אנו רגילים לעסוק בעבר ובעתיד, בעד כמה היה לנו טוב, או איזו טעות עשינו. בכמה יכול להיות לנו טוב, ובמקרה הטוב יותר, כמה יהיה לנו טוב. המעבר לחיים בהם אנחנו מנהלים כאן ועכשיו יחסים עם מה שיש ולא עם מה שאין, בדומה לעקרון הכן, הוא תרגום לחיים מלאים, חיוניים ומקדמים יותר.
כשיהיה לי אהיה מאושר, כשהילדים יגדלו, כשנעבור דירה, כשאסיים את הלימודים. משפטים אלו ואחרים משאירים אותנו בחיים על הולד, על המתנה. חיים שלא מאפשרים לנו להיות ב 100% נוכחות. בהקשבה מלאה לילדים, לבני הזוג שלנו, לסביבה שלנו, לעצמנו. בנוסף אנו נוטים לעשות דבר מה ולחשוב על משהו אחר. בעבודה אנחנו חושבים על הילדים, עם הילדים אנחנו חושבים על העבודה, ונשים רבות יעידו שגם ברגעים האינטימיים ביותר על בני זוגם, הן חושבות על הכלים שנשארו בכיור.
היכלת להפעיל את חמשת החושים שלנו, להקשיב, להתבונן, לחוש, להסניף, לטעום, תלויה בפניות המחשבתית והרגשית שלנו. היכולת להתמסר לסיטואציה מסוימת, לאדם מסוים, תלויה בשחרור מחשבות על העבר ועל העתיד. ההסכמה להיות כאן, עכשיו, ברגע זה וליהנות מהשפע שהוא מציע לנו, הופכת אותנו לפתוחים, מקבלים, בדיוק ההיפך מהחייל הלוחם.
לא פגשתי באדם שמח שאמר שהוא משועמם. תחושת האין משמעות, הריקנות, היא תחושה מדכאת ומעוותת מציאות. אנשים לא שמחים יטו לחיות את חייהם בעשייה ללא הפסקה, בהתעסקות בלתי פוסקת במשהו. אם באמצעות עבודה תובענית במיוחד הדורשת שעות רבות ואינטנסיביות. עבודה בבית "שלא "נגמרת", או כל פעילות אחרת בה לא יבלו גם זמן של לבד עם עצמם. אנשים לא שמחים יטו להתמכרות – יפתחו תלות בדבר מסוים שיכול להיות חיובי כמו ספורט, פחות חיובי כמו קניות ואפילו מזיק מאוד כמו אלכוהול. יש גם המתמכרים לאכילה כאשר העיסוק באכילה ועצם האכילה עצמה שהיא פעולה של מילוי היא ניסיון ל"סתום" את הריקנות. באופן דומה יש שיתמכרו להרעבה עצמית.
לא ניתן לחיות בכאן ועכשיו ולהשתעמם.
תרגיל אישי
לנתק את הטלפון ואת הפלאפון למשך שעתיים כשאנחנו עם הילדים, עם בן/בת הזוג, עם חברה, או עם עצמנו.
לעצור פעם ביום לחוויה חושית : לאכול תוך כדי עצירה באמת לטעום כל ביס וביס, להריח את האדם הקרוב אותו אנחנו מחבקים, ללכת יחפים על אדמה או דשא, לקום מוקדם בבוקר לראות את הזריחה, לבחור לנו שיר שאנחנו אוהבים ולא לעשות דבר מלבד להקשיב לו.