שאלת הקשר היא אחת הסוגיות המעניינות ביותר בעיני. אני תוהה מה זה אומר להיות בקשר עם מישהו? לדבר איתו פעם בכמה זמן?
להיות בנתינה ובקבלה מולו?. אולי הכוונה לכך שיש לנו משהו במשותף?. אינטרס משותף, רצון משותף, או אפילו אויב משותף?. אולי זה אומר שיש איתו הסכם כלשהו?.
ברור שיש סוגים שונים של קשרים. מקשר עם מישהו שהוא חבר שלי בפייסבוק ואף פעם לא ראיתי אותו ועד קשר עם מישהו שאני חולקת איתו מיטה משותפת, לילה לילה. ישנם קשרים אקראים, מזדמנים וקשרים קבועים. יש קשרים שנועדו לספק מטרה ספציפית ויש קשרים ללא מטרה מוגדרת.
כך לגבי קשר זוגי. אנשים תופסים אותו בדרכים שונות. יש שרואים בקשר הזוגי הזדמנות להקים משפחה, יש הרואים בו שותפות וחברות ויש הרואים בו הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות. התכלית אולי שונה אך קשר זוגי נתפס כאחד מפסגות מימוש הקשר (לצד הורה-ילד). משאת ליבם של רב האנשים. אושרם וסיבלם של רב האנשים.
אבל האם בפועל הקשר הזוגי הוא פסגת היכולת להיות בקשר?. ואם כך, איך זה שאפשר להגיע לשיחה אינטימית, חושפנית עם מישהו שלא ראינו ולספר לו דברים שלא סיפרנו לבן הזוג שלנו בעשר השנים האחרונות?. מה מביניהם הוא קשר "חזק" יותר?. אני פוגשת זוגות שמדברים על הכל וזוגות שכל התקשרת שלהם סובבת על "תלך, תביא, תיקח". אני פוגשת זוגות שבתחילת דרכם דברו בלי הפסקה ועכשיו הם ממעטים לדבר. האם כמות התקשרת, האינטנסיביות שלה, היא שקובעת את תחושת הקשר?. ישנם זוגות המשלימים אחד את המשפט של השני ויש זוגות שכל משפט שהאחד אומר השני מבין את ההיפך הגמור ממנו. האם שפה אחידה ומשותפת היא אומדן לקשר?.
ככל שאני מעמיקה וחוקרת את הנושא אני מבינה שאין דפוס אחיד לכולם. אנשים מתקשרים בצורות שונות, מפרשים את המושג "להיות בקשר" בדרכים שונות ורוצים סוגים שונים של קשרים. הרבה פעמים גם בתוך קשר נראה פער בפרשנות ובהרגשה. האישה יכולה להגיד שהיא ממש לא מרגישה שהם בקשר והגבר לא יבין על מה היא מדברת. אם כך, האם יש משהו שיכול לנבא את ההצלחה להיות בקשר מתמשך? האם יש משהו שיכול לנבא תחושה של "חווית קשר"? והאם יש קשר בין שני הדברים הללו?
מילות המפתח לפענוח הנושא הזה הן : הבנה והכלה.
בלי יוצא מהכלל מה שמנבא חוויה של קשר הוא התחושה שבן הזוג שלי מבין אותי. ממש מבין אותי אבל זה לא מספיק. נרצה שבן/בת הזוג גם יכיל אותי. במידה מסויימת דומה הדבר למקום הראשוני של אם ותינוק. האם (הטובה דיה) מבינה את התינוק שלה למרות שהוא לא מדבר. היא יודעת לזהות את המצבים השונים בהם הוא שרוי, לתת לו מענה מתאים ולספק לו צרכים בסיסיים. לצד זה היא אמורה להכיל רגשות קשים שעולים מתוך הקשר. לילות בלי שינה, בכי מתמשך, חוסר אונים, כל אלה ועוד יוצרים חווית תוקפנות וערעור ומצופה מהאם להיות שלווה ורגועה. מכילה. כך בקשר זוגי. יש לנו שאיפה פנימית להרגיש כמו אותו תינוק שאמו מבינה אותו (מחזיקה אותו – HOLDING) ומכילה אותו. כאשר אנחנו מרגישים שבן הזוג שלנו מבין אותנו בצורה מדוייקת. מבין למה התכוונו כשאמרנו משהו או כשעשינו משהו, מבין מה אנחנו מרגישים, מבין את המצוקות שלנו, מבין את הפחדים שלנו, מבין את השמחות שלנו, מבין