מהן חמש הטעויות שכולנו עושים למרות שברור לנו שהן לא יקדמו אותנו למקום טוב?. מעין אוטומטים אנושיים שמחריבים לנו את הקשרים הקשרים בחיינו ובפרט את הקשרים הזוגיים.
קבלו את המדריך לאוטומטים שלכם ופתרונות שיהפכו את החיים הזוגיים שלכם להרבה יותר קלים וקרובים.

1. תמיד ואף פעם

כאשר אנחנו נכנסים לויכוח בקשר, כאשר אנחנו נפגעים או מתאכזבים, באופן אוטומטי נוציא את הדגלים של תמיד ו/או אף פעם. אתה אף פעם לא קונה לי כלום, את אף פעם לא מבינה אותי, אתה תמיד חושב רק על עצמך, את תמיד מתחשבת רק בחברות שלך. ועוד ועוד האשמות חסרות שחר ובסיס, שכאשר אנחנו אומרים אותם, ברור לנו שאנחנו צודקים. אבל בפועל, אנחנו טועים, ובגדול. למה? כי זה לא באמת אף פעם, כי זה לא באמת תמיד. זוהי איזו תפיסה שגיבשנו לעצמנו על הצד השני ואנחנו כל הזמן מחפשים הוכחות לכך שהיא נכונה. מאוד קשה לשנות את התפיסה הזו, היא מקובעת כי לאחר שנפגענו פעם אחר פעם, אנחנו כבר לא מוכנים לראות שיש אפשרות אחרת ואנחנו מכינים את עצמנו לפגיעות הבאות. כאשר מישהו מואשם בתמיד ואף פעם הוא מרגיש שאין לו סיכוי, הוא עסוק בלהתגונן ולהוכיח את חפותו ולא פנוי לעסוק בתסכול שעולה בכאן ועכשיו.

אז איך מתקנים?

ראשית לא משתמשים במינוחים האלה. עוצרים את עצמנו רגע לפני. עוברים לדבר על כאן ועכשיו בלי להביא היסטוריה (שהיא גם מאוד מוגזמת בחוויה הרגשית שלנו) ואומרים: “איך בא לי שתקנה לי מתנה” או “איך התאכזבתי שלא קנית לי השנה מתנה.”
“קשה לי כשאני מרגיש שאת לא מבינה אותי עכשיו כשאני מנסה להסביר לך.”
העניין הוא לקחת אחריות אישית, לנסות להבין מה האחריות האישית שלי, ומעבר לכך במקום להאשים, לבקש. יש מקום לבטא פגיעות ואכזבה אבל בשפה שמדברת על עצמנו, על אני מרגיש, אני מרגישה במקום את/ה מואשם.

2.הוא או היא הזוי/ה

יש לנו נטייה במצבים מסויימים כשמישהו עושה משהו או אומר משהו ששונה כל כך מעולם המושגים שלנו, שלפעמים אין לנו יכולת להבין אותו, לחשוב שהוא הזוי. איך לעזאזל הוא אומר להורים שלו לבוא כשהילד שלנו חולה. איך היא מעזה לצאת עם חברות שלה כשיש לנו מינוס בבנק. איך הוא משחק כדורגל כשאני אומרת לו שאני על הקצה. איך לוקח לה כל כך הרבה זמן לסיים משימה אחת קטנה שביקשתי ממנה. הפער בין איך שאנחנו חושבים, בין איך שאנחנו מתנהגים, לבין מה שאנחנו רואים לנגד עינינו מוציא אותנו משלוותנו. באותו הרגע אנחנו מרגישים שמה שהוא או היא עושים זה נגדנו, כי אחרת איך יכול להיות. איך יכול להיות שהוא מתנהג ככה, איך יכול להיות שהיא חושבת ככה. מחשבות שבדרך כלל מלוות ביטויים לא פשוטים שאני שומעת בפגישות ייעוץ זוגי אצלי (סתומה, אדיוט, אעצור כאן…).

אז איך מתקנים?

