גלית קדמי ביבר, מאמנת אישית ועסקית, 050-7417040
תואר שני במנהל עסקים ושיווק
galitkbi@zahav.net.il
מאמנת אישית להצלחה בקריירה, בעסקים ובזוגיות
תואר שני במנהל עסקים ושיווק, לימודי טיפול בפסיכודרמה
"אבדון, לשם הולכים כל האנשים הרעים שמחפשים ומחפשים ולא מוצאים דבר. אבדון, לשם הולכים האנשים הישנים שמדברים ומדברים ולא עושים, אלו שמתחמקים, אלו שמשתמטים, אלו שבוחשים, אלו שיורקים, אלו שמניחים ומניחים". אני קוראת את השורות האלה וליבי נחמץ, מתכווץ, אני מרגישה חולשה ומחפשת מקום לשבת. מדמיינת את עצמי מתקשרת להזמין אמבולנס, מה המספר של האמבולנס, אני לא יודעת. תמיד אני יכולה להתקשר אחד אפס אפס, מאה, למשטרה. אבל אני לא בטוחה שזה מתאים, ואולי יאשימו אותי בהטרדה. מה המספר חירום של האמבולנס. אני מתעוררת כמו לא היתה בי החולשה מקודם ורצה לאינטרנט לבדוק את הנתון החשוב הזה. אני כותבת "אמבלונס" ומופיעים הרבה כתובות שבכותרת שלהן כתוב אמבלונס פרטי ועוד פרסומות לשירותי רפואה פרטיים. זה לא זה, אני חושבת ומדמיינת מה הייתי עושה אם בזמן אמת הייתי נחנקת, או נחתכת, או מקבלת התקפת לב מבזבזת את הזמן שלי בחיפושים חסרי תועלת. אני כותבת "טלפון של אמבולנס" ושוב אותם כתובות מעייפות על אמבולנסים פרטיים שמציעים שירותים מופלאים. איפה זה, מה לכתוב, אף פעם לא הייתי טובה בחיפושים באינטרנט. לדעת לכתוב את המילה המתאימה לחיפוש זו תורה שלמה שלא הייתי בקיאה בה. "חירום", עלתה לי הברקה, מספרי חירום זה בטוח יתן לי את מה שאני מחפשת. כך היה. המספרים הופיעו בשורה הראשונה מהדהדים כמו רמזור שמהבהב לקראת מעבר חצייה. משטרה ראשון, מאה, ואחרי זה מגן דוד אדום, מאה ואחת. זהו מאה ואחת, כל כך פשוט, מעניין אם אנשים מודעים למספר הזה, מאה ואחת. איך אזכור אותו, איפה ארשום אותו כך שאזכור אותו כי רב הסיכויים שכך סתם לא אזכור. אמנם זו רק תוספת של אחת, אבל אין סיכוי, ההרגל של לא לדעת הוא רב שנים ולא ניתן לשנות אותו כל כך מהר. אני פותחת את היומן ורושמת את מספר הטלפון תחת האות ח – 101 וליד זה בקיצור מד"א. למען הסר בילבול מוסיפה למטה בכתב יותר קטן, מגן דוד אדום, ליתר ביטחון. לא בטוחה ש-ח זו האות הכי טובה כי בזמן לחץ אחשוב על אמבולנס כמו עכשיו ולא על חירום, אבל אני לא טורחת לפתוח שוב את היומן ולתקן. נותנת לבת יענה שבי מקום של כבוד ומנסה להיזכר על מה חשבתי קודם שנכנסתי לענייני המספרים. אה כן, שמגיע אליי אמבולנס כי אני מרגישה לא טוב. אני כל כך מאמינה שאנחנו מזמנים לנו את מה שאנחנו רוצים בחיים האלה, שאנחנו בוראים את המציאות של עצמנו. והנא העיסוק המיותר בהרגשה לא טובה, באמבלונסים, בחירום, האם אני לא מזמנת עיסוק בכך, האם אני לא מזמינה אליי מפגש עם