צרות עין והכרת תודה
לאחר קריאה מרתקת של פוסט שכתב "אור נתנאלי" שהביא את הערותיו של "טל פישר" על מאמרה של מלאני קליין , "צרות עין והכרת תודה", הרגשתי שהבנתי אולי בפעם הראשונה בחיי כיצד אוכל להכיל את המורכבות שאני חווה בקשרים הקרובים שלי, בחיי ובעבודתי. במה שאני מביאה כאן, כהרגלי, אני מערבבת בין עולמות ומפשטת ככל האפשר מושגים עמוקים ומורכבים. אני אמנם מביאה מדבריו של הכותב אבל אין כאן חתירה לדיון פסיכולוגי מעמיק אלא ניסיון להבין עוד קצת את המורכבות הקיימת בקשרים ואת האפשרות להכיל אותה.
אחד האתגרים החשובים של חיינו, כך אני מאמינה, הוא לקיים מערכות יחסים משמעותיות. היכולת לקיים מערכות יחסים קרובות היא יכולת משנה חיים, היא יכולה להוות מרכיב מהותי בטעם בכלל לחיים האלה, לאפשרות לחוות חיים של שמחה ושל הגשמה עצמית. אבל אותו אתגר בדיוק נראה לעתים קשה להשגה. הרבה מאוד זוגות נפרדים או חיים בניכור ובכעס מתמשך. הרבה אנשים מתקשים ליצור יחסי חברות משמעותיים מתמשכים. נראה שקשר כל כך חיוני לנו וכל כך בלתי אפשרי לנו. מה שמוביל אותנו לקשר הראשוני, הקשר הכל יכול, החשוב והבלתי נסבל עם ההורים שלנו. קשר שההפנמה שלו בחיינו הבוגרים מכריעה לא מעט את היכולת שלנו ליצור קשרים ואת אופיים של הקשרים אותנו מנהלים.
כידוע הפסיכולוגיה מדגישה את חשיבות הקשר הראשוני בין האם לתינוק כמבסס הקשר שלנו לעצמנו ולאחרים בחיינו. מלאני קליין פיתחה את התיאוריה של גישת יחסי אובייקט כאשר התינוק אשר אינו יכול לתפוס את האם (האובייקט) כדמות שלמה, מתייחס לשד כמייצג אותה. שד שיכול להיות טוב (כמספק חלב, מרגיע) ויכול להיות רע (מסתכל, מסוכן). מתוך הפיצול הזה מרגיש התינוק רגשות קשים מנשוא ביחס לאם (לאובייקט, לשד) של צרות עין לצד רגשות חיוביים ומרגיעים כמו הכרת תודה. כבוגרים ההצפה של הרגשות הקשים בקשר עלולים להרוס את הקשר עד כלות או בכלל לא לאפשר לנו להיות מסוגלים לקיים מערכות יחסים משמעותיות ארוכות טווח.
מהי צרות עין?
צרות עין היא תגובה שלילית לדבר חיובי, התמרמרות, חוסר היכולת לחוות סיפוק. הרצון להרוס לאחר כדי שלא יהיה לו יותר טוב מאשר לי. היא כעס כלפי מי שאינו מריר ובריא בנפשו. צרות עין מקשה עלינו ליהנות מהטוב שבנו, מקשה להרגיש סיפוק, לשמוח בשביל האחר או לקבל עזרה מהאחר. נשמע נוראי? נשמע כמו הדבר האחרון שהיינו רוצים לייחס לעצמנו. אבל העובדה היא שצרות העין מלווה את חיינו מרגע לידתנו. תתחברו לרגע לרגעים הראשונים בחיינו. דמיינו תינוק בוכה, רעב, שלא בא על סיפוקו. תינוק שרואה לנגד עיניו את אימו שופעת החלב שמונעת אותו ממנו. התינוק חש שהשד שומר לעצמו את הסיפוק ושולל אותו ממנו, זוהי צרות עין המקשה בבניית החיבור לטוב שבנו, באחר. עכשיו תעברו לבגרות. דמיינו מערכת יחסים זוגית מתסכלת שהיתה לכם. רצית ממנה משהו ששוב ושוב היא לא סיפקה לך, לא הודת בזה אבל בתוך תוכך רצית להרוס לה, כמה שלא ניסית לא הצלחת להרגיש סיפוק בקשר הזה ויחד עם זאת לא הצלחת לבקש ממנה. במערכת יחסים מתסכלת זה יותר בהיר לנו, אך למעשה בכל קשר לעולם יתקיים המרכיב בו הצד השני לא יוכל לספק לנו את כל מבוקשנו, מכאן שלעולם יתקיים מרכיב של צרות עין. בדיוק כפי שצרות העין הראשונית מבקשת לשדוד את השד וגם להחדיר אליו רוע, כך ביחסנו הבוגרים :
תובנה 1 – בכל קשר קרוב נרגיש צרות עין, תסכול, חוסר סיפוק (כי האחר לא יכול לספק עבורנו הכל) לצד רצון להרוס לאחר או לקחת ממנו (כי לאחר יש משהו שלנו אין).
