fbpx

איך  מתחברים? איך יוצרים אינטימיות וקירבה בקשר זוגי? ובכלל?

הכמיהה העמוקה של כולנו היא להתחבר, להרגיש מחוברים, להרגיש יחד, שייכות ואינטימיות.

בלי החיבור הזה אנחנו חווים בקשר בדידות. כזו שנחווית כואבת הרבה יותר מלהיות לבד. זוגות יכולים לחיות שנים רבות יחד, לישון באותה המיטה, לגדל ילדים אבל להרגיש ניכור, תלישות, בגלל שלא מתקיים חיבור.

באותו אופן אדם יכול לחיות חיים מלאים, לנהל ולהיות במשפחה אוהבת, להצליח בעבודה אבל להרגיש ריקנות, בדידות וחוסר חיבור לחיים.  הרבה פעמים מה שגורם לזה, הוא הניתוק מעצמו. ללא החיבור הזה גם אנחנו מול עצמנו וגם אנחנו בקשרים מתקשים לחיות חיים מספקים ושמחים.

בקשר זוגי יש דרכים שונות להתחבר:

מטרות משותפות כמו הקמת משפחה או ניהול בית מחברות ויוצרות על פני השנים היסטוריה זוגית, כמו נרטיב יחודי שרק שנינו עדים לו ושותפים לו.

ישנו חיבור על בסיס חוויות משותפות ותחומי עניין משותפים. ללכת יחד לשחות, להשתתף יחד בסדנאות, ללכת להופעות, למשחקי כדורסל, לראות סדרות בטלויזיה. כשעוברים יחד חוויה משותפת ונהנים ממנה יחד יש תחושה של חיבור. היינו לכמה שעות, או רגעים באותו מקום, באותה הוויה.

גם אמונות ומערכות ערכים מחברות כמו דת, פוליטיקה, טבעונות. הן מייחדות אותנו ויוצרות לנו טקסים ופעולות משותפות אל תוך החיים. הן יוצרות תחושת שייכות.

כמובן שגם יחסי מין מחברים ויוצרים עולם שלם שהוא רק שלנו. ההתחברות הגופנית, רגשית, ההתאחדות והמקום החשוף המשותף יכולים להוביל לחיבור עמוק מאוד.

גם משבר עשוי להיות גורם מחבר לזוגות (באותה מידה הוא יכול להיות גורם מפריד). התמודדות משותפת עם טלטלה של מחלה, בגידה, אתגר מול בן משפחה קרוב, יכולה להוביל לחיבור מחזק. קושי מאוד גדול יכול לחבר מתוך התמודדות משותפת עם אחדות גורל, חרדת נטישה או ריסטרט של המערכות ובחינה והערכה מחדש של מה שיש.

זוגות שלא חשים חיבור בתוך הקשר חווים בדידות שמתווספת לעיתים לחווית בדידות ילדית אל מול הורים שלא ראו אותנו או לא נתנו מקום לרגשות שלנו, מה שהופך אותה לכואבת עוד יותר.

החיבור הוא גם הדלק לקשר שמאפשר להחזיק ביתר קלות מריבות וקונפליקטים וכשהוא חסר הכל נראה שחור ורע.

כאן אני רוצה לכתב על החיבור המשמעותי כל כך, האינטימיות.

הכח של אינטימיות הוא עצום. אחרי רגעים של מפגש אינטימי הגוף והנפש שלנו ממשיכים ליהנות מההדים של החוויה או יותר נכון ההוויה. אינטימיות היא כח מרפא, היא לתפיסתי הויטמינים הכי טובים לנפש שלנו.

מהי אינטימיות? איך יוצרים חיבור אינטימי?

אינטימיות היא האפשרות להראות את עצמי, להופיע מול האחר. ככל שאני חשופה, "ערומה" מול האחר, בביטוי מלא, בפתיחות, בכנות, באותנטיות, רמת האינטימיות גבוהה ועמוקה יותר. ככל שנשתף דברים עמוקים, משונים, לא מקובלים, כואבים, אפלים ונסכים לפגוש בהם בנו מול האחר, נרגיש יותר אינטימיות.

