איך זה שיש אנשים שנראים לנו עירניים, חיוניים, שיש להם מבט של לטרוף את החיים בעיניים ויש כאלה שנדמה שכל מה שהם רוצים זה לישון, לנוח קצת. איך זה שיש אנשים שמשתעממים מהחיים ויש כאלה שכל יום הוא הזדמנות חדשה עבורם.
רמת החיוניות ומצב הרוח טמונים קודם כל בטמפרמנט של האדם. ישנו היבט אישיותי וישנו היבט כימי (רמות סרטונין ודופמין במח). יש אנשים שבאופן טבעי יהיו יותר פעילים, יותר אנרגטיים. הקצב שלהם יהיה מהיר יותר, הם פחות יתעייפו ופעילות זה שם המשחק עבורם. זה לא אומר שאנשים שהקצב שלהם איטי יותר לא יכולים ליהנות בדיוק אותו הדבר, זה לא אומר שאנשים שעושים מעט דברים במשך היום לא יכולים לשדר ניצוצות של חיים.
יחד עם זאת אנשים רבים, ככל שהם מתבגרים מאטים את הקצב. לפעמים זה ממקום של להפסיק להוכיח את עצמם לעולם, להפסיק לעשות כל הזמן כי כבר לא מפחיד אותם להפגש עם עצמם, אבל לפעמים זהו של סוג של ויתור, שנובע ממנגנון טבעי אנושי והרסני.
תוכן
בכולנו טבוע מנגנון מוטיבציה חייתי שמורכב משלושה מרכיבים:
1. החיפוש אחר הנאה
אנחנו כל הזמן מחפשים הנאות, עונג, דברים שיעשו לנו טוב. בראש סדרי העדיפות עומדים בגאווה זה לצד זה סקס ואוכל, אוכל וסקס, הסדר משתנה אבל רב האנשים מקבלים סיפוק מיידי מהעיסוק בשני התחומים האלה. הם זמינים לנו, הם כמעט תמיד שם, אפשר לפטנז עליהם ואפשר לממש אותם בקלות יתרה. אז למה לא? אנחנו משקיעים אינספור שעות בשבוע לחשוב על אוכל ומין, אנחנו מעסיקים את הפה שלנו על בסיס שעתי, בלשתות משהו, לאכול, לנשנש, לטעום, ועוד קפה, ועוד אחד. כמובן שישנן עוד הנאות רבות אחרות זמינות לא פחות כמו סיגריות, לייקים ברשתות החברתיות, סמים, אלכוהול, סדרות ועדיף של כמה עונות.
2.הימנעות מכאב
אנחנו נעשה הכל כדי להמנע מקושי, מאי נוחות, מאי נעימות, מלהתמודד עם הפחדים שלנו. מה שמשאיר אותנו לרב באיזור הנוחות שלנו, שם כמובן שיש כאב, לפעמים בשפע, אבל הוא מוכר וידוע לנו ולכן תמיד נדמה לנו שהוא פחות כואב מהאלטרנטיבה השניה, להעז ולקחת סיכון. אז עדיף לא להכנס לקונפליקט, אז עדיף לא לקחת על עצמנו אחריות חדשה שאף פעם לא העזנו לקחת, אז עדיף ללכת שוב שבת אחר שבת להורים העיקר שלא נרגיש רגשי אשמה כואבים, אז עדיף לא להתחיל עם מישהי כדי שלא נרגיש את חווית הדחיה הכואבת, עדיף שלא נרצה מול אנשים כדי שלא נרגיש את המבוכה הנלווית. עדיף לשכב במיטה החמה והנעימה ולהתבעס שאנחנו לא עושים כלום מאשר להרים את עצמנו ולסבול בפקקים, בחום. עדיף מוכר.
3.שימור האנרגיה
אנחנו נשאף להשקיע מאמץ מזערי בכל דבר. לא נרצה להתאמץ, לא נרצה להזיע, לא נרצה "לבזבז" את האנרגיות שלנו וכדאי לנוח, לנוח ואם אפשר אז עוד קצת לנוח. אז אחרי שעבדנו כל היום נשכב מול הטלויזיה כמו זומבי, אחרי שבוע גדוש פעילויות נעבור בשישיבת בעצלתיים מהמיטה לשולחן האוכל. כדי לשמור על האנרגיה ולא להתאמץ עדיף לא לצאת ולעשות ספורט אחרי יום של עבודה, לא לצאת לבלות עם חברים עד מאוחר בלילה וגם לא לנסוע רחוק מדי למקומות שיש בהם משהו שיכול לעשות לנו טוב, כי זה רחוק, וזה לוקח זמן. אז חבל. עדיף לנוח.
