אם תשימו לב במשך שבוע אחד כמה זמן השקעתם במחשבות על דאגות, על דברים רעים שעלולים לקרות לכם או לקרובים אליכם. מה יהיה עם הבת שלי ככה, כשהיא דוחה כל דבר, מה יהיה עם הכסף שלנו כשיש כל כך הרבה התייקרויות, מה יהיה כשנצטרך לעבוד דירה, מה יהיה עם ההורים שלי כשהם יזדקנו יותר.
כמה זמן השקעתם במה אנשים אחרים חושבים עליכם או מה הם עושים לנו. איך החמה שלי מתייחסת אליי, איך הבן שלי לא מתחשב בי, איך בן הזוג שלי מעז לחשוב שאני לא עובדת מספיק, איך הבוס שלי מפלה אותי לרעה. כמה חוסר צדק יש מסביבנו, בקשרים שלנו או בכלל בכביש, בקופת חולים או בהקצאת תקציבים במדינה.
כמה זמן השקעתם בסתם לראות בעיניים רעות או לדבר רעות על אנשים אחרים, על מה שקורה פה במדינה, או בעיר, או בשכונה, או במקום העבודה שלכם.
תגלו, שהרבה מאוד זמן הושקע בכך ויש לכך גרורות כי כשמתעסקים באחד מהנושאים האלה הוא לא משאיר אותנו אדישים, הוא מעורר עוד מחשבות ועוד תחושות קשות. או כמו שאמרה לי מישהי "אני מרגישה שאני מרעילה את הדם שלי".
אז למה בכל זאת חשוב לנו כל כך לדאוג לגבי מה שיהיה,לכעוס על מה שעושים לנו, לדאוג ממה חושבים עלינו,לעסוק באחרים, לבקר את כל העולם.
העיסוק הזה יש לו מטרה מאוד ברורה. הוא נותן לנו תחושת שליטה.
אם אדאג לעתיד, אקטין את הסיכוי לרע. האמנם?
אם אדאג שיחשבו עליי טובות, אקטין את הסיכוי לרע, האמנם?
אם אכעס על מה שעשו לי, אקטין את הסיכוי שיעשו לי עוד רע. האמנם?
אם אכעס שיש אנשים כאלה וכאלה בעולם, אקטין את הסיכוי שהם יהיו בסביבתי. האמנם?
בפועל זה בדיוק הפוך.
ככל שנדאג יהיו לנו חרדות, לחצים ולא נהנה מההווה וכנראה שנפגע גם בעתיד שלנו.
ככל שנהיה עסוקים במה חושבים עלינו, לא נהנה מעצמנו ונחפש אישורים חיצוניים.
ככל שנהיה עסוקים במה עשו לנו נרגיש קורבניים וככל שנכעס ונשנא אנשים, נכניס אנרגיה שלילית למערכות שלנו.
בתאכלס,
זה לא רבלנטי מה אחרים חושבים,רבלנטי מהי האמת לגביי.
זה לא רבלנטי מה עושים לי, אלא מה אני עושה עם זה.
מה זה משנה מה אנשים אחרים בוחרים, משנה עם מי אני בוחר/ת להתחבר.
כשכל המחשבות האלה רצות בראש שלנו, כל הרגשות הקשים,
חייבים למצא דרך מילוט.
אנחנו מתמלאים בכעס, לחץ, תחושת חוסר אונים וחוסר שקט. כאן מגיע המקום להסחות דעת. נראה סרטים וסדרות, נשתה, נעשן, נעשה סמים, נתמכר למשהו.
משהו רע הולך לקרות, אנחנו לא מספיק טובים, אנשים אחרים פוגעים בנו, העולם הוא מקום נוראי לחיות בו, משהו חייב להשקיט את הקולות הללו ולהרגיע אותנו.
אנחנו יכולים לחפש דרכים להשקיט את הפחדים והחרדות, שזה גם יכול להפוך לעיסוק חדש שממלא הרבה זמן ולוקח הרבה אנרגיה.
השאלה איך מראש לא נכנסים למקומות האלה. איך נמנעים מלהגיע לחיים של לחצים וחרדות.
אני מוצאת שהרבה אנשים שעסוקים בדאגות ובביקורת נמנעים מלעשות דברים חשובים. הם לא באמת לוקחים אחריות על מה שבאמת הם יכולים לקחת אחריות וישפר את חייהם.
מרב שיש לחץ, דאגה וביקורת אין אנרגיות לקדם מה שחשוב לנו.
כאן נכנס העניין של ניהול משאבים רגשיים.
כדאי שאנחנו נהיה אלה שמחליטים איפה אנחנו רוצים להיות מושקעים. כלומר על מה נרצה לחשוב, מה נרצה להרגיש והנגזרת של מה נרצה לעשות מתוך כך.
הכנתי כאן טבלה שמזכירה את החלוקה לחשוב/דחוף בניהול זמן, שאני כמובן קוראת לו ניהול עצמי כי את עצמנו אפשר לנהל את הזמן פחות.
בטבלה חילקתי למחשבות שחשוב להתמקד בהן עכשיו, מחשבות שחשוב לקחת עליהן אחריות לטובת שינוי עתידי, מחשבות שכדאי להיפטר מהן עכשיו, ומחשבות שכדאי בכלל לא להכנס אליהן.
