אחת הסיבות, אולי המרכזיות לכך שאנשים מגיעים לאימון אישי או לטיפול אישי או זוגי היא הרצון לחשוף, להיחשף, להיות אותנטיים.
על פני השטח הסיבה היא אחרת. ישנו קושי, ישנו מקום שאנחנו רוצים להגיע אליו, שינוי שאנחנו רוצים לעשות ולא מצליחים. רוצים להפסיק לריב עם בן הזוג, רוצים לשנות מקצוע, כמהים להרגיש משמעות, לא מצליחים לנהל את העובדים שלנו. אבל מתחת לכל הרצונות או המטרות הלא ממומשות, מתחת לחוסר האונים ותחושת התקיעות ישנה כמיהה פנימית. ישנו צד בנו, קול שלנו שלא בא לידי ביטוי, שלא נשמע ונמאס לנו. זה כואב לנו, אנחנו כבר לא מוכנים לשלם את המחיר של הזיוף בלהיות מה שאנחנו לא, או לוותר על להיות מה שאנחנו רוצים להיות. אנחנו רוצים לחשוף את הצד הנסתר הזה.
בפועל השינוי מגיע כאשר ישנו מגע עם החלקים ה"קפואים" בנו, אלו שהדחקנו. בדיוק אותם חלקים שאנחנו כמהים כל כך להוציא לאור, להכיר בהם. לדוגמא מישהו שמרגיש ריקנות, עצב וחוסר משמעות למרות שהוא מצליח בעבודה שלו, יש לו זוגיות וילדים שהוא אוהב, אבל בוקר בוקר מתעורר ללא שמחה בלב. הוא בודק אולי עליו להתקדם בעבודה, אולי לשנות מקום עבודה, אולי הוא לא מבלה מספיק עם בת הזוג שלו. אבל מתחת לכל אלה מסתתרת כמיהה פנימית להיות חשוף. הוא חי חיים של זיוף והוא לא מספר לבת הזוג שלו על העצב שהוא חווה כי הוא מפחד שהיא תיבהל. הוא לא עוזב את העבודה שלו כי הוא השקיע שנים של לימודים אקדמאיים והוא לא יזרוק הכל לפח כי הכל יתמוטט. הרצון הפנימי שלו נחווה כמסוכן. כל מה שהוא רוצה הוא להביא את עצמו לידי ביטוי לעולם בדיוק כפי שהוא כי הוא עייף ומותש מהסתרות.
דוגמא נוספת היא אישה שמאסה בזוגיות שלה. היא לא מרגישה אליו כבר, ככל שהיא חושבת היא גם אף פעם לא היתה מאוהבת בו. היא חושבת אולי לפתוח את מערכת היחסים, אולי לבגוד בבן הזוג שלה שלא בגלוי. היא מחפשת דרך להרגיש תשוקה ונשיות. מתחת לפני השטח היא חיה בהסתרה. העולם חושב שהיא בזוגיות מושלמת, בן הזוג שלה חווה אותה כקריזיונרית עם מצבי רוח אבל בטוח שהכל בסדר. היא חיה בשקר. כל מה שהיא רוצה הוא לחשוף, לקבל את מה שהיא מרגישה ולהביא את זה החוצה. אבל הפחד להגיד דברים שיפרקו את בן הזוג שלה ואת הקשר שלה עוצרים אותה.
החשיפה של חלקים מודחקים בנו מרחיבה את ה"אני" שלנו. הרחבה שמביאה איתה שחרור והקלה גדולה אבל מאוד מפחידה אותנו. תחשבו כמה אנחנו עסוקים בלא להגיד דברים שלא נעים לשמוע, בלא לפגוע, בלא נעים, באיך זה יראה, באם אנחנו נתמוטט אם נרגיש יותר מדי, אם נעיז יותר מדי.
כשאדם מגיע לאימון אישי או לטיפול ישנו מקום בו הוא יכול להתמסר, להרפות מההגנות שלו במקום בטוח, הוא יכול להרשות לעצמו להיות חשוף. שמעתי לא מעט זוגות שאומרים, רק כאן אני יכול להגיד לך את זה. אני מתאפקת כל השבוע כדי להגיד את זה כאן. החשש להחשף בחיים המציאותיים מחוץ לחדר הבטוח שלנו הוא חשש טבעי שאנחנו חווים. יחד עם המשאלה להיות חשוף, להתמסר, לגלות את העצמי, מגיע פחד גדול להתפרק או לפרק. להתפרק רגשית, לפרק את הקשר, לפגוע, להפגע. הקונפליקט הפנימי הזה הולך איתנו לפעמים חיים שלמים.
