בקשרים קרובים של זוגיות, הורות או חברות קרובה מאד קשה לנו כשהאחר חושב שונה מאיתנו או מתנהג אחרת מאיתנו. ישנם אנשים שבאופן כללי קשה להם לקבל מחשבות, אמונות או דרכי חיים שונים מהם, אבל מסתמן שבקשרים קרובים כולם כמעט חווים את הקושי הזה.
אנחנו לעיתים מזדזעזעים, מוכי תדהמה ומגיבים בקיצוניות כאשר הקרובים לנו חושבים או מתנהגים אחרת מאיתנו.
איך זה שהילד, הבן זוג, חבר טוב או ההורה שלי:
מעלה דברים כאלה לפייסבוק?
לא מתלהב מסרט שחשבתי שהוא מופלא?
סולח בכזו קלות כשפוגעים בו?
לא דואג לבריאות שלו?
מתחבר לאנשים כאלה?
מרים את הקול כשהוא כועס?
זה יכול להטריף אותנו, ממש להוציא מהדעת, למה בעצם?
ראשית אנחנו הרבה פעמים רואים בהם שלוחה שלנו, ייצוג שלנו, וזה לא נתפס לנו שחלק מאיתנו, לכאורה, אומר, רוצה או עושה דברים שנוגדים לתפיסות שלנו.
שנית, אנחנו מאד רוצים שהקרובים לנו יהיו דומים לנו.
*זה נותן תחושת ביטחון, סוג של ודאות, כי אנחנו יודעים מה עומד מולנו, עם מה אנחנו חיים ועם מה נצטרך להתמודד. דמיינו כמה יכולה הקרקע להישמט כשאנחנו מגלים שקרוב לנו פתאם מחליט לנסע לחודש להודו, הופך טבעוני או מחליט לפתוח את הקשר הזוגי שלו.
*זה נותן תחושת קירבה, כשיש מכנה משותף לעולם מרגישים אחדות, שותפות גורל, יחד. תחשבו על חיילים שנפגשים בטירונות ומגלים שהם מאותה העיר, תחשבו על השיר שאתם הכי אוהבים וגיליתם שקרוב אליהם אוהב גם הוא, תחשבו על חוויות שנחוות באופן דומה, שניים שנהנים מאותה ההצגה, שניים שמתלהבים מאותו הסרט, כמה מאחד זה. זה מתחבר לנו לשייכות, להיות חלק ממשהו משותף.
*זה נותן שקט, לא צריך להתאמץ להתמודד עם קונפליקטים, עם פגישה חוזרת ונשנית עם תכנים שקשה לנו איתם. דמיינו שוב ושוב לשמע את הילד שלכם שומע אופרה כשאתם חובבי מוסיקה מזרחית, דמיינו שוב ושוב לראות את בן או בת הזוג שלכם לוקח אינסוף תרופות כשאתם מאמינים ברפואה טבעית.
*זה נותן לנו אישור, לא מעמת אותנו עם עצמנו. כשמישהו קרוב לי אומר לי שמה שאני חושבת "נכון", כשהוא מסכים איתי, הוא למעשה מאשר אותי. תחשבו על ילדים שגם אם מתנהגים במרדנות, יחכו לשמע את אישור ההורים שלהם לפני שיעזבו חוג של שנים, לפני שיחליטו על מגמה בבית ספר. כך זה גם אצל מבוגרים, כשמישהו קרוב אומר לנו משהו שנוגד את דרך המחשבה שלנו, זה יכול לערער אותנו. דמיינו שאתם משתפים חברים בחלוקת התפקידים שיש בבית שלכם, והם אומרים לכם שהילדים שלכם מפונקים, או שהם אומרים שאתם מעבידים את הילדים שלכם בפרך, זה מעמת אותנו עם עצמנו, זה דורש מאיתנו לתת את הדעת ולבחון את עצמנו.
אז איך זה שדוקא עם הקרובים לנו יש כל כך הרבה שוני? איך זה שבשר מבשרי מנשק מזוזות, לא אוהב עוגות גבינה, לא סובל לשבת בבתי קפה או להעמיק בשיחות נפש?