על מנת להתחבר אינטימית אנחנו לא עסוקים בתגובות של האחר, בבקשה של משהו ממנו, בלהפעיל אותו. אנחנו עסוקים ברצון להיות נוכחים, חשופים. זה הרווח שלנו. לכן גם המפתח מצוי אצלנו ולא אצל האחר.

אנחנו מתמסרים ונותנים אמון באחר בלי כל ביטחון, בלי וודאות לגבי התגובה שלו, ההבנה שלו, החיבור שלו. התמסרות היא שיתוף בעצמנו והרחבת העצמי שלנו.

האינטימיות העוצמתית ביותר היא זו בה אני מגלה את עצמי, בספונטניות, מגלה חלקים שאני לא מכירה בעצמי, אל מול האחר. כלומר אני פוגשת את עצמי במקום מסוים לראשונה, מול מישהו אחר.

אלו רגעים של חיות, של צמיחה לעצמי ולקשר.

חיבור אינטימי יכול להתקיים בעולם הרגשי, המנטלי, הרוחני, הארוטי, המיני.

ברגעים אינטימיים אנחנו שמים לב לפרטים ייחודיים, אנחנו קשובים, אנחנו רגישים לעצמנו ולאחר, אנחנו חווים את העולם הפנימי שלנו ושל האחר.

איך זה עובד בפועל?

עולה בי מחשבה, הרגשה או תחושה ואני עוצרת לרגע לשים לב אליה, אני שוהה בה או שאני מנסה להבין מה היא מלמדת אותי עליי, מה היא באה לומר לי, אני מגלה משהו חדש עליי. עד כאן החיבור או האינטימיות עם עצמי. ברגע שאני חושפת ומשתפת עוד מישהו, אני יוצרת איתו אינטימיות וחיבור.

בניגוד לשיח בו אני מספרת על חוויות, על מה עשיתי, על דברים ששמעתי, בשיח אינטימי יהיה מקום לביטוי של רגשות, מחשבות, התבוננות עצמית, התעמתות עצמית. זהו לא שיח על הדרך, הוא לא מתאפשר בלי פניות, בלי תשומת לב.

כדי שנסכים להראות את עצמנו על מלא, לחשוף את החולשות שלנו, לחשוף את הפגמים שלנו, לחשוף מאווים וכמיהות, לחשוף כעסים ופגיעות, עלינו לחוש ביטחון ואמון. זהו בדיוק אחד החסמים לאינטימיות ואכתב על כך בהמשך.

ישנן דרגות שונות לאיניטימיות. לרמות של שיתוף. אם שיתפתי במשהו שאני יודעת על עצמי כבר זוהי לא אינטימיות ברמה גבוהה. אם שיתפתי את אותו דבר או דברנו את אותה שיחה כמה פעמים זוהי לא אינטימיות ברמה גבוהה.

אנחנו נרגיש את עוצמת החיבור עם אנשים ככל שאנחנו מרשים לעצמנו להיות אינטימיים איתם. יכול להיות מישהו קרוב אליי כמו בן זוג שישן איתי לילה לילה במיטה ולא אצור איתו אינטימיות כמו שאני יוצרת עם מישהו שאפגש איתו אחת לכמה חודשים.

ברגע אינטימי מי שמשתף מרגיש שהוא העניק משהו לעצמו וגם לאחר, בניגוד ללקח משהו מהאחר.

אני פוגשת הרבה מאוד אנשים וזוגות שמתקשים ליצור אינטימיות.