מבינים את הבסיס של הבסיס. אנשים הם יצורים שונים, עם עולם מושגים שונה, עם מחשבות שונות, הגיון שונה. זה שלמישהו יש הגיון שונה משלי לא הופך אותי לצודק או עליון, או יודע מה נכון. זה פשוט שונה ממני. פשוט, אבל לא פשוט לקבל את התובנה הזו. גם כשמודעים מאוד, האוטומט מעלה כעס ואז יש להיזכר. זה לא נגדי, זה לא כי עושים דוקא, זה שונה ממני ומאיך שאני תופס/ת את הדברים. לאחר מכן אפשר לשוחח ממקום של כבוד של האחר ושל השוני שלו, שיחה שאינה שופטת את עולם המושגים, אלא מטרתה לנסות להגיע להבנה.

התחשבנות

גם אנשים שמאוד גרועים בחשבון יטו לחשב מה נתנו, מה עשו לעומת ובהשוואה לבן/בת הזוג. זוגות רבים נכנסים לאזור הזה של פנקסנות בקשר. בפגישות אני מרגישה שכל אחד מחזיק מעין משקל דמיוני ושוקל את ההשקעה שלו, כמה היא שווה. “אני עובד כל היום בחוץ זה שווה יותר מלהיות כל היום בבית ולעשות את מטלות הבית”. “אני אחראית על כל נושא גידול הילדים זה לא שווה ערך ללכת ולבלות במקום העבודה שלך.” כל צד מרגיש שהוא עושה יותר, שהוא משקיע יותר. זו יכולה להיות גם השקעה רגשית. אני מחמיא לך, אני מסתכל עלייך בעיניים אוהבות ובמה את מחזירה לי?. כשיש פער בין מה שאנחנו נותנים לבין מה שאנחנו מקבלים, אנחנו מרגישים כעס. אנחנו מרגישים שאנחנו קורבן לניצול. שלא רואים אותנו. אז כל דבר שאנחנו עושים אנחנו סופרים אותו, אז כל דבר שנעשה גם ירגיש לנו קשה וכבד יותר כי יש עליו את המשקל של ‘יצאתי פראייר’. ובכן מתכון נהדר להרס של זוגיות. אנשים רבים אף מספרים לי בגאווה כשאני לבד, אני מספיקה הרבה יותר מאשר הוא/היא בבית וגם מרגיש/ה נהדר ועושה הכל בלי עצבים. למה? כי אז אין התחשבנות, אז אנחנו לוקחים אחריות בלי לצפות שמישהו אחר יראה אותנו, יעשה בשבילנו, יאשר לנו את ההשקעה שלנו. תסתכלו על הורים יחידניים, אין להם עם מי להתחשבן, והם עושים הרבה פעמים הכל בהרבה יותר קלות.

אז איך מתקנים?

קודם כל זורקים לפח את הפנקס, זורקים לפח את המשקל, מפסיקים למדוד. אם בוחרים לעשות משהו, עושים אותו עד הסוף, מתוך קבלה, השלמה ואם אפשר אפילו אהבה. משחררים את הצורך באישור מהצד השני ואם בא לנו להוקיר את עצמנו, אז עושים זאת למען עצמנו. שטפתי את הבית – מצ’פר/ת את עצמי במסאז’ מפנק. עבדתי קשה השבוע – לוקח/ת לי בוקר חופשי לבטלה. מעבר לכך אם רוצים לדון בחלוקת תפקידים, יש בהחלט מקום לכך. יושבים יחד, בנחת, בוחנים מהן משימות הבית, משימות הפרנסה וכו ובודקים יחד מה כל אחד רוצה לעשות, מה כל אחד מבקש מהשני לעשות, עד שמגיעים להסכמות (איך עושים זאת זה אולי נושא לפוסט נפרד..). אבל ברגע שיש הסכמה על חלוקת תפקידים, מכבדים אותה עד הסוף. לא ‘יושבים על הראש’ שישטוף כלים, לא מתאכזבים כשהיא בוחרת דוקא בשבת לשלם את החשבונות. כל אחד אחראי למשימות שלו בלי מעורבות של בן/בת הזוג.