עולם הרופאים המדכא, החזר תוחלת, הפתלתל, הנסייני, המר, המנוכר. אני הולכת למטבח להכין לי כוס קפה, רוצה להתנתק מהמחשבות ומתלבטת אם להפסיק לקרוא את הספר המטלטל הזה. מעולם לא הפסקתי ספר באמצע, זה מביש בעיני. אין דבר שפוגע בסופר שעמל כל כך קשה על ספר, מאשר אדם שיפתח ויקרא ויעזוב, וככל שיקרא ויעזוב כך יותר פוגעני, יותר מעליב. מילא אם לא לקח את הספר בכלל, או בחר לא לקנות אותו, אבל אם לקח או קנה , אם פתח והחל לקרוא שורה אחת, חובתו לסיים את הספר. כך שאין לי באמת אופציה שלא לסיים את הספר, אולי לשנות את העיתוי של הקריאה אולי לצרף אותה לקראת משהו שמח, או שפשוט להתמסר אליו למשך יום יומיים שלמים ולגמור עם זה. המים כבר רותחים ואני כרגיל נשרפת כשאני מרימה את הקומקום לשפוך מים חמים, כי הידית חמה ולא מבודדת. מתיישבת אל מול החלון הגדול שמשקיף לגינה רחבה וירוקה ומבקשת לי רגע של שקט. רגע של מנוחה למחשבות, רגע של צלילה את תוך הכלום. בבת אחת אני שומעת את הטלפון מצלצל לצד דפיקות רועמות בדלת. ככל שאלו מתחזקות הטלפון משמיע קול חזק יותר ויותר כמו מתחרים על תשומת ליבי. למרות שאני יודעת שעדיף לבדוק קודם מי בדלת אני לא מתאפקת ובודקת מי מתקשר אליי, שיחה לא מזוהה. אני מתעלמת וניגשת לבדוק מי זה בדלת. אני לא מחכה לאף אחד ומי שאני מכירה לא ידפוק כל כך חזק. בכלל בדרך כלל אנשים מצלצלים בפעמון ולא דופקים ככה בדלת. אני חוזרת להחזיק את הפלאפון ביד שלי למקרה ש…"מי זה?" אני שואלת מהוססת. "תפתחי זה אני", אומר לי קול לא מזוהה, קול חלש לא תואם את ההלימות החזקות בדלת. "מי זה?", אני שואלת שוב חסרת סבלנות. "יוני", הוא אומר והלב שלי מתחיל לדפוק בחוזקה. אני מרגישה את הזיעה הניגרת על מצחי ומגיעה לידיים שלי שמחליקות מידית הדלת. אני נזכרת שנעלתי את הבית בבוקר ואני לא רואה את המפתחות על הדלת. "רגע", אני אומרת בקול רגוע שגייסתי ממקום אחר, מתפקיד אחר. אני מתחילה להתרוצץ בבית בצעדים שקטים שלא ישמע את מרוצתי מעורבת עם הפחד שלי. "רגע", אני צועקת מהחדר שלי ומחטטת בכל מקום אפשרי. מרימה שמיכה זרוקה, הופכת נעליים, מפשפשת בתיק שלי, רצה למטבח, אולי שמתי אותו ליד הקומקום החשמלי, משם לפינת המחשב. אני לא מוצאת אותם, אני מרגישה שנגמר לי האוויר ואני מתחילה לבכות. "דפנה, דפנה", הוא קורא לי וכמו לא עברו עשר שנים. כמה זמן לא אמרתי את השם יוני, זה אמיתי בכלל?. אולי אני מדמיינת כמו בכל אותם לילות בהם שחזרתי שוב ושוב את המפגשים שלנו, את השיחות שלנו ואת המכתבים שהיינו נוהגים לכתוב אחד לשני, כך סתם יושבים אחד מול השני ומתכתבים אל תוך הלילה שהפך לבוקר. אל תוך לילות תמימים שהפכו בכל פעם לסיפור לא ידוע מראש, שזורים בתסריטים אחוזי אימה, צחוק