לאחר תקופת ההתאהבות, בה בן או בת הזוג שלנו מאוד משמעותי לנו, בדרך כלל מגיע השלב בו עולים הקונפליקטים. כל אחד מבטא את מה שחשוב לו וזה לא בהכרח מסונכרן עם האחר. אז מתחילים להיפגע. איך זה שהוא לא רואה אותי? איך זה שהיא לא מבינה אותי? איך יכול להיות שודקא היא מכולם עושה בדיוק ההיפך ממה שחשוב לי וכל הלאה. מתוך כך, אנחנו נוטים להפוך את בני/בנות הזוג שלנו לפחות משמעותיים מהפחד להיפגע, מתרחקים, משתפים פחות, וכמובן שפורמים את החיבור ואת הסיכוי לאינטימיות.

בנוסף כאשר אנחנו מגיעים עם קושי מהילדות, עוד יותר קשה לצאת מהמקום הזה ולהסכים ליצור אינטימיות וחיבור.

*ילד שגודל בתרבות, בסביבה שמתעלמת, מקטינה, וכמובן מגנה או מזלזלת בהבעת רגשות, חולשות, ילמד שזה לא בטוח עבורו. המבט המזלזל שהוא קיבל כילד נצרב, אמירות מקטינות או פשוט אי תשומת לב ומעבר הלאה, מלמדות אותו להשתיק את החלק הזה בו ולא לשתף בו את הסביבה. לעיתים אף לא לשתף את עצמו בהם וללמוד להתעלם מהם. משיחות עם זוגות למדתי שבשפות מסויימות ישנן מילים חסרות המופיעות בשפה העברית, מילים המבטאות פגיעה רגשית.

מה שמופנם אצל הילד הן אמונות כמו: מה שאתה מרגיש לא נכון, לא לגיטימי להרגיש ככה, אסור להרגיש את זה, מביך שאתה מרגיש את זה, אתה נקבה שאתה מרגיש את זה, תתמודד לבד עם קושי או פחד כי אם תראה חולשה זה יחזור אליך. כמובן שאמונות כאלה יוצרות ניתוק במקום חיבור.

*ילד שננטש על ידי הורה אם במוות, בגירושין, בהעברתו לפנימיה, למד שלהיקשר למישהו זה מסוכן. הוא למד שלהתחבר עמוקות כמו ילד להורה זה מקום שמועד לפורענות. מי שאוהב ומי שיאהב אותי, יעזוב אותי ולכן עדיף לי להימנע מהיקשרות שכמובן כורכת בתוכה חיבור אינטימי. הכאב כל כך גדול שילדים מלמדים את עצמם להתנתק רגשית כדי לשמור על עצמם. זה נכון גם לנטישה במובן של התעללות אקטיבית, מינית, אלימות או התעלמות מהילד. כל אלה נחווים כנטישה שההגנה היא ניתוק רגשי. הניתוק מאפשר לשרוד ולהמשיך בחיים.

*כשהורים מתקשים ביצירת אינטימיות אם ביניהם ואם עם ילדם, הם למעשה שללו מילדם את פיתוח המיומנות הזו. אם הורה לא מביע רגש, לא חושף את עצמו באופן אותנטי, לא קשוב לרגשות ולחשיפה שמביא הילד שלהם, הילד לא ירכוש את השפה הזו. אם ילד לא רואה את ההורים שלו מביעים רגש, רבים, אוהבים, אין לו מודל לחיקוי והוא יתקשה ללמוד ליצור אינטימיות.

*ילדים שנדרשים לעצמאות בגיל צעיר מדי, להתמודדות לא בהלימה לגיל שלהם, ישאו על כתפיהם משא לא להם ויורחקו מחום הורי, מתקשורת אינטימית. הם נאלצים להתרחק מרגשות של ילדים כדי להתמודד עם מה שמצופה מהם. מה גם שלעיתים אין להם זמן פנוי, זמן פרטי שמסייע לפתח מודעות והיכרות עצמית.

*ילדים שגדלים בתרבויות בהם מגיל צעיר נדרשים להיות כמו כולם. מגוייסים למען אידיאולגיה (כמו בקיבוץ), למען עולם ערכי או דתי יחוו קושי ואשמה בביטוי היחודיות שלהם. אלו מקומות שלא מטפחים אותנטיות או חלילה ביטוי של מרד שמסייע בגילוי התודעה שלנו. המסר הוא יעריכו אותך, יאהבו אותך, אם תהיה כמו כולם, אם תהיה נורמטיבי, אם תייצג מה שחשוב לנו. מכאן לגדול ולהיות בוגר שמבטא את עצמו בחופשיות ובאותנטיות המרחק גדול.

