(מתוך השתלמות של אסתר פרל על אהבה, תשוקה ומחויבות)

אסתר פרל, סופרת ומטפלת זוגית ומשפחתית, שבתה אותי בקסם שלה כשדיברה על אל מול עשרות מטפלים ומאמנים על אחד הנושאים שכולנו עוסקים בו, בגידה. או סיפור מהצד כמו שקראה פרל לספר החדש שלה בעברית. פרל דיברה בכריזמה, בהומור, בהבנה עמוקה, באסרטיביות, ללא שיפוטיות על אחד הנושאים הנשפטים ביותר. מתוך דבריה סכמתי דגשים שלדעתי יוכלו לסייע לאנשים שמתמודדים עם בגידה בכל שלב. כאלו שבוגדים ולא מספרים, כאלו שבוגדים ומתלבטים אם לספר, כאלו שנבגדו ומתקשים להתמודד, וזוגות שמתמודדים יחד.

אחד הדברים שמזעזעים אנשים במאה הזו הוא ניאוף, בגידה. יחד עם זאת, 90% מהאנשים שנשאל על בגידה יהיו קשורים לנושא בדרך זו או אחרת. דרך מכרים, דרך הורים, דרך עצמם. כלומר זהו נושא שקשור לזוגיות לכל אורך ההיסטוריה. ביום שהמציאו את הנישואין, התפתח המושג בגידה. הצל של הנישואין.

בימינו מתייחסים לזוגיות ככלכלת שירות: בן או בת הזוג הוא חבר טוב, משענת, מאהב, שותף לסוד, מסייע להתפתחות שלי, הוא מספק לנו הרבה מאוד צרכים. יחד עם זאת מה שווה בית, ילדים, זוגיות אם משעמם לי. הנטייה כיום היא להתגרש לא רק בגלל שאומללים בקשר, אלא בגלל שחושבים שנוכל להיות מאושרים יותר. האושר של הזוג מחזיק את המשפחה.

הציפיות מהזוגיות רק עולות ועולות. אנחנו שואפים לאינטימיות ומצפים שבן הזוג יסתכל לנו בעיניים ויראה לתוכנו את הפחדים, החרדות, החלומות, הכמיהות. אנחנו רוצים שהזוגיות תושיע אותנו מהבדידות הקיומית. מסתמנת לנו זוגיות אידיאלית, כמו לעלות על ראש הר גבוה ממנו נוכל לראות נוף מדהים ולנשום אויר צלול. אך כמה בפועל מגיעים לראש ההר הזה?.

מהי אי נאמנות?

היא מכילה שלושה מרכיבים: סודיות, מעורבות רגשית בדרגה כלשהי ומתח מיני מסויים. אין להפריד בין נאמנות מינית, רגשית או מחשבתית. בכל מצב כזה אין נוכחות מלאה בזוגיות. מין הוא הרבה יותר רחב מהאקט המיני. לכל מין יש משמעות, זו שפה שמבטאת משהו. גם אנשים שאומרים לעצמם זה רק מין, משקיעים בכך הרבה מאוד אנרגיות. אלו למעשה הצדקות מצפוניות שאנשים אומרים לעצמם באחת מהאפשרויות הבאות: לא קרה כלום, זה רק מין. או לא קרה כלום כי לא היה מין. כששואלים אנשים על החוויה מבינים שפחות מדובר על מין. אנשים מרגישים חיים ומחפשים ארוטיקה. חוויה של נוכחות, בה העולם החיצוני לא קיים.

בניגוד לעבר, חווית הבגידה היא טראומטית ומהווה אחת משלוש הסיבות לגירושין. למה חווים בגידה כטראומה?

