איך אנחנו מחבלים בזוגיות שלנו? מתוך הספר "להיות ראוי",אמיתי מגד.

גם את הספר הזה של אמיתי מגד קראתי בשקיקה, תוך התחברות למושגים שהעלה והרגשתי הקלה גדולה. נמצא מי שיתאר במשפטים פשוטים, במרוכז, רעיונות שאני מאמינה בהם, שאני מביאה אל תוך האימונים האישיים והזוגיים.

בחרתי לכתב כאן על מיומנויות שאנחנו מפעילים, לפעמים בלי להיות מודעים לכך, או לפחות שהיינו רוצים לחשוב שאנחנו לא מודעים לכך, ומחרבים לנו את תחושת ההערכה העצמית והראויות. מיומנויות שפוגעות בעצמנו, בבן או בבת הזוג ובקשר הזוגי (ובקשרים בכלל), כאלה שאנחנו משתמשים בהן לעיתים על בסיס יומי.

לפי אמיתי ישנן שלוש עמדות פנימיות:

מובסות – לא מגיע לי: לכן אטה לאפשר פגיעה בי, לשרת את כולם, לרצות, להיות מנוצל, להיות קורבן. התחושה מתחת היא שמגיע לי וזה אף פעם לא מתממש.

תובענות – מגיע לי: אני מעליב, פוגע, מנצל, מפר הסכמים ועושה דברים שאני מסתיר כי מגיע לי פיצוי על משהו. התחושה מתחת היא שלא מגיע לי, שאני הודף ומבקש מהסביבה לפצות אותי.

זה נשמע קיצוני, אבל תחשבו במושגים של יום יום. יש מי שלעולם לא ישארו לו מים חמים להתקלח, שתמיד יסכים ללכת לסרט שלא בדיוק הז'אנר שהוא מעדיף, שיספוג ביקרת לא נעימה מול אנשים (כי הוא חי בעמדת מובסות). ויש מי שיעקוף בתור, יכעס בזעם על המורה של הילד שלו שהיא לא עושה את עבודתה כשורה, ידרוש מכולם להתייצב ביום ההולדת שלו במסעדת יוקרה (כי הוא חי בעמדת תובענות). אם נשים לב לעצמנו, נוכל לראות שמדי פעם אנו נעים בין העמדות האלה.

ראויות – אני ראוי: אני לוקח אחריות על חיי, יוצר, תורם, מעניק ולכן ראוי לקבל חזרה. עמדה שיש בה עבודה קשה לצד יכולת לחגוג את החיים. אין פחד מקונפליקט, או שמישהו יכעס או לא יאהב אותי. אני דואג לאינטרסים שלי, מבטא עמדות גם לא מקובלות ועוזב קשרים לא מיטיבים, כשאין שיתוף פעולה לשנות. יש כאן נאמנות לעצמי. אנחנו במרכז שלנו, קשובים לצו פנימי, חיים באותנטיות לצד מאמץ מדויק.

בקשר זוגי כשאנחנו לא בעמדה של ראויים זה ישתקף ואף יתעצם עם השנים. אם אנחנו מקבלים בלי לתת, בתובענות,לא נוכל להרגיש ראויים. אם אנחנו פוגעים בקשר, יהיה לנו קשה להציב גבול ולמנע פגיעה בנו, כי לא נרגיש ראויים לכך. הנתינה בקשר חייבת להיות ממקום של בחירה, רק כשבוחרים לתת אפשר להרגיש ראויים. כשנותנים מתוך חובה, מפחד, מריצוי, מחשש שלא יאהבו או ידחו אותנו, כדי לא להכנס לקונפליקט, לא נוכל להרגיש ראויים.