*ככלל ילדים, בנים, מחונכים לתת פחות מקום וביטוי לרגש. הם  עדיין מתבקשים לשכלל מגיל צעיר את הצד הפרקטי, מעשי שלהם. כבר בבית ספר הם נוטים לשחק בכדור ולא כמו הבנות לדבר בהפסקות. ההורים מעריכים תכונות "גבריות" מגיל צעיר כמו הגבת כמו גבר, אל תבכה כמו ילדה. כמובן שחינוך כזה מקשה על גברים לקיים אינטימיות. זו כמובן הכללה, אבל פעמוני האזהרה של גברים אל מול שיח רגשי, כואב, קשה, מכוונים אותם למצא דרכים ולעקוף את זה. גברים רבים לא מרשים לעצמם להיות חלשים ופגיעים מול בת הזוג שלהם כי זה לא גברי.

בדוגמאות השונות כתבתי על ילד, אבל זה כמובן רלבנטי לגילאים מאוחרים יותר של גיל ההתבגרות ואף מאוחר מכך.

אותם ילדים, בנוסף לפגיעה שחוו בילדות, חווים עוד פגיעות, דחיות ואכזבות, מה שהופך אותם לסגורים, חשדניים, בכוננות, מרוחקים. התנאים ההפוכים ליצירת אינטימיות.

בתוך הקשר הזוגי בשלב ההתאהבות יש תחושת ביטחון ושייכות שלרגע משחררת את החסמים, הנה נותנים אמון ומשתפים, אבל ברגע שחווים דחייה, תגובה לא מתאימה, כל מערכת האמונות שהושרשה משתלטת שוב וחוזרים לברירת המחדל. עדיף לא להתחבר. עדיף לא להיות באינטימיות.

ילדים כאלה שהפכו לבוגרים יחוו חשיפה כסיכון לפגיעה. לכן יעשו הכל כדי להמנע מהמקום הזה. האמונות המושרשות הן:

להיחשף פותח סיכון להפגע, לבטא רגשות זה להיות חלש, זה לבקש עזרה. ככל שהקשר עמוק ומשמעותי תהיה בו תלות ואפשר להיפגע או להינטש.

אין טעם לדבר על דברים חשופים, כואבים. לא ברור למה זה יתרום. זה רק יכול להחליש.

כדי לשמור על עצמי, על החוזק שלי , על החופש שלי, עדיף בלי אינטימיות.

אני פוגשת הרבה זוגות שעסוקים בקרבות מבוקר עד לילה, במלחמות אגו על כלום ושום דבר, מתנגחים שוב ושוב כשלא פעם אני מזהה, הם עובדים כל כך קשה כדי לא להתחבר, לא להיקשר, לא לפתח תלות, לא להפתח ולהיות חשופים. כאב המלחמה נחווה כנסבל אל מול כאב הבדידות. עדיף לחטוף שוב ושוב ולהישאר חזק מאשר להיות חלש, חשוף ואולי להפוך להיות חסר אונים.

על מנת להיות באינטימיות עלינו להיות מעורבים רגשית. עלינו להיות פתוחים להקשיב לעצמנו ולאחר בסקרנות, בלי קבעונות, בלי הנחות יסוד ובלי תוויות מכלילות.

כדי לעשות זאת עלינו להשתחרר מאמונות מגבילות ומחסמים שסייעו לנו לשרוד כילדים. עלינו להסכים לקחת את הסיכון שוב. לפתוח את הלב שוב. תוך ידיעה שאנחנו נכנסים למצב לא פשוט רגשית.