והרפתקאות. "את שומעת אותי דפנה?". "כן. אני לא מוצאת את המפתחות". "הם פה, משוגעת אחת, השארת אותם בחוץ, אבל אני לא מצליח לפתוח". אני מדברת אליו מהכורסא בסלון והקול שלו נשמע לי כל כך קרוב, כאילו שהוא עומד ממש לידי. אני מניחה את כפות הידיים שלי על הפנים ומחליקה אותן בחוזקה כמו מורחת קרם דמיוני של התעשתות וקמה, מזדקפת, מיישרת את הגב שלי ומרימה את הצוואר שלי תוך לקיחת נשימה ארוכה. הדלת מעט פתוחה ורק ידית הביטחון העליונה סוגרת עליה. הוא מושיט לי יד עם המפתחות שלי ומחייך אלי אל מעבר לדלת. אני פותחת את הדלת בטבעיות ושואלת בחיוך שלא משקף את ההרגשה שלי, "מה אתה עושה פה?, מה איתך יוני, איך מצאת אותי?". " תקשיבי דפנה אני די קצר בזמן, אני מאוד זקוק לעזרה שלך. אני יודע שאת סומכת עליי, אני בטח יודע שאני יכול לסמוך עלייך". " על מה אתה מדבר?", אני שואלת ומעבירה בראש תסריטים על הסתכבות בחב, אולי בהימורים לא חוקיים, אולי הסתבכות עם אישה שהכניס להריון מחוץ לנישואים שלו, אולי הוא רוצה שאעזור לו עם אחיו שהוא נוהג לריב איתו פעם בשלוש שנים. עסוקה בבניית סיפורים, לא שמתי לב שהוא כבר עונה לי, מדליק סיגריה ביד אחת ואת השניה מניח על שלי. כל כולי מרוכזת בכף היד שלו בשלי, מה לעשות? להעיף את היד יאמר שאני מניחה שהוא מתחיל איתי, לא להעיף את היד יכול לומר שאני קלה להשגה ושהוא יקבל כל מה שהוא רוצה, להעיף את היד זה אומר שאני לא אעזור לו, זה אומר שאני לא רגישה לכך שהוא נראה בתוך קושי סבוך ומבולגן, לא להעיף את היד זה כל כך נעים. כל כך התגעגעתי למגע שלו, העדין, יחד עם החיספוס, הליטוף הרך יחד עם האחיזה החזקה, הבטוחה שלו. יוני, היד של יוני, היו לנו שעות על גבי שעות של מגעים הדדיים, של מסעות וגילויים, של תחושות ומחשבות. בנתיים יוני הוריד את היד ואמר לי שמספיק שהוא רואה אותי והוא כבר מרגיש יותר בטוח, כאילו חזר הביתה. "מה אמרת לגבי העזרה עוד פעם?", אני שואלת ללא מבוכה כי יוני מכיר אותי ויודע שקשה לי להבין מיד בפעם הראשונה. "אני אומר לך שוב, אני רק רוצה שתבואי בתור בת זוג שלי לאיזה מקום, זה כלום באמת. רק תתלבשי יפה, כמו תמיד, תחייכי קצת, זהו לא יותר מזה, את גם תרוויחי ארוחה טובה". הוא אומר לי ומסתכל אליי במבט מחייך, חם, מחבק, לא משאיר ברירה. "תגיד לי אתה חי בסרט?, על מה אתה מדבר?". אני מסתכלת עליו מחייכת כמו להפעיל קסמים של פעם לא ברור לאיזו מטרה. "דפנה, לא סתם הגעתי אלייך, תסמכי עליי, אני לא חושב שזו בקשה כזו גדולה אחרי כל מה שעברנו יחד, אחרי כל כך הרבה שנים שעשינו אחד בשביל השני כל מה שרק ביקשנו". מישיר מבט, מסתכל לי לעיניים, אל תוך העיניים, אל תוך הנשמה שלי. המבט שתמיד המיס אותי וגרם לי לעשות כל מה שהוא ביקש.