כשאנחנו לא ראויים, נפעיל מיומנויות שונות, שיפגעו עוד יותר בעצמנו ובקשר:

1. שכחה – בניגוד למה שאפשר לחשוב שכחה היא אקטיבית. היא מנגנון שהלא מודע שלנו בוחר כדי להשיג משהו, תוצאה מסוימת. כלומר תשומת לב, עירנות, חיות מעידות על משהו שיש. על בחירה. על מנגנון שמשמש למשהו. כשאנחנו שוכחים כדאי לבדק מה אנחנו מנסים לומר בזה? למה השכחה מובילה? כמובן שככל שנישען על שכחה לא נרגיש ראויים. לא נוכל להרגיש ראויים לקבל אהבה והערכה. אם בן או בת הזוג שלכם שוכחים שוב ושוב משהו שביקשתם מהם, משהו שחשוב לכם, משהו שחשוב להם, במקום לחשוב עליהם כשכחנים, מפוזרים, דחיינים, במקום להתאכזב שוב ושוב, כדאי להעמיק ולנסות להבין במה הוא או היא בוחר. כמובן שראשית כדאי שנשאל את עצמנו, מה אנחנו שוכחים?
2. התעלמות. גם כאן נתייחס אליה כעשייה ולא כאי עשייה. נבחן למה בוחרים בה? במה לא רוצים להפגש? שימוש במיומנויות הזו לא מאפשר להרגיש ראוי. אנחנו יודעים מתי אנחנו מתעלמים ופועלים שלא ביושרה, מתי אנחנו לא נאמנים לעצמנו, מתי אנחנו פחדנים ואז לא ניתן להרגיש ראויים. כשאדם נאמן לעצמו ופועל באינטגריטי הוא מרגיש ראוי לחיים של כבוד. אז אם בן או בת הזוג שלכם מתעלמים ממסרים שאתם מעבירים להם שוב ושוב, בין אם אתם מבטאים אותם באופן ישיר ובין אם דרך שפת גוף כמו פרצוף, הפניית גב, ישנו תוכן שהם לא רוצים לפגוש בו או להתמודד איתו, תוכלו להציף זאת ולהתקדם לשיח אותנטי. כמובן שראשית כדאי שנשאל את עצמנו, ממה אנחנו מתעלמים בקשר?
3. מיסוך ומניפולציה הן טכניקות שקשורות ליכולת הבסיסית של מיפוי המיינד = יכולת השרדותית המאפשרת לנבא, ולתמרן את התנהגותו של האחר על סמך הבנת המחשבות, הרגשות ובעיקר הכוונות שלו. יכולת שמתחילה להתפתח בגיל 4. יש לנו יכלת לגרום לבני זוג ולילדים שלנו להאמין במשהו שאינו קיים, לפעול מתוך פחד, להרגיש אשמים, לקחת על עצמם תפקיד או רגש שאינו שלהם, לרצות אותנו או לשנוא את עצמם.

מיסוך היא היכולת לשים על עצמך מסיכה כדי שלא יראו מה באמת אתה מרגיש, למה אתה מתכוון, חושב, מה עשית. לדוגמא פוקרפייס אבל לא רק. בני זוג ממסכים הבעות פנים יום יום. כשהיא לא רוצה שידע שהיא לא נמשכת, משתעממת איתו. כשהוא לא רוצה שהיא תדע שהוא מעדיף עכשיו לבלות במקום אחר לגמרי. כשאיננו רוצים לנענע את הספינה. כשאיננו רוצים לשאת בתוצאות ההבעה האמיתית של הרגשות שלנו, כשאיננו רוצים להתמודד עם הקונפליקט ולפגוע בסטטוס קוו. אם אנחנו יודעים שאנחנו פועלים מתוך פחד, לא מבטאים את האמת שלנו, כמה נוכל להעריך את עצמנו ולהרגיש ראויים. זה כמו להשיג משהו שלא רכשנו אותו, כמו לגנוב.

מניפולציה היא גניבה. גניבה של תגובות מהאחר בלי שמגיע לנו. אדם שמומחה בתמרון הסביבה יהיה חסר מומחיות בניהול עצמו ובניהול העולם הרגשי שלו. יש לו כח חיצוני גדול אבל לא עוצמה פנימית. הוא לכאורה משיג מה שרוצה אבל בפנים מרגיש מרוקן. אחת הדרכים למניפולציה היא לגרום לאחר להרגיש אשם, זוהי דרך לתמרן אותו. המניפולציה נמצאת לפעמים רק באיום, ברמז וגורמת לנו לעשות דברים שאנחנו לא שלמים איתם. אשמה היא נשק יעיל מהפחדה, אפילו מאלימות. היא חודרת פנימה לנפש. היא גם מייצרת קול שאנחנו מזהים כשלנו ולא תמיד נשים לב שפועלים מתוכה. כשמתמרנים את הסביבה בעזרת רגשות אשמה לא רק שלא נרגיש ראויים, אנחנו באמת לא ראויים.