חשוב לומר שהזנה מותאמת לא תפתור את כל בעיות התינוק והזנה חרדה מדי (להניק בכל פעם שהוא בוכה) לא תועיל אלא תגביר את החרדה שלו. ואם ניקח את זה ליחסי בגרות, אין דרך לכך שהאחר יספק את כל צרכנו ויפתור את כל הבעיות שלנו ואם יהיה קשוב יתר על המידה באופן שכל אימת שרק נאותת על משהו הוא יעשה את ה"נדרש" ממנו, סביר להניח שלא נרגיש מוגנים ובטוחים אלא ליהפך. (זה כמובן רלבנטי גם ליחסי הורות בשלבים מאוחרים יותר). קשרים שיהיה בהם תסכול רב מדי או פינוק מופרז לא יהיו בריאים ולא יבססו קשר של התפתחות ותמיכה הדדית. תסכול לא מופרז אצל התינוק ימריץ הסתגלות לעולם והתפתחות, יבסס תחושת סיפוק ואת התחושה שיש לו יכולת להתמודד עם החרדה שלו. יסודות החרדה טמונים בכמיהה לחזור למצב הטרום לידתי והחוויה הקשה של הלידה. כלומר גם אם היתה חוויה לידה נעימה יחסית, גם אם היתה חווית הנקה טובה ומאוזנת, תמיד יהיה מרכיב של תסכול ביחס התינוק לשד, כי תחושת האחדות טרום הלידה לא תחזור לעולם. החרדה היא גם בסיס לכמיהה להוכחה תמידית לאהבת האם. כשאין קונפליקט נשלל המקום היצירתי לתשוקות לא מסופקות ולהעשרת האישיות והכח שלו.
תובנה 2 – יש לשאוף בקשר שלא יהיה תסכול רב מדי או סיפוק רב מדי. התסכול, הקונפליקט הנוצר מחוסר הסיפוק מאפשר לקשר לצמוח, להתעשר.
כאשר בילדות אנחנו מפנימים אובייקט ראשוני טוב (קשר ראשוני) נוצר גרעין של האני המוביל לכוחות, מרגיע חרדה, מוביל ליציבות כאשר תוקפים אותנו. מתפתחת היכולת לאהוב, לתת אמון, לביטחון, לתת ולקבל.
הנגזרת של היכולת לאהוב היא תחושת הכרת התודה. כשאני מפתחת יכולת לאהוב, אוכל גם להכיר תודה ולבסס את מערכת היחסים עם האובייקט הטוב, כלומר תתפתח בי היכולת להעריך את הטוב שבי ובאחרים. אני אוכל להתענג באופן מלא רק אם פיתחתי את היכולת לאהוב, אז תתפתח בי נדיבות, בניגוד לצרות עין וחמדנות. (לצד צרות העין מופיעים רגשות של קנאה וחמדנות. בקנאה אני מרגישה שמגיעה לי אהבה שנלקחה ע"י צד שלישי ובחמדנות קיימת השתוקקות חסרת סבלנות שלא יודעת שובע, מעבר למה שניתן להכיל או שאפשר לתת לנו, כמו שאיפה לרוקן את השד עד כלות).
כשאדם מתקשה לשמר הכרת תודה כלפיו, הוא יהיה מעורער יותר ויטה להתפרקות. נוכל לראות אותה בהשתוקקות שלו לכח, למעמד או בצורך לפייס רודפים בכל מחיר.
גם ביחסי אם-ילד יציבים קיימים ספקות ביחס לאובייקט הטוב, גם בשל חרדה חוזרת ונשנית שחמדנות ודחפים הרסניים יגברו עליי, חרדות אלו גורמות למצב של דיכאון. בכל שלב בחיים, בשל מתח החרדה, האמון יכול להתערער. ככל שנרגיש ספק, דכדוך או רדיפה נתקשה לגבש את עצמנו מחדש ולחוש את הטוב. מה שיכריע יהיה כמה אני מרגישה אמונה ותקווה בקיומו של הטוב.
תובנה 3 – גם בקשרים מיטיבים מתוך חרדה שישתלטו עלינו דחפים הרסניים נתערער והחיבור לאמונה בקיומו של הטוב בנו ובאחר יחבר אותנו ליציבות ולשוב לחוש הכרת תודה.