על מנת שנהיה מוכנים לתת למישהו להכנס למסע אל נבכי נשמתינו עלינו לסמוך על עצמנו שנעמוד בכל תוצאה. הרי לא תמיד נקבל את התגובה המדוייקת. לא תמיד יהיו בשבילנו באותו רגע בפניות. לעמוד באכזבה הזו זה מה שתלוי בנו.

זהו תהליך משמעותי של גדילה שמאפשר להיות מחוברים, באינטימיות.

אנחנו נוטים לבלבל אינטימיות עם דברים אחרים

לא כל קירבה היא אינטימיות, כפי שציינתי למעלה יש הרבה אפשרויות להתחבר ולהרגיש קירבה וזו לא בהכרח אינטימיות. אני פוגשת הרבה אנשים ולרב נשים שהן בטוחות שהן מחוברות רגשית ואינטימיות, אבל בפועל מה שהן מביאות כדוגמא לקירבה, מתוך הקשר עם החברות שלהן, אלו רגעי פטפטת (שכאישה אני יכולה להעיד שהם יקרים מפז) של דיווחים וסיפורים על דברים שקרו, רגעי ניתוחים אינסופיים בה חותכים דק דק כל משפט או פעולה, אבל אלו לא רגעי אינטימיות.

אנחנו נוטים לחשוב שאנשים נקשרים אינטימית בקלות יותר לאנשים דומים להם ועם תפיסות עולם דומה לשלהם. כשיש מכנה משותף או היסטוריה משותפת, עולם מושגים, שפה דומה יש תחושה שקל יותר להתחבר. זה נכון חלקית. כלומר יכול להיות שזה מקל אבל זה לא בהכרח יוצר אינטימיות. חבורת חיילים משוחררים שמדברים על היסטורית הצבא שלהם, לא בהכרח יוצרת רגעים של אינטימיות, אבל הרגשה היא של קירבה גדולה מאוד.

אנחנו נוטים לשים לעצמנו תנאים לאינטימיות. ברגע אינטימי אנחנו מתמסרים, אנחנו בנכונות להביא את עצמנו, לתת מעצמנו, בלי קשר למה שנקבל, בלי קשר לכך שהצד השני מתמסר בהכרח. ברגע שאנחנו שמים תנאים להתמסרות, הרחקנו את עצמנו מהאפשרות להיות באינטימיות. זוהי נתינה ללא תנאי, נתינה לעצמנו ולאחר.

אנחנו הרבה פעמים מבלבלים בין מחויבות לאינטימיות. כשיש בקשר תלות או מחויבות זה אומר שאנחנו מסכימים לספק צרכים שונים אחד לשני. הסכמים כאלה מתקיימים בזוגיות מתוך שיגרת החיים, גם אם הם לא מדוברים. אינטימיות לא קשורה לסיפוק צרכים ולא קשורה למחויבות או הסכמים. לפעמים אנחנו מחזיקים את זה כתנאי. כלומר ברגע שתהיה מחויבות בתוך הקשר נרגיש בטוחים יותר ואז יש תהיה לנו מוכנות להיחשף ולהיות באינטימיות. אבל אינטימיות מתקיימת במיטבה בתוך תנאים של חופש,סיכון, ספונטניות שזה בדיוק ההיפך ממחויבות.

אפשר להתאהב בעוצמה בלי אינטימיות, אפשר להרגיש קירבה עזה בלי אינטימיות. קחו לדוגמא רומן לוהט בו אנחנו מספרים דברים מאוד ישנים ומוכרים על עצמנו. זה מרגש, זה מחיה, אבל זו לא בהכרח אינטימיות. קחו לדוגמא סשן של יחסי מין הוא יכול להיות עוצמתי ומקרב אבל לא בהכרח תהיה שם חשיפה, אלא ריגוש.

