fbpx

מובחנות כמפתח לקשר מוצלח – איך להפוך את הקשרים שלנו עם עצמנו ועם הקרובים לנו למספקים וקרובים יותר?

המושג  "דיפרנציאציה" או "מובחנות" בעברית, שינה לי את החיים המקצועיים והאישיים. המושג הזה שידרג את היכולת שלי לעזור לאחרים וכמובן שכל דבר שאני מעבירה החוצה הוא קדם כל דרך בחינה עצמית, כך שחיי האישיים השתדרגו במקביל.

אדם מובחן יכול לנהל את הרגשות שלו ולחשוב בדרך מוכללת ובוגרת. שזה נשמע משפט תמים אבל הוא מכיל בתוכו מפתחות לחיים משוחררים יותר, מלאים יותר ומאפשרים ליצור מערכות יחסים טובות יותר, קרובות יותר.

מובחנות היא היכולת להישאר במרכז שלי, נאמן לעצמי, לערכים ולרצונות שלי, אל מול הדחיפה של הסביבה שאתאים את עצמי אליהם, ולעשות זאת בתוך קשר משמעותי. כלומר להיות מסוגל לראות את האחר ולרצות שגם הוא ישאר במרכז שלו, נאמן לעצמו, לערכים ולרצונות שלו.

תחשבו לרגע כמה זה הפוך מהאוטומטים שלנו. אנחנו הרי כל כך מתקשים לבטא את הרצונות שלנו כשבן או בת הזוג לא בכיוון, ואנחנו משקיעים כל כך הרבה מאמצים כדי שבן או בת הזוג שלנו ירצו את אותם דברים כמונו.

האתגר הגדול שלנו בקשרים הוא להתמודד עם תגובות רגשיות, לחצים, פגיעות ועדיין להרגיש אינטימיות וקירבה. כלומר לשמור על עצמנו, מובחנים, אוטונומיים ולא מושפעים רגשית מאדם קרוב אלינו ועדיין להרגיש קירבה גדולה. מובחנות יכול להישמע כמו נפרדות, התרחקות ולהיות מתורגם לנו בראש למושג שקורא להפרדה, אך אין הדבר כך. להיפך, היכולת שלנו לא להיות מושפעים רגשית מאדם קרוב, מאפשרת לנו להתקרב אליו יותר.

על מנת לפתח מובחנות עלינו להבחין בין מערכת החשיבה למערכת הרגשית. אם אנחנו לא מעורבים כל כך רגשית נוכל לעסוק בבחינה מעמיקה של סיטואציות, להיות מודעים לרגשות שלנו אל מול המציאות, ולחוות השפעה של מישהו קרוב לנו או שינוי שמגיע אלינו דרך שיקול דעת רגוע, לוגי, בהתאם לנסיבות.

תחשבו כמה המערכת הזוגית מפעילה אצלנו כפתורים רגשיים, מעוררת אשמה, כעס, כמה דילמות היא מעוררת בנו וכמה קשה לשמור על שלווה לאור זה במערכת יחסים. האתגר הוא להפוך דילמות במערכות יחסים ליותר מעניינות מאשר מאיימות. כשעולה הקושי, לבוא ממקום של סקרנות, עניין ולא של פחד שמעורר התרחקות, התגוננות או התקפה.

על מנת להבין זאת תדמיינו שבן או בת הזוג שלכם מאשים אתכם במשהו, שלא נתתם מספיק תשומת לב, שאתם לא מנקים אחריכם, שאתם הורים גרועים. האוטומט שלנו מגיב ממקום רגשי. אנחנו ישר נתגונן או נתקוף, לא נהיה באמת פנויים לעשות בדיקה עצמית, האם מה שהוא או היא אומרים לי זה משהו אמיתי, האם זה משהו שאני רוצה לקחת עליו אחריות, האם יכול להיות שיש פה נקודה שכדאי לי לחקור. אנחנו בכלל לא מגיעים לנקודה הזו כי אנחנו עסוקים בהדיפת המתקפה (בפרשנות שלנו מתקפה…). אנחנו ישר הופכים להיות ילדים קטנים שההורים שלהם באו אליהם בטענות שלא עשו שיעורי בית או לא למדו למבחן ומגיבים מתוך מקום ילדי ולא בוגר. עכשיו תדמיינו שאתם מצליחים לנטרל את הרגש שעולה, פשוט להתייחס למה שנאמר באופן נקי, בסקרנות, בעניין. באמת לבחון אל מול עצמכם האם יש פה משהו או שממש לא ולהגיב ממקום רגוע, לא מפוחד או תוקפני.

