fbpx

ריצוי בזוגיות – למה אנחנו מרצים בזוגיות ומה אפשר לעשות

מהם הסימנים לכך שיש ריצוי בקשר הזוגי?

אחד הצדדים מרגיש שלא לוקחים אותו ברצינות, שמבטלים את הרצונות שלו, שפשוט מתעלמים ולא רואים אותו. הוא מזמין את כל החברים שלו לראות אצלנו מונידיאל למרות שאני בשבוע מאוד קשה בעבודה וזקוקה למנוחה הערב. היא מזמינה לעצמה טיול עם חברות לחול למרות שדברנו והסכמנו על כך שאנחנו חוסכים עכשיו.

 

סימן נוסף הוא כשצד אחד חושש או פוחד מהתגובות של הצד השני. הוא יודע שאם יעשה או לא יעשה משהו, אם יגיד או לא יגיד משהו, יש סיכוי שהצד השני יכעס, יצעק, יתפוצץ, לא ידבר, ישתוק, יעניש אותו. כלומר ישנה עננה של פחד ואני לא בהכרח מדברת על פחד מאיום ממשי שזה כמובן גובל בקשר מתעלל. בהרבה קבוצות של גברים ישנו מן הומור כזה שמפחדים מהנשים, כאילו יש הסכמה כזו שצריך לרצות את האישה בקשר כדי לקבל ממנה יחס חם. זו כמובן תפיסה הרסנית ביותר ואכתב על כך בהמשך.

סימן נוסף לריצוי הוא התחושה שעושים דברים כי אין ברירה, אין באמת אפשרות לבחור. לדוגמא אני חייבת לשכב איתו כי זה תפקידי כאשתו. אני חייב לפרנס אותה ולהרוויח יותר כי זה תפקידי. אני חייבת ללכת להורים שלו כי ככה זה בזוגיות. כשלא קיימת בתפיסה שלהו אפשרות בחירה, כשלא פותחים ספק או סימן שאלה, אנחנו ניטה לעשות דברים לא בגלל שבחרנו לעשות אותם ושם יכול להתקיים ריצוי.

הסימן האחרון והנפוץ כל כך בזוגיות לצערי, הוא כשאנחנו עושים דברים בניגוד לרצונות, לאמונות ולערכים שלנו. אם מצאתי את עצמי נוסע בשבת למרות שאני שומרת מצוות בגלל בן/בת הזוג שלי, אם אני מענישה את הילד שלנו בעונש שאני מתביישת לספר בגלל שזה מה שחשב בן/בת הזוג שלנו, אם אני מבשל ארוחה אחרי יום עבודה כשאני עייף, אם אני משקרת להורים שלי כי בן הזוג שלי מבקש שאעשה זאת ואני אף פעם לא משקרת, אלו דוגמאות לכך שאנחנו מרצים.

אז למה אנחנו מרצים בזוגיות?

אנחנו מרצים בזוגיות הרבה פעמים בגלל שעובר גבול דק מאוד בין לעשות למען בן/בת הזוג שלנו, להתחשב, להיות בנתינה, לבין לרצות אותו. אנחנו לא תמיד יודעים לשים את האצבע על ההבדל.

אנחנו מרצים בזוגיות כי אנחנו חוששים שאם נעמוד על שלנו, אם נהיה ברורים לגבי מה מתאים לנו ומה לא, הצד השני יכעס, לא יאהב אותנו, לא יהיה חם אלינו.

אנחנו מרצים בזוגיות כי יש לנו פחד להיות בקונפליקט. אנחנו תמיד נעדיף להחליק את הדברים הקשים, לא להתווכח, לא לריב, כי קשה לנו להיות במקומות האלה.

אנחנו מרצים בזוגיות כי ראינו את אמא או אבא שלנו מרצים וזה נראה לנו שכך אמור להיות בקשר זוגי.

הנזק של ריצוי בזוגיות

הנזק הוא גדול והרסני גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

בטווח הקצר כמעט תמיד אחרי שריצינו נרגיש רע לגבי עצמנו ונעניש את עצמנו או את הצד השני, בלי לשים לב בכלל.

בטווח הקצר אחרי שריצינו אנחנו מצפים לתמורה שיתנו לנו משהו כי עשינו משהו למען השני, כלומר אין כאן נתינה נקייה.

לאורך זמן אנחנו מורידים לעצמנו את הערך העצמי. תחשבו על כך שאנחנו פועלים נגד עצמנו, בניגוד לאמת שלנו, איך נוכל להעריך את עצמנו? תחשבו כמה נזק זה עושה להסתובב בעולם בתחושה שאנחנו מבטלים את עצמנו ולא שווים.

בטווח הארוך מערכות יחסים שיש בהם הרבה ריצוי יתפוצצו. מישהו יבגוד, יאטם ויתרחק או ירצה להפרד. אני פוגשת הרבה מאוד זוגות בנקודת אלחזור כשצד אחד ריצה שנים והצד השני לא היה מודע לכך ונמנע מלראות את זה. הצד המרצה מגיע לנקודת קיצון בה הוא מחליט לפרק את הקשר כדי להפסיק לרצות, כדי להפסיק את העוול שנעשה לו.

רוצים להפסיק לרצות בזוגיות – זה מה שאפשר לעשות

אני בשלב הזה רוצה לפנות למי שמזהה שבן או בת הזוג שלו מרצה אותו. כדאי לחשוב למה הוא או היא עושים את זה. למה אנחנו מפחידים או עושים מניפלוציות כדי שהצד השני יעשה עבורנו. האם אנחנו רוצים שיעשו דברים כי מפחדים מאיתנו או כי רוצים לעשות. האם נוכל להרגיש ראויים כשזה מה שאנחנו עושים לבן או לבת הזוג שלנו.

עכשיו מי שמרצה ראשית חשוב שיקח אחריות ויהיה מודע לכך. אם הסימנים שכתבתי למעלה מוכרים לך, כדאי להתחיל לראות אותך בזמן אמת בתוך הקשר.

השאלה שכדאי לשאול את עצמנו היא מה עדיף, להמשיך לרצות, להוריד לעצמנו את ההערכה העצמית, לגרום לצד השני להעריך אותנו פחות, אבל להימנע מקונפליקטים או להפסיק לרצות, להעריך את עצמנו יותר, להיות מחוברים לצד השני מתוך מי שאנחנו ולהתמודד עם קןנפליקטים ורגשות כמו לאכזב, אשמה, תסכול.

כדי להפסיק את הריצוי בקשר הזוגי עלינו להיות קשובים יותר לעצמנו, להנכיח יותר את עצמנו, להתעקש על מה שחשוב לנו ולהיות נאמנים לעצמנו.