הרבה אנשים נוטים לחשוב שאינטימיות הם רגעים זכים ונעימים של קירבה. לפעמים ההיפך הוא הנכון. להיות באינטימות משמע להיות במקום שהוא לא בטוח, יכול לעלות בו כאב, חוסר אונים, יאוש, פחד וחרדה. המחשבה הרווחת היא שבאינטימיות אנחנו שניים שהופכים לאחד. אבל גם זה הפוך כי אם אנחנו מביאים את עצמנו לידי ביטוי מלא, אנחנו הכי מובחנים. בהקשר הזה גם החשש לפגוע בצד השני, המחשבה שהוא לא יעמוד במה שאגיד, עוצרת אותנו מלהביא את עצמנו לביטוי מלא.

לפעמים השיתוף הלכאורה אותנטי שלנו זו למעשה מזימה, לא בהכרח מודעת, שנועדה להאשים את בן/בת הזוג במשהו,  לבקש ממנו משהו, להכריח אותו או אותה להדדיות ולתת לנו שיתוף בכח. כל אלו כמובן אינם באמת רגעים אינטימיים, אלא מניפולציות רגשיות. ראו הרחבה במאמר איך יוצרים אינטימיות כמו שלא חשבנו שאפשר.

אמירה חוזרת ונשנית של משהו חשוף הופכת אותה לאמירה שנועדה לפרוק, להאשים, להשפיע, כלומר זו אינה אינטימיות.

בניגוד למה שאפשר לחשוב דוקא אינטימיות מולידה בדידות. ברגע שאנחנו מתקרבים אל עצמנו, כאשר אנחנו מחוברים לרגשות שלנו, כשאנחנו מעזים לרצות קשר באמת, נתחיל להרגיש יותר בדידות ויותר כמיהה לקשר. רק כשמבינים מהי קירבה, אפשר להבין מהי בדידות. המודעות עצמית או אובדן קשר מולידים תחושת בדידות. כלומר דרך פיתוח היכולת להיות בודדים, למידה להכיל את הכאב, אפשר להתקרב לאינטימיות.

מה מאפשר יצירת אינטימיות?

בחירה באינטימיות, היא אפשרות לחיבור מחדש, היא אפשרות להסכים לכך שבן או בת הזוג יהיו משמעותיים שוב עבורנו.

כשמסכימים לאינטימיות ללא קבלת אישור מבן או בת הזוג, מבלי בהכרח שיהיה שיתוף חוזר, זה אומר להסכים להרגיש תחושת איום על העצמי, יהיה לנו קשה לעמוד בכך שאין פידבק ואישור. האתגר יהיה להרגיע את עצמנו, לזכור שאנחנו מאשרים ומתקפים את עצמנו, ובכך גדלים וצומחים ומצמיחים את הזוגיות שלנו.

הנה כמה צעדים שיכולים לסייע לפתח את שריר האינטימיות

להסכים לעצור את האוטומטיות של החיים, להכיר את עצמי, להבין רבדים בהתנהגות שלי, במחשבות שלי, לפגוש את עצמי , את הנפש שלי ואת הגוף שלי יאפשר לי לפגוש באמת מישהו אחר.כשאני מסוגלת ליצור קשר עם עצמי, להתחבר לעצמי, אוכל להתחבר לאחר.

תרגיל: גם אם בתחילה לעשות זאת מלאכותית, לעצור שלוש פעמים ביום ולשאול את עצמי מה שלומי? מה אני מרגיש/ה? מה אני חש/ה (בגוף)? אילו מחשבות מעסיקות אותי? למה אני זקוק/ה כרגע?

לתרגל אמפתיה לשים לב בשיחות שאנחנו מקיימים האם אנחנו מצליחים להרגיש מה עובר על האחר, מה הוא מרגיש, האם אני יכולה להפגש איתו שם, להשתתף ברגשות שלו בלי לפתור כלום, בלי להדוף את זה. לפגוש אותו במקומות קשים ושמחים.

תרגיל: גם כאן אפשר לקחת את זה לתרגיל יומי ובשיחה אחת לשאול מישהו מה שלומו ולעסוק רק בלחקור, להבין ולהרגיש מה שלומו.