  1. בבגידה יש שבירה של המציאות, מרגישים שהחיים היו שקר. הנבגד לא רק שלא מאמין בבוגד, אלא לא מאמין בתפיסת המציאות שלו. הכל מתערער. יש לקחת בחשבון שלכל זוג יש הסכם גלוי וסמוי. בבחירת בן הזוג היה לנו גם הסכם עם עצמנו (לדוגמא בחרתי במישהו שלא יהיה כמו האבא הביקורתי שלי…). בבגידה יש שבירה של ההסכם בינינו ושבירת ההסכם עם עצמי.
  2. אנחנו מגיעים לקשר אחרי פיתוח עצמי, קריירה, חוויות, כמה מערכות יחסים. אחרי כל זה הנישואין זו לא התחלת הדרך שלנו. הדרך מבוססת, מוגדרת. השאלה המרכזית שאנחנו שואלים את עצמנו היא האם זהו האחד שלי, הנפש התאומה שלי, זה שיתן לי משמעות, התרגשות, סוג של שלמות. (בדומה להתייחסות לאל). בחרתי בך וכעת, אחרי הבגידה לא נותר לי כלום, לכן מתגרשים.
  3. חווית הטראומה מתמשכת עבור אנשים שהבגידה פגעה בהם בנקודת כאב ספציפית, שעליה קשה להם להתגבר. לדוגמא אדם שהגיע מילדות קשה, שנאלץ להתמודד לבד כל חייו וכשנכנס לזוגיות חשב שסוף סוף לא ירגיש לבד בעולם. בבגידה הוא מרגיש שמה שהיה הוא שיהיה, הוא אומר לעצמו שהוא מבין שלא משנה מה, תמיד הוא יהיה לבד.

נשאלת השאלה למה אנשים מסכנים את כל מה שבנו במשך שנים וחוצים את הקו שהם בעצמם שמו לעצמם של הנאמנות. מה גורם לאנשים לחצות את הקו ומתי הם יטו לחצות אותו? מה גורם לאנשים לפעול בניגוד לערכים שלהם.

למה בוגדים?

1.בדידות היא הסיבה המרכזית לבגידה. בדידות על היבטיה השונים. לא נוגעים בי, לא מדברים איתי, אני פונקציה כמו ארנק או כל תפקיד אחר, לא רואים אותי רגשית, לא מתעניינים בי, מבקרים אותי כל הזמן, מתעלמים ממני. בן הזוג נוכח פיזית אך נעדר פסיכולוגית או להיפך, נוכח פסיכולוגית אבל פיזית לא שם. הבדידות שמה אותנו במקום של לרצות עוד ועוד ושום דבר לא מגיע. בדידות מתבטאת גם בצורך שמישהו ירצה משהו בקשר, לבקר אותי בעבודה, לעשות איתי משהו יחד.

2.הסיבה השניה לבגידה לא קשורה לטיב הזוגיות. זוגות שמסתדרים טוב אבל אין מערכת מינית. אין התאמה מינית. לכן גם אם תהיה יותר קירבה בקשר, המיניות לא תשתפר. (ההיפך כן עובד בדרך כלל כשהמיניות משתפרת, עוד היבטים משתפרים).

3.בגידה אינה בהכרח מסמנת שרוצים לעזב את בן הזוג, אלא את האדם שהפכנו להיות. ישנו רצון למצא חלק נוסף שאבד או שלא נחווה אף פעם. לדוגמא מישהי שנמשכת לאישה פתאם באמצע החיים, היא לא בהכרח לסבית, היא נמשכת לקשר. סוף סוף מישהי רואה אותה, סוף סוף היא לא מטפלת באף אחד ומטפלים בה. עבור נשים רבות המין הוא תולדה של ריכוז עצמי. אפשרות לשיחרור מיני מתקיימת כשיש חופש מדאגות. בניגוד לגברים שיכול להדליק אותם לראות את האישה חרמנית, את האישה ידליק להיות חרמנית. התפקיד החברתי המסורתי של האישה הוא לדאוג לאחרים ולכן מיניות אצלה זה שחרור מהתפקיד. לא יעזור לאישה שגבר יחמיא לה אם היא לא ערה מבפנים, אם היא לא אוהבת את עצמה, נמשכת אל עצמה, נהנית מעצמה. לצאת מהאמהות אל הנשיות רבלנטי גם לנשים שאינן אמהות. היכולת ליהנות ממין כרוכה ביכולת לנהוג בצד השני כאובייקט, כמענג, לא כמשהו שברירי שלא יוכל להכיל את העוצמה שלי.