את הגאוות שלנו, מבין את מה שאנחנו עוברים ומבין למה אנחנו זקוקים, כך אנחנו מרגישים בחווית קשר. כך נרצה לשמר את הקשר יותר ויותר. כך בקשר זוגי לגבי הכלה. כאשר אנחנו מדברים בתוקפנות, כאשר אנחנו מאבדים שליטה, כאשר אנחנו חולקים מחשבות "קשות" ובן הזוג שלנו לא נבהל אלא להפך מקבל אותנו. הוא לא הודף אותנו, הוא לא משכנע אותנו שלא כך הוא, הוא לא משתיק אותנו, הוא לא מתכחש אלינו. ככל שאנחנו נחשוף רבדים שנתפסים בעינינו נוראים ובן הזוג שלנו יכיל אותנו נרגיש את חויית הקשר ונרצה להמשיך ולהיות בקשר. (חשוב לסייג ולומר כי קיימים קשרים הרסניים בהם בן זוג אחד מתעלל בשני והאחר לא שם גבול. קשרים שיש בהם מימד פוגעני, מסרס, מקטין, יכולים להחזיק מעמד לאורך זמן, אבל בוודאי שאין הם דוגמא לקשר מיטיב שנרצה בחיינו)
האם זה מספיק? האם מספיק שבן הזוג שלנו יבין אותנו ויכיל אותנו? ובכן לרב זה לא מספיק. אנחנו יכולים לפגוש או להיות במערכת יחסים עם בני זוג "חלומיים", שמבינים אותנו, שקשובים לנו, שלא נבהלים מאיתנו ומקבלים אותנו ממש כמו שאנחנו. ועדיין אנחנו לא רוצים להיות שם. אנחנו לא מסוגלים להיות שם, בייחוד כאשר הקשר עובר שלב למקום של התמסדות, למקום של התחייבות. אנחנו יכולים לחוות את זה גם בפגישה אחת בודדה בה נרגיש כל כך מובנים וכל כך אהובים ושניה אחריה לא נרצה לראות אותו או אותה לעוד הרבה מאוד זמן. מה ההסבר לכך?
ההסבר טמון בנו עצמנו ובקשר שלנו לעצמנו. אם אנחנו לא מבינים את עצמנו, אם אנחנו לא מכילים את עצמנו יהיה לנו מאוד קשה להרגיש את חווית הקשר ולהיות בקשר מתמשך.
*כאשר אין לנו מודעות לגבי מה אנחנו רוצים. מה אנחנו חושבים ומרגישים. אם אנחנו לא מבינים את עצמנו, אנחנו למעשה לא מחוברים לעצמנו וכך גם נחווה קשרים חיצוניים.
*כאשר אנחנו לא מבינים את עצמנו, כיצד יוכל מישהו אחר להבין אותנו. (אנחנו כבר לא ילדים עם הורים צמודים וקשובים). אנשים לא באמת יכולים לנחש מה בני הזוג שלהם חושבים ומרגישים.
*ואולי הנקודה המשמעותית ביותר היא הקושי שלנו לקבל ולהכיל את הרגשות הקשים שעולים לנו בקשר. כאשר אנחנו מרגישים שלא בנוח, כאשר אנחנו מרגישים דברים שקשה לנו להרגיש, למה שנרצה להשאר בקשר. נרצה לברוח ומהר. אגב רגשות קשים אינם בהכרח כאלו הנתפסים כשליליים. נוכל להיות בפגישה מרגשת ואינטימית עם בן זוג. נוכל להפתח אליו ולהתחבר לצדדים שונים בנו. כמו נשיות מתפרצת, גבריות עוצמתית. נוכל להרגיש סקסיים. נוכל להרגיש אוהבים בטירוף. נוכל להרגיש רכים ושבריריים. אך לא תמיד נוכל להתמודד עם מה שהרגשות הללו מעלים בנו. לעיתים אנחנו כל כך נבהלים מעצמנו עד שאנחנו תוקפים את בן הזוג כשלכאורה לא קרה דבר. להפך היינו ברגע אינטימי וחם ואין שום קשר להתקפה העתידית. לעיתים נרצה להתנתק, פשוט לא לרצות לראות מישהו למשך הרבה זמן דוקא אחרי פגישה מאוד מוצלחת איתו.
ובכן הסוד לחווית קשר וליכולת לקיים קשר מתמשך טמון קודם ביכולת להבין ולהכיל את עצמנו ולאחר מכן ביכולת להבין ולהכיל את בן/בת הזוג שלנו. יכולת שאפשר ללמוד ולפתח. יכולת שעשויה לשנות את איכות החיים שלנו מקצה לקצה. ולסיום אני תוהה האם את או אתה מבינים אותי ומכילים את המאמר הזה?
