כובד הציפיות בזוגיות: האם אנחנו מחפשים בן זוג או הורה?

על ציפיות בקשר זוגי, תחושת חסר, אחריות רגשית והמעבר לזוגיות בוגרת

אנחנו נכנסים לקשר זוגי עם הרבה מאוד ציפיות. חלקן מודעות וברורות לנו, וחלקן מגיעות ממקומות עמוקים יותר: חסכים מהילדות, כמיהה להיראות, צורך באישור, רצון בביטחון רגשי, או תקווה שמישהו סוף סוף ימלא עבורנו את מה שהיה חסר.

ציפיות בזוגיות הן דבר טבעי. כולנו רוצים להרגיש אהובים, רצויים, חשובים, נחשקים ובטוחים בתוך קשר זוגי. אנחנו רוצים שיקשיבו לנו, שיתחשבו בנו, שיראו אותנו, שיבחרו בנו ושיהיו שם עבורנו.

אבל לפעמים, בלי לשים לב, הציפיות שלנו מבן או בת הזוג הופכות מרצון לגיטימי לדרישה פנימית:
“זו החובה שלך למלא אותי.”
“אתה אמור להרגיע אותי.”
“את אמורה לגרום לי להרגיש אהוב.”
“אם אני לא מרגישה טוב, זה בגלל שלא נתת לי מספיק.”

במקום שבו בקשה הופכת לחובה, הזוגיות עלולה להפוך ממקום של קרבה למקום של תסכול, אשמה וריחוק.

עם אילו ציפיות אנחנו מגיעים לקשר זוגי?

רבים מאיתנו נכנסים לזוגיות כשהם נושאים על הגב תרמיל כבד מאוד של ציפיות. אנחנו מצפים שבן או בת הזוג יהיו אלה שימלאו את הצרכים שלנו, הפיזיים והרגשיים כאחד.

אנחנו רוצים שהם ייקחו אותנו לבלות, ישעשעו אותנו, יגרמו לנו להרגיש מעניינים, חשובים, אהובים ובעלי ערך. אנחנו רוצים שהם ייתנו לנו תחושת ביטחון, ירגיעו אותנו כשקשה לנו, יראו אותנו כשאנחנו מרגישים שקופים, וידעו בדיוק מה אנחנו צריכים גם כשאנחנו לא אומרים זאת במפורש.

במובן מסוים, חלק מהציפיות האלה הן ניסיון לתקן חסכים ישנים.

אם לא ראו אותנו מספיק בילדות, אנחנו עלולים לדרוש מבן הזוג לראות אותנו ללא הפסקה.
אם לא קיבלנו מספיק אישור, אנחנו עלולים לחפש אישור תמידי בתוך הקשר.
אם גדלנו עם תחושת חוסר ביטחון, אנחנו עלולים לצפות שבן או בת הזוג יהיו המקור הבלעדי לביטחון שלנו.

וזה אנושי מאוד.

הבעיה היא לא בעצם הצורך. הבעיה מתחילה כשהצורך הופך לדרישה, וכשאנחנו מצפים שהאדם שמולנו יהיה אחראי באופן מלא למה שאנחנו מרגישים בתוכנו.

המלכודת: כשהציפיות הופכות לתפקיד של בן הזוג

בזוגיות בריאה מותר לבקש. אפילו חשוב לבקש.
אבל יש הבדל גדול בין לומר:
“אני זקוקה לקרבה”
לבין לחיות בתחושה:
“אתה חייב לספק לי קרבה בכל רגע שבו אני מרגישה חסרה.”

יש הבדל בין לומר:
“חשוב לי שתגיד לי שאתה מעריך אותי”
לבין להרגיש:
“אם את לא מאשרת אותי כל הזמן, אני לא שווה.”

כאשר הציפיות שלנו הופכות לתפקיד קבוע של בן או בת הזוג, הקשר מתחיל לשאת משקל כבד מדי. בן הזוג הופך להיות לא רק שותף לחיים, אלא גם מקור לוויסות רגשי, אישור עצמי, ביטחון, עניין, תשוקה, רוגע ותחושת ערך.

זה עומס שאף קשר זוגי לא באמת יכול להחזיק לאורך זמן.

ארבעה תחומים שבהם אנחנו מעמיסים ציפיות על הזוגיות

1.מילוי צרכים

אנחנו מצפים שבן או בת הזוג ימלאו לנו צרכים של אהבה, קרבה, עניין, הנאה, ביטחון, שיחה, מגע, אינטימיות ותשוקה.