לא לסנן ולבטא באופן חופשי וספונטני. כמו לכתב סיפור שגם אנחנו מופתעים מהגיבור שלנו ומה קורה איתו. המילים יוצאות מאיתנו וגם אנחנו מפתיעים את עצמנו. כך לדבר את עצמנו בלי לתכנן, בלי לעסוק במה יחשבו עלינו, בלי לפחד לפגוע.

תרגיל: להתחיל באופן עצמי לדבר במשך שתיים שלוש דקות באופן רצוף, בקול בלי הפסקות, ממש ברצף. אפשר לעשות זאת גם בכתיבה חופשית של שלושה עמודים בהם אסור לנו להרים את היד מהמקלדת או מהעט. לתת לדברים לצאת החוצה מאיתנו בלי כל סינון. בהמשך אפשר לתרגל זאת מול אנשים אחרים כמובן.

להפגש עם עצמי דרך אמנות כמו כתיבה, מדיטציות, נשימות, להתחיל בטיפול או באימון (אישי או קבוצתי) כדי להפגש עם עצמי לעומק, להכיר רבדים שלא העזתי לפגוש, להתחבר.

משימה: להרשם לסדנה, לתהליך אישי או קבוצתי שיעסוק בביטוי אישי.

להפגש עם הקרובים לנו ולשחרר את העיסוק במטרה. אין מטרה להשיג, אין יעד לכבוש, אין לנו מושג לאן נגיע, אין דרך נכונה להיות.להתחיל לבטא יותר מול בני זוג, ילדים, הורים, אחים. לשתף אותם במחשבות, רגשות, פחדים, אכזבות, קשיים, הצלחות, שמחות. אפשר לשתף על העבר וכמובן בהמשך מתוך הכאן ועכשיו. חשוב לעשות זאת לא על הדרך, אלא בכוונה תוך מבט בעיניים. תוך נוכחות מלאה.

תרגיל: פעם ביום לנשום, להתחבר לנוכחות ולדבר עם מישהו (זה יכול להיות כל אדם וכמובן כדאי שעם הקרובים לנו). לשתף במשהו אישי שיש בו מימד של רגש.

לעבוד על העלאת המובחנות שלנו. ככל שאני נאמנה לעצמי, בבהירות לגבי מי אני ומה חשוב לי ללא תלות במישהו אחר דוקא אז אוכל להיות אינטימית יותר. אדע לזהות מה אני מרגישה בלי לקחת בחשבון פחדים מתגובות הסביבה ואוכל לבטא את עצמי בחופשיות, ללא תלות בצד השני, במחשבות שלו, ברצונות שלי. כלומר כדי להתחבר עליי להיות מובחנת.

תרגיל : לקבע שני דייטים של 5-7 דקות. לקיים שיחות בהן כל אחד משתף בלי לצפות לקבל משהו בחזרה. אחד משתף והשני/ה בהקשבה, בתשומת לב, בלי לתת עצות, בלי לאשר, בלי להביא מעצמו שיתוף בחזרה. להשתחרר מהצורך להרגיע את הצד השני ולהסכים לפגוש אותו במקומות הכואבים שלו. כלומר בלי הזדהות, בלי לקחת את זה אלינו.

כמו כן, אני מוסיפה כאן שאלות שכדאי לשאול את עצמנו שמענה עליהם יקרב אותנו ליצירת אינטימיות:

מתי הפסקנו להכניס אנשים לעולם הפנימי שלנו?

מה מאיים בלהתחבר רגשית לעצמנו?

מה מסוכן בלהיות חשוף/ה, פגיע/ה מול האחר?

במה אנחנו מחליפים את חוסר החיבור? הבדידות או הריקנות?

מה יקרה אם אסכים לפגוש עוד צדדים בעצמי?

ומה אם אראה אותם לאנשים סביבי?

כתיבת המאמר נעשתה בהשראת הספר "שחזור אינטימי, לינה משותפת וכמיהה לאהבה", סמדר גונן, העוסק בכמיהה אחר אינטימיות של ילדי הלינה המשותפת בקיבוץ והדרכים להגיע לאינטימיות.

מדריך לקרבה בזוגיות