המנגנון הזה יוצר מלכדת שקשה מאד לצאת ממנה. מלכדת שיכולה להביא להתמכרויות לאוכל, לשתייה, לסמים, למין. אבל גם אם אין לנו נטייה להתמכרות אנחנו נכנסים למלכדת החיים שעוברים ליד, כאלו שאם נסתכל עליהם על ערש דווי כנראה שלא נתפעל מהם יותר מדי.
אז מה בכל זאת הופך אנשים לערים?
בפועל, מה שהופך אנשים לערים, מה שמדליק את הניצוצות בעיניים זה לפעול בדיוק הפוך ממנגנון המוטיבציה.
לקבל הנאה מחוויות, מקשרים, ממימוש הערכים שלנו, מפריצת הגבולות שלנו, מדברים שלא בהכרח מגיעים אלינו בקלות ושיש בהם אפילו אלמנט של כאב. להתאמץ ולעשות פעילות גופנית,
להתאמץ ולפגוש חברים, לארח או לנסוע ולהתארח,
להתאמץ ולאתגר את עצמנו לנסות דברים חדשים,
להתאמץ ולחפש את מקורות ההזנה הטובים לנו,
לחוות, להתנסות, לבדוק מה מתאים לנו, מה מעשיר ומפרה אותנו, מה מרגש אותנו שלא בהכרח נמצא בהישג יד.
לא מדובר בהכרח בלעשות דברים מהפכניים כמו לטוס לחודש לניוזילנד או לארצות הברית. לרבים יהיה זה מהפכני ללכת ככה בספונטניות לחוף הים באמצע השבוע אחרי העבודה, לקבע יום בחודש שהוא יום של טיולים וגילויים, ללמוד דברים חדשים, לרקוד.
זה נשמע קלישאתי אבל המסר הוא שבשביל לחיות עלינו להתאמץ, בשביל ליהנות עלינו לצאת מהמסלול המוכר של חיינו ולאפשר לעצמנו לחשב מסלול מחדש ברמה הכללית וברמה היומית.
לתת תשומת לב למה שאנחנו אוכלים, אומרים, עושים, זה מאמץ, זה בניגוד לטבע שלנו, אבל זה משתלם.
אך אל לנו להתבלבל, ישנם אנשים שאני פוגשת וחיים על הילוך גבוה כל הזמן, הם עובדים המון, ישנים מעט, מגדלים את הילדים, קונים בתים ומכוניות, טסים לחול, הם מתאמצים כל יום, הרבה מאוד כל יום, אבל זה מאמץ מסוג אחר. זהו מאמץ חשוב ואחראי מבחינה כלכלית, מבחינה תפקודתית אבל האתגר בעיני הוא לשלב בחיים האלה מאמץ לנוכחות. להיות נוכחים יותר בקשרים המשמעותיים, ליהנות מאינטימיות, מפשוט להיות. אלו אנשים שלפעמים אין להם זמן לחשוב על אוכל או לאכול, הם ימצאו לעצמם הנאות נגישות אחרות אבל הם לא יתאמצו בשביל עצמם, הם לא יתאמצו בשביל ליצור לעצמם פנאי חוויתי, רגשי של נוכחות מלאה כי זה מאיים עבורם, אז הם לא בהכרח ערים.
שלא תטעו אני לא חושבת שיש הנאה אחת מומלצת לכולם, או דרך חיים אחת נכונה, ממש לא. אני רק חושבת שיש לנו מחויבות להבין שהחיים שלנו חד פעמיים, עלינו לעצור מדי פעם ולשאול, זה בסדר לי? אני מרוצה? ולבדק עד כמה אנחנו לוקחים אחריות על האושר שלנו. עד כמה אנחנו בוחרים להתאמץ בתחומים שחשובים לנו. כי זה לגמרי בידיים שלנו.