אלה צרכים חשובים מאוד בזוגיות. קשר זוגי טוב בהחלט אמור לכלול הקשבה, תמיכה, שותפות, קרבה ואכפתיות.

אבל כאשר אנחנו מצפים מהצד השני למלא את כל הצרכים שלנו, כל הזמן, בצורה מדויקת ומלאה, אנחנו יוצרים ציפייה בלתי אפשרית. אף אדם לא יכול להיות עבורנו מקור בלעדי לכל מה שחסר לנו.

2.וויסות רגשי

וויסות רגשי הוא אחד המקומות המרכזיים שבהם נוצרת תלות מכבידה בזוגיות.

אם אני כועסת, אני מצפה שהוא ירגיע אותי.
אם אני עצוב, אני מצפה שהיא תרים אותי.
אם אני מוצפת, אני מצפה שהוא ידע בדיוק מה לעשות.
אם אני מרגישה חסרת ערך, אני מצפה שהיא תגיד לי את הדבר הנכון.

כך נוצרת דינמיקה שבה האחריות על מצב הרוח שלי עוברת אל בן או בת הזוג.

במקום לומר:
“אני כועסת, ואני צריכה להבין מה קורה לי”
אני אומרת:
“בגללך אני כועסת, ולכן אתה צריך לתקן את זה.”

במקום לומר:
“אני מרגיש מוצף וזקוק לעזרה”
אני אומר:
“אם היית מתנהגת אחרת, לא הייתי מרגיש ככה.”

כמובן שלבן הזוג יש השפעה עלינו. בזוגיות אנחנו לא מנותקים זה מזה. אבל יש הבדל בין השפעה לבין אחריות מלאה.

בן או בת הזוג יכולים לעזור לנו להירגע, אבל הם לא יכולים להיות האחראים הבלעדיים לוויסות הרגשי שלנו.

3.אישור ותחושת ערך

כולנו רוצים לקבל אישור מהאדם שאנחנו אוהבים. אנחנו רוצים שיראו אותנו, שיעריכו אותנו, שיחמיאו לנו, שיגידו לנו שאנחנו חשובים, יפים, טובים, נחשקים ומשמעותיים.

זה צורך טבעי ובריא.

אבל כאשר תחושת הערך שלי תלויה לגמרי באישור של בן או בת הזוג, נוצר קשר מאוד שברירי. כל מילה שלא נאמרה, כל מחמאה שלא הגיעה, כל מבט שלא היה מספיק חם, עלולים להיחוות כהוכחה לכך שאני לא חשוב או לא אהוב.

במצב כזה, בן הזוג נדרש שוב ושוב לאשר אותי כדי שאני ארגיש בסדר עם עצמי.

זה מתיש את הקשר, ומשאיר אותי בתחושת חסר תמידית.

4.הסכמים מדוברים ושאינם מדוברים

בכל זוגיות קיימים הסכמים. חלקם נאמרים בקול, וחלקם חיים בתוכנו כציפיות שלא תמיד דיברנו עליהן.

יש הסכמים מדוברים:
איך מחלקים את התפקידים בבית.
כמה זמן מקדישים לזוגיות.
איך מתנהלים כלכלית.
איך מגדלים את הילדים.
איך שומרים על אינטימיות וקרבה.

ויש גם הסכמים שלא נאמרו, אבל אנחנו מתייחסים אליהם כאילו הם מובנים מאליהם:
“כשהוא יסיים את הלימודים, הוא יהיה פנוי אליי יותר.”
“כשהילדים יגדלו, היא תחזור להיות כמו פעם.”
“כשיהיה לנו יותר כסף, הוא יהיה רגוע יותר.”
“אחרי שנתחתן, היא תבין מה אני צריכה.”

כאשר המציאות לא מתיישרת עם התסריט שדמיינו, אנחנו מרגישים אכזבה, כעס ותסכול. לא תמיד בגלל שהצד השני הפר הבטחה אמיתית, אלא כי ציפייה פנימית שלנו לא פגשה את המציאות.

בין “מגיע לי לקבל” לבין “זו חובתך”

חשוב לי להבהיר: זה לא אומר שאסור לבקש.

להפך.
מותר לבקש.
חשוב לבקש.
מגיע לנו לקבל הרבה מאוד בתוך קשר זוגי.

מגיע לנו לקבל אהבה, הקשבה, כבוד, תמיכה, קרבה, ביטחון, שותפות, מגע, אכפתיות ונוכחות.