ישנה אשמה מבוססת מציאות ואשמה מדומה, המבוססת על רגשות. אם מישהו כועס עליי זה לא אומר בהכרח שאני אשם. אשמה מדומה היא תגובה רגשית ישירה למניעת אהבה. אין לרגש קשר למעשים שנעשו או לא נעשו. זהו רגש שהביטוי הילדותי שלו הוא הפחד שיפסיקו לאהוב אותנו. יש שיעסקו בריצוי , יש שיהדפו את דברי השני, כדי לא להרגיש אשמה. נעשה הכל כדי לא להרגיש את הרגש הזה.

כעס במקור נועד להרחיק מאיתנו פולשים ולעזור לנו לשמור על הגבולות שלנו. זהו כעס שמרחיק את האחר. אבל ישנו כעס כובל שקשור ללגרום לאחר להרגיש אשם שהוא לא נתן מספיק, לא אהב אותי. הוא משאיר אותנו ילדותיים ותלותיים.

רגש אשמה מונע מהפחד שהקרובים שלנו לא יאהבו אותנו, שנהיה מנודים מהחברה, הוא סובייקטיבי, רגשי ואינו מבוסס על המציאות. בניגוד לאשמה אמיתית, על ביצוע פשע, על פגיעה במישהו וגם אם לא נרגיש אשמים יש שם אשמה. כשאחר קובע אם ההתנהגות שלי מוסרית או לא, נמצאים במימד של אשמה מדומה כי זה לא מחובר אלינו. לא אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הבחירות שלנו. אנשים יכולים לעשות משהו ולא להבין עד הסוף מה לא בסדר במה שהם עשו. הם לא חווים אשמה אלא אשמה מדומה. אשמה אמיתית היא הישג, היא מחוברת למערכת ערכים של אדם. המצפון שלנו יודע מה כן ומה לא , מה טוב ומה רע בכל רגע נתון. אבל לרב אנחנו לא בקשר איתו, אנחנו לא מרגישים אותו. נרגיש אותו כשנפתח את היכולת להרגיש רגשות סותרים. לפעול בהלימה למערכת הערכים שלנו, ולמצפון שלנו, זה לפעול ביושרה וזה הופך אותנו ראויים.

ההתמודדות עם אשמה מדומה היא לא לפחד ממנה (כמו עם חרדה), להיות מוכנים להרגיש אותה, להגיד לה ברוך הבא, לחוות אותה בגוף שלנו, כמו גל, עד שתיעלם, לא להתנגד לה. (כל רגש מופיע כגל, מתחיל, מתרומם, מגיע לשיא, ואז יורד ונעלם). לתת לרגש להתפתח בגוף, לנשום לתוכו, לתת לו לפרוח, להיות סקרנים לגביו, לחקור אותו לעומק, להרגיש אותו עד הסוף.

ההתמודדות עם אשמה מבוססת מציאות היא חרטה. חרטה אינה בקשה להקל, זוהי לקיחת אחריות על מה שאדם עשה, מוכנות לקחת את האשמה על מה שעשה, לשאת בתוצאות של העשייה אבל אין בקשת הקלה. בניגוד לסליחה שמעורבת בה בקשה, שמישהו יוריד מעלינו את עול האשמה. הקלה באשמה. בסליחה של לקיחת אחריות איננו מצפים לדבר בתמורה. זה נותן לנו ערך וגורם לנו להרגיש ראויים. להתעמת עם עצמנו, לראות בעצמנו צדדים לא מחמיאים, להתמודד עם הבחירות שלנו, לשאת בתוצאות שלהם, לשנות, בלי להרגיש קורבן. משם גדלים, מתפתחים, הופכים ראויים יותר ואז בדרך כלל הסביבה מגיבה לכך בהתאם.

