איך להפוך להיות מאושרים יותר בחיים האלה?
מגיעים אליי לאימון אישי אנשים רבים שמתקשים לשמוח עד הסוף מהחיים שלהם.
אני לגמרי מבינה את זה, גם לי יש תמיד משהו, שאם הוא היה מסודר, לכאורה הכל היה מושלם.

יש דבר או שניים שאם רק הייתי עושה אחרת, הייתי יותר מאושרת ורגועה.
רובנו מחזיקים בעמדה שאם רק היה מה שחסר, היינו מאושרים ורגועים. אם רק:

היה לי בן/בת זוג רגוע, יוזם, חיוני, יפה, מרויח יותר
הייתי עושה יותר ספורט, אוכל אוכל בריא יותר, מצליח יותר,
לא היה כואב לי הגב, לא הייתי גרה ליד ההורים,
היה לי ילד רגוע, ממושמע, עם יותר ביטחון,
וכו' וכו' וכו'

כל אחד והסיבה הזו שהוא מרגיש שתוקעת אותו מלהיות מאושר עד הסוף.

אנשים מסתובבים חיים שלמים במלחמות ובאי שקט ועסוקים שוב ושוב באותו הדבר שחסר להם. מלחמות פנימיות על דיאטות, על לחיות חיים בריאים יותר, על להצליח לעשות משהו שמאוד קשה לנו בעבודה, להפוך לקלילים יותר. כשבפועל זה בלתי אפשרי עבורם לעשות את השינוי או שלא מוכנים לשלם את המחיר. כי מה לעשות ולחלק מהאנשים זה בלתי אפשרי כנראה להיות עם בטן שטוחה ולאכול פחמימות, לעשות ספורט בלי לקום מוקדם בבוקר, לעשות הרבה כסף בלי לעבור עבודה או להכפיל את כמות שעות העבודה. אבל אנחנו ממשיכים לדרוש מעצמנו משהו, שהוא לא נכון או לא אפשרי עבורנו.

כנ"ל לגבי מלחמות חיצוניות, להתעסק חיים שלמים בכך שבן או בת הזוג שונה ממה שרצינו זה לחיות בתסכול מתמשך. זה כל הזמן לראות את החסך הזה, את הפער הזה ולכאוב אותו. כאשר אין לנו באמת יכולת להשפיע על מישהו אחר להיות משהו אחר או שאין סיכוי בעולם שהוא יהיה מישהו אחר. לעסוק שוב ושוב בכך שהלואי והיה לי ילד רגוע כאשר הטמפרמנט שלו הוא קופצני, זה מתכון לתסכול. לעסוק שוב ושוב בכך שבן הזוג שלי מעשן, זה מתכון להרבה כאב.

רב האנשים לא יפרקו את החבילה הזוגית בגלל משהו אחד שמפריע בבן הזוג, הם לא מוכנים לשלם את מחיר פירוק החבילה, אבל הם ממשיכים לאחוז בתסכול הזה, לפעמים חיים שלמים. זה לא בזבוז?

הרגעים היחידים שזה עוזב אותנו, הם כשאנחנו במצבי קיצון בחיים. במחלות, במצבי סיכון, שלנו או של הקרובים לנו. הכל אז נראה כל כך יותר פרופורציונאלי.

אבל זה לא מחזיק מעמד, ברגע שחוזרים להרגיש טוב, שוב זה מתחיל.

למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?

אנשים חוששים לקבל את מה שחסר להם, כי מה זה אומר עליהם? שהם ויתרו? שזהו?
שעד סוף החיים הם לא יפתרו את הבעיה?
להחזיק פוטנציאל למשהו שאולי יהיה לנו, נראה לנו כמו להגדיל את הסיכוי לאושר, לא להתפשר.
להסכים לראות אותנו בלי הדבר הזה, זה להסכים שאנחנו לא מצוינים כאלה, שזה המכלול שלנו.
לקבל את זה שלא נהיה ספורטאים, או מצליחנים, או מיניים, זה לקבל את זה שאנחנו משתחררים מאיזה אידיאל שהחזקנו שנים, זה אומר שלעולם לא נהיה האידאל הזה.

ובכן, זה בדיוק הפוך, כי בכך טמון המפתח לאושר.

ככל שנקבל את מה שלא נקבל כבר
ככל שנסכים לכל מה שלא נעשה כבר
ככל שנפסיק להלחם בדברים שכבר לא יהיו לנו
ככה נהיה יותר מאושרים!
ככל שנפסיק להלחם, נוכל להתפנות ליהנות ממה שכן יש לנו!

אז מה עושים? איך משחררים?

קודם כל מסכימים לרעיון הזה. מבינים עד הסוף כמה המלחמות ותחושת הפספוס וההחמצה גורעות מהאושר שלנו.

זה לא אומר שנוותר על כל מטרה או חלום שלנו, זה לא אומר לא להתאמץ לפרוץ את הגבולות שלנו, ולא משנה באיזה גיל. חשוב שיהיו לנו מטרות וחלומות, חשוב להתאמץ בחיים עבור דברים שחשובים לנו כי גם בכך טמון האושר שלנו. לעולם משמעות מגיעה ממקום שי בו גם מאמץ.

אבל יש דברים בחיים שאי אפשר לשנות, שלא הצלחנו לשנות או שאנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר כדי לשנות אותם.

עכשיו עלינו לבחור את הדבר הזה, האדם הזה, הכאב הזה, שדי, לא נחפש עוד דרכים לשנות אותו ושאנחנו מסכימים לקבל.

מסכימים לקבל שבת הזוג שלנו בחיים לא תיזום וככה תראה הזוגיות שלנו.

מסכימים לקבל לחיות עם כאב מסוים פיזי שיש לנו.

מסכימים לקבל שלעולם לא נעשה ספורט יותר.

כן מסכימים לוותר, לשחרר ולאהוב אותנו, ככה, בלי ה-דבר הזה.

לקבל את זה שהמחיר כבד לנו מדי, וזה לא אומר שאנחנו פחות טובים.

זה שהסכמנו לשחרר את הציפיה הזו, את האידיאל הזה לא אומר שנעריך את עצמנו פחות, או שמישהו בחוץ יעריך אותנו פחות.

אנחנו קובעים לעצמנו את דרך החיים הנכונה לנו, המתאימה לנו. ככל שהיא תהיה מדוייקת עבורנו, אנחנו נהיה מאושרים יותר.

עדיין מדי פעם יעלה הקול הזה, זה הרי משהו שאמרנו לעצמנו שנים. כשעולה הקול הזה שוב ואנחנו מתערערים, מרגישים שאנחנו לא בסדר או שמי שאיתנו לא בסדר, זה זמן טוב להסתכל על מכלול החיים שלנו. להתבונן על כל רגעי האושר, המשמעות, הדברים שאנחנו גאים בנו, הדברים שאנחנו אוהבים בנו, הם כנראה רבים ומשמעותיים אל מול הדבר הספציפי הזה שויתרנו עליו, נכון?

אז מאחלת לכם ויתור נעים, לעבר חיים מאושרים ורגועים יותר.