הבעיה היא לא בעצם הבקשה. הבעיה מתחילה כשהבקשה הופכת לתפיסה פנימית של חובה מוחלטת.

יש הבדל גדול בין:

“אני זקוקה ליותר קרבה בינינו”
לבין
“אתה חייב לגרום לי להרגיש קרובה, ואם לא, אתה לא בסדר.”

יש הבדל בין:

“חשוב לי לשמוע שאתה מעריך אותי”
לבין
“אם אתה לא מאשר אותי כל הזמן, אתה פוגע בי.”

כאשר אנחנו מבקשים, אנחנו מזמינים את בן או בת הזוג להכיר אותנו, להבין אותנו ולהתקרב אלינו.
כאשר אנחנו דורשים מתוך תחושת זכאות, אנחנו מעבירים את כל האחריות לצד השני.

ואז במקום קרבה, נוצרים לחץ, אשמה, התגוננות וריחוק.

הגישה הילדית: כשבן הזוג הופך להורה מחליף

כאשר אנחנו עסוקים כל הזמן בשאלה “מה השני אמור לתת לי?”, אנחנו עלולים להיכנס לעמדה ילדית.

לא ילדית במובן מעליב או שיפוטי, אלא במובן רגשי עמוק.

ילד באמת זקוק להוריו כדי שימלאו לו צרכים.
ילד זקוק להורה שירגיע אותו כשהוא מוצף.
ילד זקוק להורה שיאשר אותו, יראה אותו, ייתן לו תחושת ביטחון ויעזור לו לווסת את רגשותיו.

בילדות זה טבעי, חשוב והכרחי.

אבל בזוגיות בוגרת, בן או בת הזוג אינם ההורה שלנו.

הם יכולים להיות איתנו, לתמוך בנו, לחבק אותנו, להרגיע אותנו, לאהוב אותנו ולעזור לנו להרגיש בטוחים יותר. אבל הם לא יכולים להיות המקור היחיד לביטחון, לערך העצמי, לרוגע ולתחושת המלאות שלנו.

כאשר אנחנו מצפים מהם להיות הכול עבורנו, אנחנו מכניסים את הזוגיות לתוך עומס רגשי גדול מדי.

תחושת חסר בזוגיות: למה אנחנו נשארים מתוסכלים?

כאשר אנחנו נמצאים בעמדה שבה בן הזוג אמור למלא אותנו, אנחנו מתחילים לחיות בתחושת חסר קבועה.

אנחנו בודקים כל הזמן:
מה לא קיבלתי?
מה היא לא אמרה?
מה הוא לא עשה?
איפה לא ראו אותי?
איפה לא אישרו אותי?
איפה לא הרגיעו אותי?
איפה לא מילאו לי את מה שהייתי צריכה?

כך נוצרת פנקסנות זוגית: מי נתן יותר, מי השקיע פחות, מי יזם, מי שכח, מי חייב למי.

הפנקסנות הזו משאירה אותנו בתסכול תמידי, כי תמיד יהיה משהו שלא נקבל בדיוק כפי שרצינו. תמיד יהיה רגע שבו בן או בת הזוג לא יבינו אותנו עד הסוף, לא יגידו את הדבר הנכון, לא יזהו את הצורך שלנו בזמן, או לא יצליחו למלא את החלל שאנחנו נושאים בתוכנו.

לא כי הם בהכרח לא אוהבים אותנו.
אלא כי אף אדם לא יכול למלא באופן מושלם את כל הצרכים הרגשיים של אדם אחר.

איך עוברים מזוגיות של דרישות לזוגיות בוגרת?

הצעד הראשון הוא לזהות את העול שאנחנו מטילים על בן או בת הזוג.

אפשר לשאול את עצמנו:

האם אני מבקשת עכשיו קרבה, או דורשת מילוי של חסר פנימי?
האם אני משתפת בצורך שלי, או מאשימה את הצד השני במה שאני מרגישה?
האם אני מחפשת שותף, או מצפה ממנו להיות הורה מחליף?
האם אני לוקחת אחריות על הוויסות הרגשי שלי, או מעבירה אותה כולה לצד השני?

המעבר לזוגיות בוגרת מתחיל כשאנחנו מבינים שבן הזוג הוא שותף, לא ספק שירותים רגשי.

ובאותו זמן, זה לא אומר שאני צריכה לוותר על הצרכים שלי.

אני יכולה ללמוד לבקש אותם אחרת.