מאז היותנו ילדים אנחנו פוחדים שלא יאהבו אותנו, שינטשו אותנו לצד החוויה ההפוכה "שיבלעו" אותנו, שיבטלו אותנו. אנחנו רוצים להרגיש שייכים אבל גם אוטונומיים. מהפחד להיבלע אנחנו תוקפים, מהפחד להינטש אנחנו גם תוקפים.

הורים עם מובחנות גבוהה יהיו מסוגלים לתמוך באוטונומיה הולמת לגיל ילדיהם, לטפח אותם ולפתח בהם יכולות לויסות עצמי. המובחנות מפתחת מסוגלות לתמוך באינטרסים של בני זוג, ילדים, הורים מבלי לחוש באובדן כיוון עצמי או עצמיות. המובחנות מאפשרת לשמור על קשר במהלך קונפליקט או עם אלה שדעותיהם שונות משלנו ולהמנע מניתוקים רגשיים או משליטה רציונלית.

אנשים עם מובחנות גבוהה ישארו בקשר טוב עם משפחות המקור שלהם, יפתחו מערכות יחסים בין אישיים עם המשפחה המורחבת ויקיימו מערכות נישואין בוגרות ומספקות יותר. במערכות שוויוניות יותר של שיתוף בתפקידים ממקום של בחירה ולא מתוך כניעה. דבר שיוצר שיתוף חופשי במו"מ על תפקידים ותקשרת טובה יותר באמצעות יותר כבוד והקשבה.

זוגות רבים "מתפוצצים" בתנאים לחוצים של הריון, שיפוץ בית, שינוי אישי שעובר אחד מהם. התנאים הללו מביאים למריבות טעונות יותר ואז מגיעה התנתקות, האשמות, קריאת מחשבות ופגיעה הדדית. כלומר מעורבות רגשית ואיבוד היכלת הקוגנטיבית לעבד דברים תחת לחץ.

על מנת לפתח מובחנות עלינו ללמוד הנהגה עצמית והנהגה של חלקים של העצמי. לדוגמא כשצפוי הריון יש בנו צדדים שונים שעולים. התרגשות להיות הורה, ציפיה לעולם חדש שנכנס לחיים שלנו, מימוש האהבה שלנו, לצד פחד מהתפקוד העתידי כהורה, רצון לחזור להיות רווקים, אי ודאות ודאגה. כלומר צדדים שונים, מנוגדים בחלקם שקשה לנו להכיל. מתוך כך לזוגות תהיה נטייה להתחיל לריב, כלומר לייצר קונפליקט ביניהם שנובע למעשה מקונפליקט פנימי שקיים בכל אחד.

הרבה זוגות וגם מטפלים זוגיים סבורים שמה שישפר את הזוגיות הוא ללמוד תקשרת טובה יותר. אם רק נגיש מסרים בצורה עדינה יותר, אם רק נדבר בשפה נטולת ביקורת, נוכל לחיות בשלום ובהרמוניה. בתפיסת המובחנות המטרה היא שאדם ילמד להכיל את הצדדים השונים שבו ואת הקונפליקטים שעולים. עצם זה שהוא לא יבהל מעצמו ומהאחר, הוא כבר ינהל תקשרת בוגרת יותר. אם אני מנהלת את הרגשות שלי אני אוכל להעביר מסרים בצורה רגועה, מובנת, לא מאשימה, אבל זה לא שאם אתאמן מספיק להגיד מסר בצורה רגועה לבן הזוג שלי, בהכרח אהיה רגועה מבפנים.