כבר שבוע עבר ואני סופרת את הימים מתפללת שהוא לא יבוא ושניה אחרי זה שהוא יבוא כבר. בין אימון לאימון מסתכלת על ההודעות בדואר האלקטרוני מצפה בהתרגשות, מעלה רעיון ועוד רעיון על מה שיוני מבקש ממני. מבקשת להתמסר בלי לדעת דבר כי באמת מגיע לו ומה הוא כבר מבקש. סוגרת את דלת הקליניקה לקראת ארבעים דקות של הפסקה שתכננתי לי. לאכול יוגורט עם גרנולה, לקרוא מיילים, לעשן סיגריה ובעיקר להעניק גם לעצמי מהזמן שלי, ממני. דפיקות נשמעו בדלת ולא הבנתי מי זה. פתחתי במהירות את יומני וכמו שידעתי, אף אחד לא אמור להגיע אליי. פתחתי את הדלת בסימן שאלה והוא שוב ניצב מולי, יוני. "דפנה זה היום, את זוכרת נכון", הוא אמר כמו שליח שירד מהסוס להעביר מסר חשוב. "בוא תיכנס", אמרתי והושטתי יד להראות לו לאן להכנס. "מה אתה עושה פה?, ואם הייתי באמצע אימון, ואם…", "אל תדאגי" הוא אמר לי בטון צהלי, "חיכיתי עד שראיתי שאין פה אף אחד". פתחתי שוב את היומן וראיתי שיש לי עוד עשרים דקות. התלבטתי אם להציע לו לשתות קפה והחלטתי שלא מגיע לו. הוא פתח את התיק השחור הגדול שלו שתמיד הסתובב איתו. הפעם תיק עם אבזם מכסף, בוהק, ראיתי את ההשתקפות שלי עליו ונזכרתי שלא עצרתי לראות איך אני נראית. "שניה", אמרתי ונכנסתי לשירותים מסתכלת במראה ומרוצה ממה שגיליתי. הדבקתי את שפתותיי אחת לשניה מבקשת שהצבע הבורדו יצבע אותן באופן שווה ומודגש יותר והורדתי את המים באסלה. כשחזרתי לחדר ראיתי שמונחת על הכורסא שמלה שחורה עטופה בניילון של מכבסות. "מה זה?", שאלתי יודעת את התשובה. "זו השמלה שאני רוצה שתלבשי הערב", הוא אמר בציווי. "טוב, אתה חייב ללכת", אמרתי והרגשתי מסוחררת. עוד מעט תגיע המתאמנת הבאה ומה אגיד היום בערב לגיא, ולמה אני בכלל מסכימה להכנס לסיפור הזה. הוא התרומם לעברי ונתן לי נשיקה על הלחי. "אין כמוך, אין כמוך, אני אאסוף אותך בשמונה בדיוק", אמר והתכונן ללכת. "לא", צעקתי בטון שהפתיע גם אותי. "ניפגש בבית קפה באבן גבירול". "את בטוחה?", הוא שאל מסתכל לי אל תוך הלב שלי. "כן, לך". הוא הלך ואני במהירות הוצאתי את הדפים של המתאמנת הבאה כדי לחזור שוב ולהיות מאמנת. "גל לא משתפת אותי במה שהיא מרגישה, האם הפגישות איתי משמעותיות לה?, האם …"בבת אחת כל הדפים נפלו על הרצפה וכשהנפתי יד להרים את הטלפון שצילצל בחוזקה שפכתי את המים מהכוס שהיו מונחים על ידו וברגע האחרון תפסתי את הכוס והצלתי אותה ואותי משבירה. צלצול חד ודוקרני נשמע בדלת. ניתקתי את הטלפון והרמתי את הדפים שנרטבו מעט. רצתי לפתוח את הדלת וביקשתי ממנה שתיזהר מהמים שנשפכו לי. הלב שלי דפק בחוזקה והתביישתי על קבלת הפנים המבולבלת שלי. ניגבתי את המים בעזרת נייר הטישו שהיה מונח על השולחן שבחדר והיא הסתכלה בי רגועה, לא אומרת דבר. "אז מה שלומך גל?", שאלתי מסדירה נשימה ומסיטה כל מחשבה עליי מהחדר. "אני בסדר, את יודעת, לא משהו, לא משהו בכלל", היא אמרה. הלב שלי המשיך לפעום בחוזקה מסרב להקשיב לי, מסרב לשתף איתי פעולה. במהלך כל הפגישה שמעתי אותה אבל לא הצלחתי להקשיב לה, ראיתי אותה אבל לא הצלחתי להתבונן בה. גל קיבלה את מצבי בלי כל התנגדות ובסוף הפגישה אמרה לי שהיא שמחה שהיא באה היום כי פעם ראשונה הרגישה שהיא מרגישה חופשיה עם מישהו, שיש מישהו בעולם הזה שלא שופט אותה ולא מבקר אותה. "יופי", אמרתי. "מעניין מה עשית שונה שאיפשר לך להיות במקום הזה", שאלתי כמו מקריאה שורות מספר. "זו את, את היית אחרת היום, את זו שאיפשרת לי להיות במקום הזה". "אני בכל זאת מבקשת שתחשבי עלייך", ביקשתי ממנה, מסרבת לקבל מתנה לא לי.