אחת התוצאות של צרות עין מופרזת היא אשמה. באשמה מעורבבות חוויה דכאונית וחרדת רדיפה. ככל שאנחנו מגובשים וחזקים יותר נוכל לשאת את כאב האשמה ולפתח הגנות בהתאם, בעיקר לעשות תיקון. המקור לתחושת האשמה קשור לתחושה שהתקפות צרות העין שלנו קלקלו את הטוב בשד המניק. תינוק חווה שהרוע של האובייקט נובע מהתוקפנות שלו ואז מתעוררים כאב נפשי ואשמה עצומים. אהבת האם משככת את השנאה ומאפשרת חיבור לאובייקט טוב. נוכל לחוש דכאון וחוסר אמון בעצמנו, אבל כאשר האישיות שלנו מפותחת נחלץ מכך ונחזור לביטחון הפנימי. צרות העין כלפי השד קשורה גם לקנאה באבא ששודד את השד, וגם שם מתעוררת אשמה. ככל שמתגבש מיזוג בין טוב ורע, בין אהבה ושנאה כל נוכל להתמודד, כ נוכל ליהעזר באחר (באב) כדי להתמודד עם הצער. כך נוכל לאהוב "יריבים". כל נוכל לפתח את היכולת לאהוב אובייקטים חדשים בחיינו, לקבל פיצויים אחרים מהעולם החיצוני ובכך לשכך את הקנאה וההתמרמרות שיש בהם שנאה ומשאלת מוות. עיבוד צרות העין באמצעות קנאה (באב), היא גם הגנה חשובה מאותה צרות עין. קל יותר להשלים עם קנאה, שמעוררת פחות אשמה מצרות עין ראשונית שהורסת את האובייקט הטוב הראשוני.
תובנה 4 – בקשר משמעותי לעולם נרגיש אשמה. ככל שנישא את כאב האשמה ונאמין בעצמנו נוכל ליהעזר באחר בקשר ובכלל באנשים אחרים, נוכל להרגיש אהבה בקשר ובכלל לעוד אנשים.
השד הטוב מייצג את יצר החיים ונחווה כביטוי ראשון של יצירתיות. הרצון לשמר את ההזדהות עם האובייקט הטוב עשוי להתבטא בכך שהאדם יחשוק ביוקרה, עושר, כח שהשיגו אחרים, אך מעל לכל המטרה האמיתית היא יצירתיות, והיא הכח המניע לכך. היכולת להעניק חיים ולשמר אותם היא היכולת החשובה ביותר. לכן יצירתיות מעוררת צרות עין יותר מכל יכולת אחרת. צרות עין מקלקלת יצירתיות, מפריעה לתהליך היצירה. כשיש בריחה מהשד לפין, מין נעשה מתוך רעב. המין מהווה דרך הזנה בשל חוסר הסיפוק, במקום שעונג מיני יגיע מחיבור יצירתי עם אדם אחר. הביטחון של האדם ביצירתיות שלו מבטל לרב את צרות העין. אדם שנהנה ללא טינה מיצירות ואושרם של אחרים יחוש שלווה ושפיות. לעומת זה שאפתנות מעוררת צרות עין (יריבות, תחרות). כשאין צרות עין יש משאבים פנימיים ויכולת עמידה באסונות ובכאב נפשי. יש הכרת תודה על חוויות מענגות מהעבר והנאה לגבי מה שההווה יכול להעניק. כבוגרים לא נפעל להשיב את חיי הנעורים, אלא נשאב הנאה מחיי הצעירים. אושר הנחווה בינקות, בה יכול התינוק ליהנות מהשד בלי לחוש צר עין מדי כלפי האם והשד ולהרגיש אהבה לאובייקט הטוב הם הבסיס ליכולת להתענג, היכולת לעידון ולוויסות רגשי, גם בזיקנה והוא ימתן תחושות שנאה וחרדה בחיים. קשר משביע רצון עם האם יביא ליכולת להגיע לסיפוק אוראלי מלא המאפשר חווית אורגזמה מלאה. כאשר לא מפנימים קשר משביע רצון עם האם, נפעל לתיקון וליצירת קשר משביע רצון עם עצמנו, קשר שיאפשר לנו ליהנות ולהגיע לסיפוק בקשרים.
תובנה 5 – פיתוח הביטחון של האדם ביצירתיות שלו היא קריטית להקטנת תחושת צרות העין.
אז מה אני אומרת פה בעצם?
אין ספק שקשר שמבוסס אשמה תמידית, תופקנות הרס ואלימות הדדית אינו בריא ואל לנו לשאוף להכיל אותו. יחד עם זאת השאיפה שלנו ליצור קשרים נקיים מרגשות "שליליים", קשים של אשמה, צרות עין, כעסים לא רק שהיא לא אפשרית, אלא העדרם של אלה יעידו על קשר שבהכרח לא משמעותי או לא קרוב דיו. היכולת שלנו להכיל את הרגשות הללו, להציף אותם, לבטא אותם לצד היכולת שלנו לפתח אני מגובש בטוח במסוגלות שלו וביצירתיות שלו יאפשרו לנו ליצור קשרים משמעותיים לאורך זמן, קשרים שיסיעו לנו להתפתח ולהרגיש משמעות בחיינו, קשרים שיאפשרו לנו ליצור עוד ועוד חיים מתוך החיים (בצל החרדות השונות וכן גם חרדת המוות). וכדי לא לסיים את הכתיבה שלי במילה חרדה אסיים אותה במילה שאני חשה כרגע, תקווה. כן יש תקווה.
ואם יש לכם סבלנות לעוד מאמר מרתק אז לכו על זה: אסרטיביות וביטחון עצמי