נפגעתי -> תקפתי

יש לנו נטייה שהיא למעשה הישרדותית ומושתתת על עיקרון ה Fight, Flight or Freeze – כאשר אנחנו מרגישים או אפילו חשים בגוף סכנה, באופן אוטומטי נכנס לאחד משלושת המצבים האלה, נתקוף, נברח או נקפא. מה שקורה בחיים זה שאנחנו מתרגמים פגיעות לסכנה. נפגענו, אנחנו מרגישים מאויימים. האוטומט הזה מחריב כל אפשרות לקרבה, מה גם שלא יתכן שבקשרים קרובים לא נתאכזב, ניפגע, נהיה לא מסונכרנים מדי פעם, זה הכי טבעי. אבל בפועל, כשהוא לא שואל אותי על פגישה חשובה שהייתה לי, כשהיא לא מחמיאה לי על עוגה שעשיתי, כשהוא מסתכל על מישהי אחרת ומתרשם, כשהיא לא נוגעת בי, אנחנו נפגעים, אנחנו מתאכזבים, אנחנו כואבים, אבל ראה זה פלא, הכאב הופך באופן מיידי לכעס. אנחנו מאויימים, אנחנו כועסים ואז אנחנו תוקפים. לתקוף הכוונה לדבר לא יפה, לזלזל, להשפיל, לחפש נקודות חלשות ולהעלות אותן. אבל לתקוף זה גם להתעלם, להתנתק, לשתוק, זו אולי אלימות בצורתה הקשה ביותר. אני בכל פעם מופתעת לשמע בפגישות כמה זוגות נוהגים לשתוק ולא לדבר ימים, שבועות, אפילו יותר מכך.

אז איך מתקנים?

מבינים את המנגנון הזה וכל פעם שמרגישים פגיעות, אכזבה, כעס, עוצרים רגע ומנסים להבין מה הרגש שמסתתר מתחת. עוצרים רגע וסופרים עד 10 לפני שמגיבים ושואלים את עצמנו מה מטרת התגובה. עוצרים את האוטומט ההישרדותי ומבינים שאין פה סכנה, אין פה תקיפה, יש פה פגיעה רגשית. אפשר לשתף בפגיעות, ברגש, לבקש משהו שעולה מתוך כך או להתמודד עם הנושא מול עצמנו. מחקירה של הנושא הזה עם הרבה זוגות, כמעט תמיד עולה, שהדברים שמפעילים אותנו וגורמים לנו לתוקפנות, הם דברים שקשורים אלינו, לעיתים לילדות שלנו, לחסך ראשוני שלנו, לנושא לא סגור אצלנו, כך שזה לא בהכרח האחריות של בן או בת הזוג ‘לתקן’ אותנו. לפעמים אלו נורות אדומות שמטרתן לבשר לנו שיש לנו עוד במה להתפתח באופן אישי.