איך זה שבן זוג או חברה שבחרנו לא מבינים רחמנא לצלן שהחיים קצרים, שבשר זה רע, שבשר זה טוב?
בואו נפריד, קרובי משפחה שלא בחרנו מי הם יהיו, נולדנו להורים מסויימים וילדנו ילדים מסויימים, לבין חברים או בני/בנות זוג שבחרנו בעצמנו.
לגבי קרובי המשפחה-
אנחנו לרב מופתעים לגלות שאנחנו לא יולדים את עצמנו.
מי שאנחנו, תכונות האופי, האמונות, הערכים שלנו, אלו נקודות התייחסות שילדינו יאמצו מה שיתאים להם ויתרחקו ואף סלדו ממה שלא מתאים להם. ככה בדיוק הם מתעצבים להיות מי שהם.
כך גם אנחנו פיתחנו חלקים בנו שהם דומים עד כאב להורים שלנו וחלקים אחרים שונים ואף הפוכים לגמרי להורים שלנו.
בגלל ההבדלים הללו קשר הורי הוא לא תמיד הכי בטוח, הכי קרוב, הוא לא נותן שקט והוא מעמת אותנו עם עצמנו.על בסיס קבוע
לגבי קשרי זוגיות וחברות-
אנחנו לרב מופתעים לגלות שבחירת בני זוג וחברים היא שוב מקור בלתי פוסק להתמודדות עם מקומות לא בטוחים, לא שקטים.
הקלישאה אנחנו בתחילת קשר מתלהבים ממה שהכי ירגיז אותנו בהמשך הקשר כנראה תמיד תעבוד.
הדפוס לבחור בן או בת זוג שמייצג תוכן מהותי שקשור להורים שלנו, גם כנראה יתקיים תמיד.
לכן אנחנו לא מסוגלים להתחבר לאנשים שהם ממש אנחנו, ולא מעניין אותנו להתחבר להעתקים מושלמים שלנו (אם כי בתחילת קשר יש אשליה של חיבור שמיימי כמו אנחנו שניים שהם אחד, בדיוק כמו העובר ברחם אמו). היחודיות שלנו מודגשת מהחיבור עם אנשים שונים מאיתנו.
יחד עם זאת יש יש בנו חלק שהיה ממש רוצה לחיות עם העתק אחד לאחד שלנו. יש לנו, כפי שנאמר קודם רצון להרגיש ביטחון, קירבה, אישור, שקט ושייכות ביחסים הקרובים לנו.
מתוך כך "נגזר" עלינו להתעצבן ויש שיגידו אפילו להתחרפן כשקרוב לנו חושב או מתנהג אחרת מאיתנו. מה שיקל על כאב הגזירה היא ההבנה שכנראה הקשר מאפשר ביטוי חופשי ואותנטי, שכל אחד שומר על האוטונומיה שלו, שמעניין לנו, וזה אך טבעי שכך הוא, אז מה יש להתעצבן…
ככל שנבין ונקבל את ההבנה שזה שמישהו קרוב חושב אחרת ממני או מתנהג אחרת ממני לא בהכרח משקף על האפשרות לקירבה, לביחד, לשייכות נוכל פחות לכעוס, פחות להרגיש דחייה או לדחות אותו. לרב בדיוק להיפך, קבלת השוני תאפשר ביטוי חופשי יותר ואותנטי יותר ואז נוכל להרגיש אפילו קירבה גדולה יותר.
ככל שנקבל ונבין שהרצון בדמיון מוחלט ברצונות, בהתנהגויות הוא אפשרי באופן חלקי בלבד, לרגעים, לתקופות, בתחומים מסוימים, ולא נצפה כל הזמן להגיע להסכמות, לרגעים של זהות, נוכל להוקיר וליהנות אף יותר מהרגעים האלה, הנדירים לפעמים בקשר. מתוך כך לצפות פחות שווה להתאכזב פחות ולכעוס פחות.