בפועל ההיפך הוא הנכון. לא להיחשף, לחיות בזיוף גורם לנו להתפרקות. הרגשות המודחקים נערמים בגוף ובנפש שלנו עד שהם יוצאים החוצה ללא שליטה, ללא בקרה, כשכל מה שהם אי פעם רצו זה לקבל מעט מקום. הם נהיים פתאם מפלצות גדולות ומאיימות.
הרבה אנשים שמסכימים לבוא במגע עם ה"שדים" שלהם, עם רצונות פנימיים, עם סטיות, עם דחפים הרסניים, עם כל מה שעולה, לא ילכו לשינוי מהותי בחיים שלהם. לא יפרקו קשר, לא יעזבו בהכרח מקום עבודה. כי כל מה שהם רצו זה להיחשף.
מה זה בעצם להחשף? להחשף זה להתמסר, זה להיות ברגע הזה בלי לחשוב על העבר או השלכות הרגע הזה על העתיד. להתמסר לכל מה שעולה, מחשבה, רגש, תחושה. התמסרות טומנת בתוכה קבלה, אין בה שיפוטיות. בדיוק כמו שחווים כשהולכים לאימון או לטיפול והמאמן או המטפל מקבל אותנו ולא משנה מה נביא. תארו לעצמכם להרגיש ככה בקשר… תארו לכם להרגיש כך מול עצמנו….
יחסי מין ואורגזמה מינית הם חוויות שיכולות להמחיש לנו מהן טיבן של חשיפה והתמסרות. במין אנחנו מתנסים בחוויה שמחברת אותנו למקום חשוף, מתמסר, שנוגע ברגע הזה ורק ברגע הזה. רגע שהיינו רוצים לשחזר אל תוך חיי היום יום שלנו, מחשבתית, רגשית. זוגות שלא מקיימים יחסי מין תדירים נמנעים למעשה מהתמסרות, מחשיפה, הם שומרים, הם מתגוננים, קירבה נתפסת אצלהם כסכנה.
לבסוף כולנו רוצים לחיות באהבה. אהבה לעצמנו, אהבה לגוף שלנו, אהבה ליקרים לנו, אהבה למה שאנחנו עושים. אך כל מערכות היחסים שלנו שזורות ברגשות של אשמה, בושה, כעס, חרדה ואנחנו כל הזמן עסוקים בהכחשות, רציונליזציות, הדחקות, התחמקות ממה שעולה ומרגיש לנו בכל רגע ורגע. אנחנו מתכווננים על מה ש"נכון", מה ש"צריך", מה שלא יפגע, לא יסכן. כשיש פחד לא יכולה להתקיים אהבה.
באופן פרדוקסלי אנשים נכנסים למערכות יחסים הרסניות, פוגעניות אפילו אלימות כי דוקא במקום הזה יכולה להתאפשר חשיפה, יכולה להתקיים התמסרות. היא מעוותת, היא לא בריאה, אבל היא מקרבת אותנו למקום הנחשף. במערכת פוגענית אנחנו מסירים הגנות, אנחנו מאבדים את עצמנו, אנחנו מרפים.
האתגר הגדול הוא ללמוד לעשות זאת במערכת יחסים תקינה, בריאה. להוציא את הנסתר ולהפוך אותו לגלוי. להפסיק להתבייש במי שאנחנו, מה שאנחנו חושבים, מרגישים או רוצים לעשות.
איך עושים את זה? מתחילים בקטן. מורידים הגנה לאט לאט. אפשר לבטא מילים או משפטים שנראים לנו חסרי משמעות וטעם עבור האחר או עבורנו. להגיד אותם. לשחרר. לתת מקום למה שמרגישים ולא לסלק רגשות או להדחיק אותם כשהם מגיעים ובאים לספר לנו משהו עלינו. להעיז לעשות מה שבא לנו, דברים קטנים שלא העזנו לעשות כי לא ידענו איך יגיבו לנו או כי שכנענו את עצמנו שאפשר לוותר עליהם, כי שטויות זה לא כל כך קריטי. אפשר לכתב לעצמנו את רחשי לבנו יום יום בכתיבה חופשית בלי לעצור, בלי לסנן.
אפשר להתחיל בלשאול : מה מבייש אותי להגיד על עצמי, מה לא ספרתי אף פעם לאף אחד בעולם הזה, מה הכי מפחיד אותי בעצמי, מה הייתי רוצה לעשות ואין לי אומץ.
חשיפה והתמסרות נעימות לכם 🙂
המאמר נכתב בהשראת המאמר "מתוך מזוכיזם, כניעה והתמסרות, עמנואל גנט".-