השעות עברו וחוסר הוודאות כירסם בי כל חלקת שלווה ונחת. הסתובבתי בבית כמו בליל של פירות מעורבלים בנגיסי קרח וחלב. מאבדים את צורתם והופכים אט אט לנוזל סמיך ומבטיח שלא ברור מה יהיה הטעם שלו. התקלחתי ואז שוב התקלחתי. גיא הודיע לי שיחזור מאוחר היום מהעבודה וכמו בדרך אגב אמרתי לו בחצי פה שאני אצא אז בטח נתראה כבר בלילה. הוא לא שאל לאן, לא לא שאל עם מי כמו מסכים שאצא להרפתקה שלי בלי להוסיף עוד משתנים. אולי לבקש מיוני שיאסוף אותי בכל זאת מהבית, או שלא. אני מתרגשת כמו לקראת דייט זוגי ומזכירה לעצמי שאני עושה ליוני איזו טובה. מה זה כבר יכול להיות, לעזאזל, ההתרגשות הופכת לכעס עוקצני. חם לי ואני מחפשת סיגריה שתרגיע שתחדיר לתוכי רעלים של פיוס. אני נבהלת למשמע הצליל שמודיע לי שקיבלתי הודעת אסאמאס. "אני אאסוף אותך מהבית בשמונה". הוא כותב לי למרות שקבענו אחרת, בלי לחתום בשמו, בטוח ששמרתי את מספר הטלפון שנתן לי. אני שונאת את זה שהוא כל כך החלטי ונחוש, כל כך שתלטני ולוקח, או איך שאני אוהבת את זה. כותבת לו "טוב" ומחייכת לעצמי חיוך קטן של מגניבת סוד. השמלה נראית עליי מדהים, זה לא יאמן אני חושבת לעצמי שמישהו יודע לקנות לי בגדים יותר טוב ממני. כבר חודשים שאני מחפשת שמלה שתראה בדיוק כך, שתחמיא לי, שתבליט מה שטוב לי, שלא אראה בה מתאמצת מדי, שאראה בולטת אבל לא נוצצת, נוכחת איכותית. אני מתאפרת בהנאה ובהשקעה יתרה. משרטטת לי קווי שפתיים חדשות, מסגרת עיניים חדשה ועצמות לחיים בולטות. אני יורדת למטה בחמישה לשמונה יודעת שהוא יגיע בדיוק בזמן. הוא מסתכל עליי מבעד לחלון המכונית שלו ומסמן לי לעלות. הוא כל כך רציני אבל אני מרגישה שהוא מחייך אליי. אני כל כך אוהבת את גיא אני חושבת לעצמי, מה אני עושה פה ולמה זה קשור בכלל לגיא. "נו נזכרת?", הוא שואל אותי ולופת את האצבעות שלו בכתף שלי כמו נושך בהן. "במה הייתי אמורה להיזכר, יוני?", אני שואלת ספק מחייכת, ספק בוחנת. "נו, מה התאריך היום?, עוד לא הבנת", הוא אומר לי ואפילו לא מסתכל אליי. "מה? מה הבנתי?", אני מאבדת את הסבלנות שלי. "לא השתנית, תאמיני לי לא השתנית". "לפני עשר שנים בתאריך הזה בדיוק אמרתי לך שלא משנה מה תמיד אבל תמיד אני אהיה בשבילך ואת בשבילי. שלא משנה מה אני אבוא פיזית לאסוף אותך איפה שלא תהיי, אפילו אם תגורי בחו"ל כדי להוכיח לך כל עשר שנים שיש לנו עוד את זה". שמחתי וגם קצת התאכזתי שלא אגלם הערב את תפקיד הסוכנת הסמויה, האישה השניה, הבת דודה העשירה, אשת העסקים המבטיחה, האחות שהתגלתה פתאום…"ואוו, לא זוכרת את כל זה, מתי אמרת את זה?". אני אומרת ומסתכלת אליו מבקשת לא להפרד מהפנטזיה שלי. "את יודעת, בגלל זה בדיוק נפרדנו, את אף פעם לא הקשבת לי באמת. הלב שלי החל לדפוק, כל כך לא רציתי להרוס את הכל. "אבל לא משנה מה תעשי, מה תגידי, אני אוהב אותך, תמיד, וגם עוד עשר שנים אני אאסוף אותך לטיול ערב של מסעדות, שירים טובים ושיחה טובה".