4.המיקום של המוות משפיע מאוד. אנשים שמאבדים מישהו קרוב, שקבלו חדשות לא טובות על בריאותם או בריאות קרוביהם, יטו לבגוד. יש בבגידה משהו חייתי, ארוטי, של שבירת חוקים, מרגישים שבפעם הראשונה עושים מה שרוצים. ישנו ביטוי אוטונומי, של חופש ופריצה החוצה. יש חיבור לחיים.

5.שוק למערכת. מערכת זוגית נכנסת לעצלות, נוחות, לדפוסים מקובעים והבגידה מעוררת אותה. לדוגמא נראה אחד מבני הזוג מלא בצרכים והשני ללא צרכים. אי הנאמנות מערערת את החשבון הזוגי ועוצרים את ההתפשרויות. זה שלא רצה כלום מרגיש שאין הצדקה לכל מה שהתפשר עבורו שנים. להיות מחוסר צרכים, לא לרצות הרבה, זו הגנה מלקבל דחייה, שיגידו לי לא. כעת כשנבגדתי וקבלתי דחייה גדולה, אני יכול להתחיל לרצות. נוצרת הזדמנות לצמיחה.

6.ניאוף ממחיש את הניגודים בתוכנו ובמערכת היחסים שלנו. לכולנו יש צורך במחויבות, אבל גם צורך בחופש. לכולנו יש משיכה לבטוח, למוכר לידוע וגם לאסור, ללא ודאי. לכן גם זוגות שמנהלים אורח חיים פוליאמורי יחוו אי נאמנות במעבר על החוקים.

7.לעיתים תפקיד הבגידה הוא להפסיק את הקשר. יש שיתקשו לעזב את הקשר הזוגי גם אם לא מרוצים והחיבור לאדם נוסף מחבר לעוצמות, לכוחות. יש שיעזבו מקשר אחד לקשר אחר. יש שההערכה העצמית שלהם עולה כשמישהו סוף סוף נמשך או אוהב ומעריך אותם ואז הם מקבלים אומץ לעזב.

האם כדאי להתוודות ולספר על בגידה?

לכל סוד יש יכולת להועיל או להרוס. לכל סוד יהיה מחיר בגילוי ויהיה מחיר בהסתרה שלו. גילוי הוא בדרך כלל סוף הרומן. בגילוי יש הקלה, שבירת המשולש. גילוי הוא לפעמים סוף הנישואין.

שמירת הסוד מגדילה את העוצמה של הרומן. יש בו אלמנט של ריגוש, גירוי, משחק. אבל יחד עם זאת הוא יכול להרוס את ההנאה ברומן, כי הוא מלווה אשמה גדולה. הסוד יכול לשמור על הזוגיות ועל בן הזוג. אפשר לחיות 50 שנה בזוגיות שיש בה בגידה והיא תהיה זוגיות טובה.

לספר זה לא טוב או רע, הוידוי יכול לקדם או להרוס. יש מי שישמח לדעת ויש מי ישמח לא לדעת.

לכן הבחינה  וההחלטה היא אישית וככל שיבין אדם מדוע הוא נמצא במערכת של רומן ומה המשמעות של הקשר מחוץ לנישואין עבורו, יהיה לו קל להחליט אם לספר או לא. כמו כן לכל אדם יש משמעות שונה בלהגיד את האמת, היא מבוססת לרב על תפיסה משפחתית. יש אנשים שלהחזיק סוד כזה יעלה להם בבריאות וגם אם לא במודע, הם יגרמו לסוד להתגלות. גם הרצון בהמשך הקשר משפיע על הרצון לגלות אותו.

מה קורה ביום שאחרי?

אי נאמנות כרוכה במשבר ערכי. לרב לא רוצים לפגוע (אלא מדובר בבגידה כנקמה). מתקיים משבר בין ההתנהגות לבין הערכים. קשה לבוגדים עם תחושת האנוכיות, הסודיות, המחירים ששילמו יקיריהם בזמן שהיו עסוקים ברומן.

כשמתגלה בגידה זהו משבר של שני אנשים ולא רק של הנבגד. לשניהם יש משבר זהות, מי אני עכשיו כשהתעוררתי ממה שהיה, לשניהם פחד מה הולך לקרות, לשניהם תיתכן חזרה של טראומת פרידה.