במקום לומר:
“אתה אף פעם לא רואה אותי”
אפשר לומר:
“חשוב לי להרגיש שאתה רואה אותי. אני מתגעגעת לזמן שבו אנחנו באמת נפגשים.”

במקום לומר:
“את חייבת להרגיע אותי”
אפשר לומר:
“אני מרגיש מוצף עכשיו, ויעזור לי אם תוכלי להיות איתי רגע.”

במקום לומר:
“זו החובה שלך לגרום לי להרגיש אהובה”
אפשר לומר:
“אני זקוקה עכשיו לקרבה, ואני רוצה שנמצא דרך להיות יותר יחד.”

ההבדל הזה משנה את כל האווירה בקשר.

בקשה פותחת אפשרות למפגש.
דרישה יוצרת התנגדות.

בקשה אומרת: אני לוקחת אחריות על מה שאני מרגישה, ומזמינה אותך להתקרב.
דרישה אומרת: אתה אחראי למה שאני מרגישה, ואם לא תתקן את זה, אתה אשם.

זוגיות בוגרת: לא לוותר על צרכים, אלא לבקש אחרת

זוגיות בוגרת היא זוגיות שבה אנחנו לומדים לזהות מה קורה בתוכנו, לקחת אחריות על החלק שלנו, ולבטא את הצרכים שלנו בדרך שמאפשרת קרבה במקום ליצור אשמה.

כאשר אנחנו מפסיקים לראות בבן או בת הזוג הורה מחליף, ומתחילים לראות בהם שותף, משהו בקשר יכול להתרכך.

יש פחות פנקסנות.
פחות אשמה.
פחות תחושת חסר.
ופחות דרישות חונקות.

ובמקומן יכולה להיווצר זוגיות שיש בה יותר בחירה, יותר אחריות, יותר תקשורת, יותר קרבה ויותר אפשרות להיפגש באמת.

שאלות נפוצות על ציפיות בזוגיות

האם זה לא לגיטימי לצפות מבן הזוג שיתמוך בי?

בוודאי שזה לגיטימי. בקשר זוגי בריא יש מקום לתמיכה, הקשבה, חיבוק, הרגעה, קרבה ואכפתיות. הבעיה מתחילה כאשר התמיכה הופכת לחובה מוחלטת, וכאשר בן או בת הזוג נתפסים כאחראים בלעדיים למצב הרוח, לערך העצמי ולתחושת הביטחון שלי.

מה ההבדל בין בקשה לדרישה בזוגיות?

בקשה נאמרת מתוך אחריות וחיבור: “זה חשוב לי, אני רוצה לשתף אותך, אני זקוקה לקרבה.”
דרישה נאמרת מתוך תחושת חובה ואשמה: “אתה חייב לתת לי את זה, ואם לא, אתה לא בסדר.”
בקשה מקרבת. דרישה לרוב יוצרת התגוננות וריחוק.

למה ציפיות בזוגיות יוצרות תסכול?

ציפיות יוצרות תסכול כאשר הן לא מדוברות, לא מציאותיות, או כאשר אנחנו מצפים מבן או בת הזוג למלא את כל החסכים והצרכים שלנו. כאשר אדם אחד אמור להיות המקור הבלעדי לאהבה, ביטחון, רוגע ותחושת ערך, נוצר עומס שהקשר לא תמיד יכול לשאת.

איך אפשר לבקש יותר מבן הזוג בלי להאשים?

אפשר להתחיל בשפה שמדברת על הצורך שלי ולא על הכישלון של הצד השני. למשל:
“אני מתגעגעת אליך ורוצה שנמצא זמן להיות יחד”
במקום:
“אתה אף פעם לא איתי.”
כך הבקשה נשמעת כהזמנה לקרבה ולא כהאשמה.

מהי זוגיות בוגרת?

זוגיות בוגרת היא קשר שבו שני בני הזוג מביאים את הצרכים, הרצונות והרגשות שלהם, אבל לא מעבירים את כל האחריות עליהם לצד השני. זו זוגיות שיש בה תקשורת, אחריות אישית, יכולת לבקש, יכולת להקשיב, והבנה שבן הזוג הוא שותף ולא הורה מחליף.

גלית קדמי ביבר
יועצת זוגית, מינית ומאמנת אישית
מלווה זוגות ויחידים בתהליכי תקשורת, קרבה, מיניות וזוגיות בוגרת
פגישות בקליניקה ברחובות ובזום