מס שקט

רבים מאיתנו מוצאים את עצמם מרצים, עושים משהו שאנחנו לא ממש רוצים, לא מחוברים אליו בעליל רק כדי לקבל קצת שקט. אני אלך איתה לראות סרט רומנטי למרות שאני שונא סרטים כאלה אבל היא תרד ממני קצת. אני אשכב איתו למרות שאני ממש לא במוד, אבל לפחות לא ארגיש אשמה. אני אסכים לארח את כל המשפחה שלו לסופשבוע למרות שהיה לי שבוע עמוס במיוחד, אבל לפחות הוא לא יכעס עליי. אני אגיד לה שהיא צודקת בויכוח למרות שאני ממש לא חושב שהיא צודקת, אבל ממילא אין סיכוי שהיא תסכים איתי, אז לפחות לא נריב. מעין מיסים שאנחנו משלמים כדי לקבל שקט. למען האמת הרבה פעמים אלו ‘תשלומים’ שאנחנו מוכנים לשלם כי בראש שלנו אנחנו מנהלים משא ומתן שלם של נתתי – אקבל. עשיתי למענה, אז היא תעשה למעני ולהיפך…מה שקורה עם תשלומי המיסים האלה בדרך כלל זה שהם מתפוצצים. ראשית מאחר ואנחנו מסכימים לעשות משהו שאנחנו לא רוצים, אנחנו מבטלים את עצמנו ואת הרצונות שלנו ומצטבר לנו כעס פנימי. שנית כי אנחנו לא מביאים את עצמנו ה‘אותנטי’ לתוך הקשר וכאשר אין ביטוי למי שאנחנו, עולה תיסכול, עולה הסתרה. הרבה פעמים זה גם נשלף בעת ויכוח או ריב, כי זה לא טבעי ובסוף זה יוצא. חשוב לי לציין שאין בכך סתירה עם העובדה שלעולם בקשר נעשה ויתורים ופשרות. הרי לא תמיד מה שיתאים לאחד יתאים לשני באותו הרגע בדיוק ואנחנו לפעמים נבחר לעשות משהו למען בן או בת הזוג שלנו כי זה חשוב לו או לה, גם אם אנחנו לא בדיוק במקום הזה. אבל ההבדל הדק טמון בבחירה. אם אני בוחר לשכב איתה ולהתחבר למוד הזה גם אני קצת בדאון ולא מחובר אבל בא לי להתחבר בשבילה, זה לא ביטול עצמי. זה לא מגיע בשביל לקבל שקט, או לקבל דבר מה בעתיד. אם אני בוחרת לנסע איתו לסופשבוע להורים שלו למרות שאני רק רוצה שקט, אבל אני מבינה את הצורך שלו ורוצה שיהיה לו טוב, אז אני בוחרת ממקום של נקיון, לא ממקום של ריצוי והסתרה.

אז איך מתקנים?

ראשית מתנערים מהתפיסה ששקט זה בהכרח טוב ליחסים. קונפליקט הוא בריא, הוא יכול לקרב, הוא מביא איתו ביטוי עצמי ואפשרות לחשיפה ואינטימיות. יש הרבה יותר סיכוי שאני אגיד לה שלא בא לי ואז נדבר ואז יבוא לי, מאשר שאעשה את עצמי ואז יבוא לי. עלינו לבטא קושי בלעשות משהו שלא מתאים לנו ולהיות פתוחים לדבר על כך. בסופו של דבר לעשות כל מה שנעשה מתוך בחירה, מתוך קבלה ולא מתוך תחושת כפייה סמויה. לקחת אחריות על הבחירות שלנו יחסוך לנו את הצורך בויכוחי סרק, בחשבונאות, בתוקפנות סמויה ובמרחק שילך ויתקיים בלי להרגיש. כי מס שקט הוא ‘הרוצח השקט’ של כל קשר.

לסיכום

כעת משאתם מודעים לאוטומטים שלנו, מכירים את הטעויות שכולנו נופלים בהן, כל שנותר הוא לבדוק ברמה היומית, ממש כל יום איפה הצלחנו ואיפה ‘נפלנו’. הדגש הוא על אנחנו, אני, כל אחד לעצמו. הרבה פעמים אנשים קוראים את המאמרים שלי ואז מגיעים לפגישות ומנופנפים בזה כהאשמה על בן או בת הזוג – הנה בזה היא נפלה, הנה היא עשתה את הטעות הזו, אבל זה בדיוק לעשות את הטעויות שוב ושוב. לכן כאן העבודה העיקרית היא אישית. ואם אתם זוג מספיק קרוב, תוכלו ביחד לשתף על טעויות שעשיתם כל יום ובכך להתקרב עוד יותר למקום של אינטימיות וקרבה.

נכון אהבתם את הפוסט? תראו את האהבה... אל תסתפקו רק בלייק תגידו גם מילה טובה...
אל תתביישו לשתף
  •  
  •  
  •  
  •