הנבגד בשלב הראשוני יהיה בשוק. המח מוצף ואין לו כרגע אפשרות להחליט דבר. ההצפה לא משקפת נישואין של 18 שנים, אבל יש נטייה לא לראות זאת. בשלב הזה חשוב לפעול כדי להוריד את החרדה, את חוסר האונים, ולדחות את ההחלטה לגבי מה עושים עם המשפחה והזוגיות. להפריד רגשית את אי הנאמנות מהזוגיות כולה.

ישנו ערעור של הביטחון, ביחוד למי שחושב שיש לו שליטה על הגורל, שהוא מכיר את בן הזוג.זו למעשה אשליה, בן הזוג לא שייך לנו ואנחנו לא מכירים באמת עד הסוף את בני הזוג שלנו. מי שמאמין בזה יהיה לו קשה הרבה יותר. גם לבוגד לעיתים היה הביטחון שהוא יודע ומכיר את בת הזוג והוא יכול לעשות כל מה שירצה ולא יקרה כלום.

בשלב הראשון מתמקדים בפגוע. על הפוגע להראות חרטה. על פגיעה, על ערעור המערכת. עליו להראות אמפתיה ואם אפשר צער וחרטה על הפגיעה, כדי שהפגוע יקבל הכרה במה שעשו לו.

הנבגד בדרך כלל יבקש שיבטיח לו ששום דבר כזה לא יקרה בעתיד. לא באמת ניתן להבטיח זאת. הנבגד יבקש שהבוגד יוכיח לו, יעשה את זה בשבילו. נכנסים לסוג של משא ומתן וכאן צריך להבין למה באמת הוא זקוק. להוכחה שהוא אוהב? שלא יעזב? אין אמון או ביטחון שזה לא יקרה שוב אם יש גישה לג’יפיאס או לכל דרך של פיקוח או מעקב. אמון מגיע מאמונה שמשתנה.

הנבגד רוצה שהשני יוותר על משהו כדי שהערך שלו יעלה. הערך העצמי יורד וכדי להעלות אותו נבקש שהשני יעשה משהו בשבילי, לדוגמא שירשום את הבית על שמי. כשמישהו מחליף אותי הערך שלי יורד. אך פעולות כאלה לא יעלו את הערך.

הפסקת הקשר או הרומן היא לא בהכרח הסוף. הסוף הוא בשלבים כי גם אם לא פוגשים אותו אבל חושבים עליו כל הזמן, זה עוד לא סוף. סוף זה שכבר לא מרגישים כלום.

הריפוי לא קשור לבגידה ולא משנה כמה ננבור בה זה לא יסייע להתגבר עליה. הריפוי קשור לנקודת הכאב. אדם שבבגידה חווה שוב את הלבד בעולם עליו להאמין מחדש שהוא לא באמת ישאר לבד.

לפעמים הנבגד בהצדקת קורבן, במקום שלא מוכן לסלוח. אם אסלח זה יגיד שמה שעשית לי לא כל כך נורא. אז ממשיכים לחיים של גיהנום מתמשך. אלו אנשים שיקחו זאת לזוגיות החדשה. זו בדרך כלל טראומה שיושבת על טראומה עמוקה.

הנפגע כועס וכואב, במשבר אמון ולא יודע אם יוכל אי פעם להאמין. חשוב להפריד ולשאול במה. האם ניתן לסמוך בענייני כסף, ילדים, בית. על מה כן אפשר לסמוך ועל מה לא. אמון זה לא דבר אבסולוטי וזה אף פעם לא היה.

הנאיביות אובדת ומתפתח אמון בעינים פקוחות. מישהו יכול לאהוב אותנו ו…

אמון זה לא לדעת את הכל כדי להאמין, אלא מחויבות עם אי ידיעה. לחיות עם מה שלא יודעים.

בשלב השני על הזוג להבין ולפתח יכלת להתמודד עם עתיד לא מוכר ובטוח ועם עבר שמקבל הגדרה מחדש. הסיפור שסיפרנו לעצמנו שינה זוית, כיוון ומשמעות. בשלב הזה יבחנו שני הצדדים מה עשתה להם הבגידה.

