אפשר להמנע ממנו. המטרה הבסיסית של הרגש הזה הוא להפוך אותנו לאנשים מוסריים אתיים יותר. כלומר כשאנחנו פועלים לא כשורה, פוגעים במישהו, לא נאמנים לעצמנו, מופיעה האשמה כדי לאפס אותנו. אנחנו מרגישים רע כדי שנוכל לתקן.
העניין הוא שהרבה פעמים מרגישים אשמה לא כי אנחנו אשמים במשהו באמת, אלא כי אנחנו חוששים להיות לא בסדר. למה אני מתכוונת?
אני מרגישה אשמה כשבן הזוג שלי לא מרוצה, לדוגמא כשאין אוכל בבית. כי אני חוששת שהוא יכעס, לא יראה לי אהבה, אולי אפילו יעזב אותי. אבל בפנים כשאני בודקת אין לי סיבה להרגיש אשמה. נניח שאף פעם לא בישלתי בכלל, או שאני בשבוע מטורף בעבודה אז למה שאבשל. אשמה מעידה על כך שיש חשש למעמד שלי, הוא יחשוב שאני לא בסדר.
עוד דוגמא
אני מרגישה אשמה שאני ישנה צהריים. אגב הרבה פעמים בושה מופיעה יחד עם אשמה. אני מתביישת בזה ומרגישה אשמה. באופן אובייקטיבי אין לי כל סיבה, אני לא אשמה. אני עובדת בבוקר ובערב, אני עצמאית, הזמן שלי הוא שלי. האשמה היא לא להיות כמו כולם, לא ב"נורמה". מי מעז לישון צהריים, אז אולי אני לא בסדר, אולי יכולתי יותר. כלומר שוב יש פה חשש לא מציאותי אמנם, למעמד שלי, לכך שאני לא בסדר.
אז בואו נעשה סדר ואני בעיקר רוצה להעביר לכם מסר שאשמה זה טוב!
למה?
כי באפשרות הראשונה אני אשמה כי עשיתי משהו לא כשורה.
דברתי לא יפה לילד שלי, נכנסתי בהחבא לפלאפון של בן הזוג שלי, שיקרתי, ניצלתי, עשיתי מניפולציה ואני מרגישה אשמה.
יופי, היא נועדה לעזור לי לחזור לדרך הישר. אני לוקחת אחריות ומתקנת. משנה את ההתנהגות שלי, מביעה חרטה ולוקחת אחריות.
ומה עושים כשאי אפשר כבר לתקן?
התגרשתי ממישהו לפני 20 שנים, לא הייתי בת טובה וההורים כבר לא בין החיים, הייתי אלים מול הילדים שלי והם כבר גדולים.
כאן לקיחת האחריות יכולה להפוך את האשמה לכאב. אני לוקחת אחריות בכך שאני רואה את זה. אני פגעתי, אני עשיתי משהו רע. אני ממליצה לכתב מכתב למי שפגעתי בו, גם אם הוא לא בין החיים ולפרט על מה בדיוק אני מתחרטת, על מה אני לוקחת אחריות. כולנו אנושיים, כולנו עושים טעויות, מתוקף זה שאנחנו חווינו פגיעות בנו בעבר, סביר להניח שנמשיך ונפגע אם לא נהיה מודעים לכך. ככל שנעשה זאת האשמה תהפוך לכאב, לצער. גם את זה קשה להרגיש, אבל אני חושבת שזה משהו שפחות מנהל אותנו. אשמה דורשת עונש. כאב דורש חמלה וחיבוק, מעצמנו.
באפשרות השניה, כאשר זיהיתי שזו לא אשמה על משהו שעליי לתקן , שאני ממש בסדר, יש פה הזדמנות להתפתח!
ולמה אני מתכוונת?
אם אני מרגישה אשמה על כך שאני ישנה צהריים, ואני מבינה שאני ממש בסדר, ההתפתחות תהיה ברשות שאקח לעצמי, להיות עוד יותר שלמה להיות מי שאני, לאהוב ולהעריך את הצד הזה בי.
אם אני מרגישה אשמה שלא בישלתי, ואני מבינה שאני ממש בסדר, ההתפתחות תהיה לקבל את מי שאני, האמא, הבת זוג שאני בוחרת להיות בעולם הזה ולקבל ולהעריך אותי על כך.
זה אומר להתמודד עם הנורמות, עם התפיסות שגדלתי עליהן ולהעריך את זה שיש לי את החופש לבחור תפיסות משלי ולחיות על פי הערכים שאני מאמינה בהם.
לגבי מחשבות אסורות או חלומות או אפילו פנטזיות שאנחנו מרגישים אשמה ושוב בושה עליהם.
יש פה הזדמנות לראות צדדים בי שאני לא נותנת להם מקום בחיים שלי. אגב ככל שלא ניתן להם מקום, הם יהפכו להיות גדולים יותר ויותר.
אם אני חושבת על כך שהייתי רוצה לגור לדוגמא בסטודיו רחב ידיים, בלי בן זוג , בלי ילדים, לצייר כל היום ולקרא. יכול להיות שיש בי חלק שמבקש משהו מזה ואני לא נותנת לכך מקום.
אנשים חושבים ומרגישים דברים מאוד קיצוניים ומתביישים לשתף, הלוואי ומישהו קרוב לי ימות, הלוואי ואהיה חשפנית…יש פה חשיפה של צדדים טבעיים אנושיים. אלימות, תוקפנות, פראות, יכול להיות שיש בהם כמיהה או שהם מבטאים מצוקה ושם אנחנו ניטה ללכת בקצה.
בכל המקרים מה שחשוב הוא לא להיבהל מהאשמה שמגיעה, להסכים לקבל אותה בברכה ולברר בנחת אחרי שהסכמנו לנשום אותה לתוכנו, מה היא באה ללמד אותנו.