כשכואבים מרגישים הכי לבד
במקום של הכאב מגיעה הבדידות. במקום של הכאב נראה שאף אחד לא באמת יכול להבין אותנו. במקום של הכאב, ישנו חוסר אונים גדול כי מצד אחד אין כוחות לעשות דבר ומצד שני ישנו קושי להשלים עם המצב. מדוע במקום הזה כשאנחנו חווים כישלון, אובדן, פרידה, תסכול, קושי ומגיעה המועקה כמו אבן שיושבת לנו בבטן, כמו עצם שתקועה לנו בגרון, למה מגיעה שם גם בדידות?
המקום של הכאב, של הצער, גורם לנו לעיתים להתכנס אל תוך עצמנו, "להשתבלל". היציאה לעולם כרוכה במאמץ רב והחוייה היא שממילא אין סיכוי, לא שיבינו אותנו ולא שיעזרו לנו. לעיתים הפחד הוא שאם נדבר על הדברים, הקושי, הסבל שלנו עוד יותר יגדל.
מאחר ואנחנו כל כך פגיעים החשש שלא יגיבו לנו באופן מדוייק, החשש שבמחי מילה יבטלו את מה שאנחנו מרגישים, או שיגידו לנו משהו שיגרום לנו להפגע שוב, גורמים לנו להישמר, לא להפתח, לא לקבל עוד "מכות". לכן אנחנו מעדיפים לשתוק, להיות בדממה. להתנתק מהעולם.
אנחנו לא מרגישים במיטבנו, אנחנו לא מרגישים שאנחנו יכולים "לספק את הסחורה", שהעולם לכאורה מבקש מאיתנו, להיות קלילים, נעימים, חיוביים, אופטימיים. אז עדיף לא להיות במגע עם העולם.
במקום של הכאב הכל נראה סופי, כמו דד אנד, אין מוצא, אין תקווה, ממש כמו מוות. ומוות הוא מקום בודד. נפרד. מבודד. אנשים סביב האדם הכואב לא תמיד יודעים מה להגיד, איך להגיב, גם הם מרגישים שלא יכולים לעזור, הם לעיתים משתתקים, לעיתים מלהגים עד אין קץ ולעיתים מטקסים עצות חסרות תכלית, כי באמת קשה להכיל כאב.
במקום של הכאב יש שלוש טכניקות שיכולות לעבוד לנו.
- להתנתק- לפעמים זה מבורך. לחפש הסחות דעת, לעשות משהו כדי לעבור את היום.
- להתחבר– התמסרות עמוקה לכאב תשחרר אותו ותחליף אותו ברגש אחר.
- לשתף– בדיוק בניגוד לאוטומט המבקש להסתגר, לדבר עם האדם הזה שיסתכל לך בעיניים ופשוט יהיה איתך. לדבר ולהבין לעומק מה כואב, מה מרגישים, על מה המועקה. לא להבהל ממנה, לא להבהל מעצמנו, ושגם מי שמולנו לא יבהל ויכיל, יקבל אותנו, ככה בלי לשפוט.