הכל התחיל מסתם כאב גב קטן. מכאב קטן שהפך לגדול וגדול יותר יותר.
הוא התחיל בבדיקות כלליות . שכולן היו תקינות, רק שפתאום הופיעו נפיחויות קטנות בחלקים שונים של הגוף. אפילו פזילה חמורה בעין השמאלית.
ואז החלטנו שזה הזמו להתאשפז, כי לוקח יובלות לקבוע תורים לרופאים כי אך אחד לא באמת מסתכל על התמונה הכללית והטרטורים הולכים וגוברים ותשובות ממאנות להגיע.
אז התאשפזו. מאז התחיל הסיפור שלי – סיפורם של האנשים השקופים.
האנשים השקופים הם משפחות חולי הסרטן ובני הזוג שלהם אלה שנמצאים לידם יום יום ומתגייסים לעשות את מה שדורשת המחלה הנוראית הזו. הם אלה שנמצאים שם מאחורי הקלעים, מטפלים, רוחצים, מבשלים, דואגים לאישורים רפואיים. מביאים תרופות ובעיקר מתים מפחד. פוחדים לאבד את האהובים עליהם.
אולי אדבר עלי. פחות בהכללה. כי אולי זאת התחושה האישית שלי.עסקתי בלהיות בהכחשה. בלהיות בתקווה. בלהאמין שאם אעשה הכל, ממש הכל, אצליח. להציל אותו. את גיל.
כשהגעתי לבית החולים ופגשתי את הרופאים, המדהימים, שטיפלו בו. תמיד עדכנו אותי במה קורה איתו. איזה אישור אני צריכה להשיג, לתרופה כזו ואחרת. השאלה: מה שלומך? הייתה שאלה מנומסת. אך לא באמת שאלה שמנסה להבין ו/או לחזק, להפיח תקווה ועוד.
בדיעבד מבינה אותם. שהרי הם עובדים בלחץ מטורף. עסוקים בלהציל את החיים של החולים. או עושים כמיטב יכולתם שזה יקרה. למי יש זמן או כוח לחשוב על המשפחה, על בן הזוג?
כשהייתי שם במסדרונות בית החולים הסתכלתי. בעיניים של אותם שקופים. אותם אנשים שישבו, ישנו, ליד מיטות האהובים אליהם. חשבו כל רגע מה אפשר לעשות עוד, איך הם יכולים להקל. איזה נס הם יכולים לחולל כדי שהטוב יקרה. סוף טוב . חיים בריאים ומושלמים.
אז עלה בי הרעיון להקים קבוצת תמיכה למשפחות. לא לחולים. למשפחות. למה?כי גם להם מגיע.
איך היה? קשה. מאוד. ומדהים בו בעת. לא הרגשנו שיש מישהו שבאמת מסתכל עלינו. שעוזר לנו להוציא את הכעס, התסכול, תחושת האין אונים. הפסקנו להתקיים כבני אדם. שיש להם צרכים. שיש להם רצונות. היה לנו תפקיד. להיות אלה שנותנים את הכוח. ששומרים על שגרה. כמה שיותר בריאה. להמשיך לאהוב את החולים שלנו. למרות המחלה. שמשנה את המראה שלהם. שלעיתים משנה את ההתנהגות שלהם. להמשיך להיות, לחזר, לפרגן, לתמוך ללא לאות.
היינו שם אחד לשני. הקשבנו, בכינו, פחדנו . התעוררנו בלילות הארוכים. לסיגריה, לקפה. לשיחה קטנה. ללמוד איך אפשר להתמלא ולהטען בכוחות חדשים. כדי להמשיך. כדי לא להתייאש.
וחשבנו גם על הסוף. גם על זה שנהיה מתי שהוא לבד. מן מחשבה שתמיד הייתה ברקע. מחשבה שהסטנו במהירות מטורפת. כי לא יכול להיות שלנו זה יקרה. זה קורה רק לאחרים. לא לנו.
המלים האלה הן עבורכם. בני הזוג של החולים, המשפחה . אוהבת את כולכם, למרות שלא מכירה אתכם. מחזקת אתכם כי יודעת. באמת. מבינה כל רגע שעובר אליכם.
מה אני מציעה?
שתאהבו את עצמכם. תתנו לעצמכם קצת זמן. אל תתביישו לבקש עזרה. כל עזרה שהיא, אל תהיו שקופים לעצמכם. תעשו כל יום עשייה אחת קטנה של אהבה. עצמית. ובאמת שלא יקרה כלום אם תיקחו לעצמכם מידי פעם יום חופשי- לעצמכם. יום שייתן לכם כוח וגם הנאה.
ושיהיה לכם כל הטוב שבעולם. כי גם לכם מגיע.