fbpx

אלמנות – איך להמשיך את החיים ביום שאחרי

אני כותבת את המאמר הזה משתי סיבות וטובות. האחת היא שאני אלמנה והשנייה היא שמאמר זה נכתב לא ממקום אקדמי, המתאר של 5 שלבי האבל הידועים והמוכרים. אני כותבת אותו כאישה שהתאלמנה לפני כארבע שנים ומעוד סיפורים אישיים של נשים וגברים שחוו וחווים אותה חוויה. חווית האין. חווית הנגמר. חווית הלא קיים. אין אפשרות ללבן דברים, לסגור, לפתוח, להיפגש, לדבר ובכלל. חוויה של לנסות ואפילו להתאמץ, לחיות את החיים ביום שאחרי. כותבת את המאמר מנקודת מבט מאוד צרה. המתייחסת לתכנים מועטים ואולי אפילו לתוכן אחד מובהק. החיים שאחרי נישואין מאושרים, כתוצאה ממחלה קשה. כאשר הביחד נגמר, ולבד או האני נותר.

בנישואין המחשבה היא תמיד אנחנו, שלנו. גם המעבר בשפה, לאני ושלי, הוא לא פשוט. שמעתי אנשים רבים שעדיין ממשיכים את שפת הביחד ושלנו, גם אחרי שנים. השימוש במושגים של אני משקף את המצב הרגשי של אותם אנשים שאיבדו את בן/בת הזוג. כלומר הקושי לעכל את ההישארות לבד. אני היום גבר/אישה העומדים בפני עצמם. מול העולם, המשפחה, הילדים, החברים וכן, גם הפרנסה.

אפילו להגיד את המושג "אלמן/ה" הוא מביך וקשה. זה לא סטטוס להצהיר עליו בפייסבוק. כשאנשים שומעים את הסטטוס הזה הם מגיבים במבוכה, בחוסר נעימות, חוששים שאולי פגעו ובקיצור מתים לברוח מהסיטואציה, שחלילה וחס לא ידבקו. העניין הוא שהסטטוס הזה הוא באמת, אבל באמת, לא מדבק.
לא הרבה אלמנים/ות מדברים על תחושת ההקלה הגדולה ואפילו סוג של חיות מטורפת אחרי המוות. "מותר לי הכל, אני משוחרר/ת, חופשי/ה, אין לי מחויבות, אין לי חובות. הישיבה בבתי חולים הסתיימה, אין בדיקות, אין פחדים, אין כלום רע ומפחיד. מהיום יש רק טוב".
לא מדברים גם על זה שבתוך התהליך, בתקופת המחלה ולפני המוות,הכוחות נגמרים. כן, שגם אז יש לפעמים משאלה סמויה, "שזה יגמר כבר, כי כמה אפשר עוד לסחוב את כל הכאב והעומס המטורף הזה?
כל הרגשות האלה מציפים ביום שאחרי המוות. נזכרים במשאלה של שיגמר כבר, גם בתחושת החיות החדשה כי ביננו בתקופת המחלה מרגישים כמו זומבי. חי שהוא בעצם מת. כי הידיעה הקטנה שזה הסוף, שהמוות כבר מעבר לפינה, נמצאת שם. עם כל ההכחשות והעמדת הפנים של ה"יהיה בסדר".
ואז לצד כל זה צצה לה אשמה.  ועוד איזה אשמה.  מהגדולות.
קשה להכיל את תחושת ההקלה. את תחושת החיות. התחושות האלה מערערות. מעלות שאלות לא פשוטות. האם הקשר היה באמת , אבל באמת טוב? האם הזוגיות הזו הייתה מאושרת, ממלאת כפי שחשבתי? האם הייתה אהבה, כל כך גדולה כפי שהאמנתי?
התשובות מגיעות בהדרגה. כן היה טוב. הייתה זוגיות טובה ומאושרת. ועדיין לא קל לשאת בעול. להתמודד עם מחלה סופנית. לאהוב, לטפל, לדאוג, לשים במרכז את בן/בת הזוג, כי הוא זה שצריך. הוא זה שחולה.
להדחיק את הצרכים האישים, להיות בצל של המחלה, לחיות בפחד, לחיות במרדף להספיק הכל. לשמור על שפיות. של שני הצדדים. של החולה והבריא.
תחושת האשמה לא נשארת במצב סטטי. לעיתים , ואפילו קרובות, היא מעמיקה וגדלה. האם זה בכלל לגיטימי להמשיך ולרצות לחיות? האם מגיעה לי אהבה חדשה? האם אני בוגד/ת בבן/ת זוגי? דיברנו תמיד על נאמנות נצחית. מה המשמעות של נאמנות כזו? האם היא נאמנות הרלוונטית רק כשחיים, או אולי היא רלוונטית גם אחרי המוות? מותר לי לשמוח שוב? להתמסר רגשית? לאהוב מחדש? זה בכלל אפשרי עבורי?.
לרגעים גם התחושות וגם התשובות מורכבות מאוד. לי בכל אופן. כל תשובה כזו היא גם כן וגם לא. והמשקל שלהן הוא די שווה. המאזניים מתקשות להכריע.
ולרגעים, אני בטוחה שכן. כן גורף. כי הייתי שם. כל כולי. התמסרתי, טיפלתי, אהבתי, שמתי את עצמי רוב הזמן בצד. התחזקתי בתקווה, גם באשליה, עבור שנינו.
נכון שאני ראויה לחיים מלאים ומאושרים? נכון שאני ראויה לאהוב ולהיות נאהבת שוב? נכון שזה בסדר להמשיך לרצות לחיות?
כן!!! נכון ומאוד!!!!. וגם לכם. מגיע והרבה.