אם אדם חי בסביבה מניפולטיבית, לא מכבדת , שקרנית, לא ערכית, הוא אינו חייב להפוך למניפולטיבי שקרן ולא ערכי בעצמו. הוא יוכל ליצור אוירה, מערכת, הקשר חדש, של התנהגות אתית ומכבדת, שדרכה גם אנשים סביבו יוכלו לחיות. כלומר האחריות שלך היא להיות היוצר של חייך, ולא משנה באיזו סביבה אתה פועל.

ראויות גדלה ככל שנותנים אותה יותר. כשאני נותן לאחר ראויות, כשאני רואה אותו, אני מגדיל בכך את הראויות של עצמי.

דברים נוספים שמעניקים ראויות הם: וותק וניסיון, עמידה בהבטחות, סיום דברים, מאמצים מעבר למה שרגילים למען מטרה ראויה, הכרת תודה לעצמנו או מול אנשים (לדוגמא כתיבת מכתב תודה אחת לחודש כל פעם לאדם אחר מעלה את האושר של הכותב למשך החודש), ראיית האחר, ראיית הנתינה של האחר. לתת את המתנה שלנו לעולם יגרום לנו להרגיש מסופקים עמוקות, להרגיש שהחיים שלנו משמעותיים.

בריאות ואכילה קשורים לתחושת ראויות:האם אתה מרגיש ראוי לאוכל טוב, האם אתה מרגיש ראוי להיות בריא, האם אתה ראוי לאכול אוכל שמזין אותך, האם אתה ראוי מספיק לוותר על פיצויים בצורת אוכל, ולהתחיל לאכול אוכל בריא שהגוף שלך זקוק לו.

על מנת לבחון את הראויות שלנו נוכל לשאול לפי אמיתי את השאלות הבאות:

• האם אני רואה ומכבד/ת את הצרכים של האחר?
• האם אני משתמש/ת באחר לצרכים שלי?
• האם ביחס עם האחר אני נותן/ת או רק מצפה לקבל?
• האם אני מחובר/ת למתנה שלי לעולם ומבטא/ת אותה?
• נבדק את החיים שלנו בכל תחום – האם אנחנו ראויים ליותר מזה או שזה בדיוק מה שמגיע לנו?
• האם זה שאנחנו לא חשים ראויים היא רגש או עובדה אתית?
• האם זה קשור לכך שבילדות שלנו לא תפשו אותנו כראויים או שזה קשור לפעולה לא ראויה שאני נוקט/ת בה היום?
• אולי אתם חשים לא ראויים כי באמת אינכם ראויים במובן מסוים?
• האם אתם בדיאלוג אמיתי עם אנשים שאתם נמצאים ביחסים? האם אתם מכבדים את הרצונות והערכים שלהם?
• האם אתם מכבדים את הערכים והרצונות שלכם?
• כשאתם לא חשים ראויים אתם מנסים לתמרן את האחר לתת לכם הערכה או שאתם פונים פנימה ושואלים את עצמכם אם אתם ראויים להערכה?

יש שתי תשובות אפשרויות לשאלות הללו: אדם שהחוויה של חוסר ראויות נובעת לא מעובדות או התנהגות אלא רגש שהורישו לו הוריו, משפחתו או הסביבה – ואז עליו להתבגר. להפסיק לצפות שבני המשפחה יתנו לנו אהבה הערכה וכבוד ויתחיל לתת אותן לעצמו. ציפיה מאחרים משאירה אותנו אסירים שלהם. הם מגדירים אותנו.

תשובה שניה שאדם באמת לא ראוי כי ביחסיו יש ניצול, תמרון, כוחנות, אלימות סמויה או גלויה – אז יש לקחת אחריות ולתקן. לפעול באופן בוגר ומכבד.

רב הנכתב כאן לקוח ואף מצוטט מהספר "להיות ראוי" של אמיתי מגד. אני ממליצה לקרא את הספר ולהרחיב את ההבנה על המושג החשוב כל כך – להיות ראוי.