כאשר בגידה קשורה ליחסים, חשוב להבין שסיפור הבגידה לא מתחיל ביום הבגידה אלא כל השנים שלפני. כל אחד אמור לקחת אחריות על הצד שלו.

בניגוד לנטייה לשאול שאלות בילוש על פרטי הבגידה איפה, כמה, איך, שאלות שלא עוזרות להבין אלא רק מציפות שוב ושוב את כאב הבגידה. פרטים שלרב נשארים בראש שנים ויהיה קשה להתשחרר מהם. כדאי לשאול שאלות לחקירה והבנה: מה חווית, מה קיווית, מה רצית שיקרה. חיפשת או קרה במקרה, גילית משהו שתרצה להביא לזוגיות, מה המקום של המין שם, מה זה אומר על המין שלנו, האם זה קשור לכך שחסר פה משהו, פחדת שלא תוכל לחזור, שלא תרצה לחזור. מה אתה מעריך בקשר שלנו. זה יוצר אינטימיות ועומק שרלבנטיים לזוג שבונה את האמון מחדש. יוצרים סיפור חדש שהוא שלנו. זה המעבר מהסיפור מהצד לשלנו.

הזוג יחליט אם הוא רוצה לשמר את הנישואין או להיפרד, לשמור על המערכת מהצד או לסיים את הסיפור מהצד. בשלב הזה יש זוגות שנפרדים לתקופה.

בשלב הזה יש שנשארים בשביל המשפחה, הילדים והנבגד רוצה שיחזרו בשבילו, אבל זה לא תמיד אפשרי. לפעמים זה לוקח זמן. הבוגד עדיין עם חצי ראש וגוף במקום אחר. זה בסדר לחזור מטעם אחר ולא רק מאהבה. אהבה יכולה לחזור כשהאבל נגמר או כשהזוגיות משתנה.

בשלב השלישי יוצרים את המורשת של הסיפור – החזון הזוגי החדש. לפעמים בגידה מביאה כנות ופתיחות לקשר. לעיתים הגדרה של גבולות חדשים, גיבוש קשר רגשי, מיני. הבגידה יכולה להביא דברים טובים, לשנות תפיסה, ליצור קירבה.

בשלב הזה מפסיקים לעסוק בבגידה והעניין הוא להחזיר ולהחיות את היחד.

בבגידה מחפשים ליצור יותר טוב לא יותר פעמים של מין. אלא איכות אחרת, אירוטיקה. ארוטיקה משמעותה להרגיש חי, להרגיש אנרגיה, היא לא קשורה בהכרח למין.

כמו ההבדל בין ניצולי שואה שבחרו לחיות מול כאלה שנשארו בהישרדות, על המשמר, דרוכים. המטרה היא לא לשרוד כזוג. זה שהוא או היא לא יבגדו שוב לא יבטיח שהם ירגישו חייים. ביטחון הוא הבסיס אבל זה לא מספיק להרגיש חי. זהו בסיס כדי לקום ולחיות. העבודה היא בארוטיקה. איך הולכים להמשיך לחיות.

לחיות כרוך ביצירתיות, בדמיון, בסיכונים. אין מין בטוח. במין יש פגיעות ברמה כזו או  אחרת. ישנו מקום לא בטוח, לא ידוע ולא מוכר.

נדירים האנשים שינהלו שיחות על מין בתחילת הקשר. אנחנו מדברים על תכנון ילדים, תכנון בית אבל לא על התפיסות המיניות שלנו, על המחויבות, על מה פרטי ומה לא, מה המודל שלנו. החשש לשמע שאולי לא אהיה מספיק עבורה בעתיד עלול לערער את המחשבה שהיא רוצה להיות איתי. לכן השיח מתחיל בדרך כלל אחרי המשבר. פעם ראשונה שמדברים על גבולות, על מיניות, על תסכולים.

אז האם בגידה זה דבר טוב או רע? לפי דבריה של פרל אף אחד לא היה מזמין בגידה לחייו, אבל היא עשויה להביא דברים טובים.  ואולי הגיע הזמן להפסיק להשתמש במונח בגידה ולקרא לה פריצה. פריצה מעבר לקיים, פריצה מעבר לקו הקשר, פריצה של עצמי, פריצת המוכר.

אל תתביישו לשתף