על מנת לפתח מובחנות עלינו לפתח תחושת עצמי איתנה. כלומר להבין שהקיום שלנו אינו תלוי בהכרה של בן או בת הזוג. עלינו להיות מסוגלים לסבול דחייה, אי הכרה או ביקרת מהצד האחר. כשמפסיקים לצפות מבן הזוג להיות המטפל שלנו ומפסיקים לצפות מעצמנו להיות המטפלים שלו, כאילו הוא חסר אונים, ניתן להגיע לרמת מובחנות גבוהה יותר. למעשה ציפיות מבן או בת הזוג להיות משהו מסויים, מנבאות כמעט תמיד אכזבה ומתכון לריחוק. לאשר את עצמנו אומר לנקוט עמדת אני בלי להיות קונפורמיסטיים ולעמוד בציפיות של אחרים.

מובחנות בזוגיות היא היכולת למעורבת רגשית מאוזנת בין בני אדם שאין בה התמזגות עם בן זוג תוך איבוד העצמיות (מעורבות יתר) ו/או התנתקות ממנו (מעורבות חסר). כלומר לצד הניהול העצמי שלנו, עלינו לראות את האחר, לחשוב על טובת בן או בת הזוג, באופן שגם הוא יהיה כמה שיותר נאמן לעצמו. אין הכוונה שעלינו לחשוב רק על האינטרסים שלנו, לשים את עצמנו בראש סדרי העדיפות ושבן או בת הזוג יסתדר. עלינו להיות קשובים לצרכים שלו, לרצות להבין אותו, או אותה ולבחון מה נוכל לעשות כדי שיהיה לו טוב.

חשוב לראות את הקשר בין הדברים. לדוגמא אם בן הזוג שלי מאשים אותי שאני קרה אליו ואני לא מובחנת. מרב שזה ירגיז אותי כי יעלו לי בראש כל הדברים שהוא לא עושה למעני, כל הדברים שאני משקיעה ועושה והוא לא רואה, יעלו בי קולות מהעבר של ההורים שלי שבאו אליי בטענות וכל מה שארצה זה לרקוע ברגלים, לתקוף אותו בחזרה או ליהעלם משם, פשוט להתנתק. אבל אם אני מובחנת והוא מאשים אותי שאני קרה אליו. אני ארגיע את הרגשות הקשים שעולים בי, אני אפריד בין מציאות לרגש, אני יודעת שהוא לא זה שמכיר בי או נותן לי ערך אלא אני עושה זאת עבור עצמי ולכן אוכל באופן רגוע לשאול את עצמי, האם אני קרה, מה מוביל לכך, האם אני רוצה להיות חמה אליו, למה אני זקוקה כדי להיות מסוגלת לעשות זאת. מתוך כך אוכל לנהל איתו דיאלוג פורה והתוצאה תהיה שאנחנו נתקרב. גם אם אגיד לו שמאד קשה לי להתקרב אליו, שקשה לי לבטא חם ואהבה, הוא ירגיש שאני יותר חמה וקרובה אליו, כי הוא ירגיש שאני רואה אותו ואת הצרכים שלו, כי אני מדברת ממקום אותנטי ולא מתלהם.

על מנת להגיע לרמת מובחנות גבוהה בקשר קרוב עלינו:

  1. לא להגיב לרגשות הקשים, החרדות של האחר ולא לתת להם "לצבוע" אותנו, כלומר לשמור על העצמי תוך ביטויי הרגשות הקשים והחרדות של בן או בת הזוג. לא לקחת על עצמנו רגשות של בן או בת הזוג ולא לקחת על עצמנו תפקידים של האחר. אם הוא מתוסכל אני לא חייבת להיות מתוסכלת, אם היא עצובה לא מתפקידי לשמח אותה. אם הוא מאשים אותי זה לא אומר שאני אשמה, אם היא מאבדת את זה זה לא אומר שאני צריך להרגיע אותה.
  2. ללמוד לשהות בקונפליקט – להבין שבהכרח בקשר קרוב יהיו חילוקי דיעות, יהיו קונפליקטים, יהיה שוני ועלינו ללמוד לסבול את הכאב ואי הנוחות הנלווים לכך. למעשה יש לראות בקשיים הכרוכים במערכות יחסים מחייבות הזדמנות לצמיחה והתפתחות.
  3. לווסת רגשות ולהרגיע את הכאבים והחרדות שלנו. להפנים שכל אחד אחראי לעצמו ולא משתמש בבן זוג לאישור והרגעה. עליי לבחון מה ירגיע אותי, מה יסייע לי להרגיע את הכאב שלי מכך שבן הזוג שלי לא מעוניין להגיע לשבת אצל ההורים שלי, להרגיע את החרדה שלי שהיא תעזב אותי כשהיא אומרת לי שהיא לא רוצה לשכב איתי. כי באופן אוטומטי אנחנו נרגיש כאב, פחד וישר נצפה שבן או בת הזוג ירגיעו אותנו. יש טכניקות רבות שמסייעות לווסת רגשות, להכיל את עצמנו, כדאי להיפתח אליהן.
  4. לפתח עמדה של חמלה, שלווה וסקרנות. אלו שלושה מושגים שאפשר לכתב מאמר על כך אחד מהם, אבל העיקרון בעיני הוא להיות במצב של שיחרור או רפיון בניגוד לדריכות. תדמיינו מישהו (אדם, חיה) שלידו יוצאת מכם רכות, שהוא לא מאיים עליכם, שאתם רק רוצים שיהיה לו טוב, שאתם רואים את הפגמים שלו ומחבקים אותם בחיוך, שאתם סקרנים לגביו וכמהים לגלות עוד ועוד עליו, שגם אם הוא עושה או אומר משהו מעליב או פוגע, זה לא חודר אליכם, אתם באמת תוהים למה הוא אמר או עשה את זה וחומלים עליו שהוא מתקשה לעשות או להבין דברים מסוימים. עכשיו את הלך הרוח הזה תביאו כל אחד לגבי עצמכם ולגבי בן, בת הזוג, הילד, הילדה או ההורה שלכם. כן זה באמת מאתגר!
  5. לפתח תחושת ערך עצמי – דימוי וערך עצמי נבנים בילדות ממה שנאמר לילד, מהתפקידים שהוא מקבל, ממחמאות וחיזוקים, מהישגים. ככל שמתבגרים ומפתחים חשיבה עצמית, את היכולת לבחור באופן עצמאי, משקיעים ומצליחים בתחומים שונים נבנה הערך והדימוי העצמי כתלוי בנו. ככל שהערך העצמי נובע מהתעמתות כנה עם עצמי והתבוננות דרך הערכים שאני בניתי, נוכל להיות מובחנים. נוכל לעמוד על שלנו ולפעול ללא אישורים והערכה חיצונית.
  6. ללמוד לשהות באינטימיות – כמה יותר קל לכעוס, לריב, לטרוק דלת, להיות ציניים, לשתוק, לבהות במסך הטלויזיה או הטלפון אל מול האפשרות לשבת, להסתכל בעיניים ולדבר. האמת שגם מול עצמנו לעיתים קשה לנו לשהות עם עצמנו, ללא עשייה, באמת לפגוש את עצמנו. ככל שנשהה באינטימיות, נבטא באותנטיות מול עצמנו ומול הקרובים אלינו כמיהות, רגשות, מקומות פנימיים עמוקים, חשופים, נהיה מובחנים ונוכל להתקרב.

(המאמר נכתב בהשראת הספר "הדיפרנצאציה של העצמי", פרופ' קלייר רבין וד"ר עומר לנס ומתוך הספר ולימודיי "טיפול זוגי מבוסס מובחנות", אמיתי מגד).