אז מה אני בעצם אומרת? איך אפשר להתחבר לחיים מחדש?

גיליתי שהכוח המשמעותי שיש בי, אותו כוח שעמד לצידי והיה עבורי בשנים הקשות של המחלה והמוות, הוא כוחה של אהבה. האהבה שבי נותנת לי כוחות לעשות גם את הבלתי אפשרי. האהבה היא זו שמקימה אותי בבוקר אחרי לילות בלי שינה. אהבה היא המחר שלי.

על איזה אהבה אני מדברת אתם בטח שואלים. אהבה לחברים שלי, לעבודה שלי, למטופלים המדהימים שלי, שמאפשרים לי להיות לידם וללוות אותם. למשפחה ובראש ובראשונה אהבה לעצמי. אותה אהבה שמסכימה לקבל אותי על מגוון הרגשות שלי. אלה שאני אוהבת ואלה שפחות. ההבנה שהדברים הם לא שחור ולבן. אפשר לאהוב, לתת, להיות בשביל האחר ואפשר גם להתעייף. לחבק את עצמי חזק כשקשה לי, חיבוק של אהבה. לא חיבוק של קורבן. כי בלהיות קורבן אין אהבה. יש שיח מתחשבן, שיח נוקשה שאינו מקבל, שהשליטה שלנו מוגבלת.
ההבנה שלא הייתה לי שליטה על החיים של בעלי. לא יכולתי להציל אותו, כמו שמשאלת המוות שהייתה בי לרגעים, לא הרגה אותו.
חוץ מזה, אולי, שהחיים הם רק רגע. רגע אחד קטן שמתקיים בכאן ועכשיו.בין אם הוא כואב או בין אם הוא שמח. בין אם מרגישים אשמה או שלא. אז למה לבזבז כוחות ואנרגיה על מי יהיה? כי אף אחד לא יודע מה יהיה. ואני בטח שלא.
ולגבי כל השאר איך אמרה סבתא שלי?
הזמן מרפא הכול. אם רק תתחברו לכוח הייחודי הזה שלכם. שרק בכם יש אותו. תתנו אותו לעצמכם ולעולם.

אם אהבת את הפסוט הזה ודדאי תאהבו גם את הפוס : הבדידות של החגים – של החיים

 

כתיבת תגובה