כבר לא מסוגלים להיות בעבודה הזו, כבר לא יכולים לסבול את הזוגיות הזו, כבר לא יכולים לחיות בבית הזה, כבר לא סובלים את הבגדים שלנו, כבר לא נהנים מהיציאות האלה – אז למה אנחנו לא מזיזים את עצמנו ומשנים? ומהו הסוד הקטן לשינוי גדול?
אני פוגשת הרבה אנשים תקועים. שהולכים יום יום לעבודה שהם לא אוהבים. שקמים יום יום לצד אישה שהם כבר לא נמשכים אליה ולא נהנים בחברתה. אנשים שיש תחום מסוים בחיים שלהם שהם מאוד לא אוהבים בו את עצמם. אנשים מרגישים את זה בדרכים שונות, באינטנסיביות שונה. יש אנשים שחווים תקופות של שמחה וחיבור לצד תקופות של ניתוק וחוסר שקט. יש שמסתדרים עם השגרה אבל בתוך תוכם מרגישים חלל גדול שהולך ונפער. הם למדו להתמודד איתו, להדחיק אותו, להעסיק את עצמם מספיק ולחיות לידו כדי לא להתעמת אתו, אבל הוא קיים.
יש שמחוברים יותר למקום וחשים אותו באופן שוטף ויום יומי. יש אנשים שבכל יום שבת יתפללו שיודיעו להם ששריפה השתלטה על בניין המשרדים בו הם עובדים. יש אנשים שמספרים לי שהם לפעמים אפילו מייחלים לכך שבן זוגם ימות כדי שיוכלו להשתחרר ממנו. יש אנשים שיסתגרו בבית ולא ילכו למקומות ציבוריים, ימנעו מהחיים, רק כי הם כבר לא מסוגלים לגשת לארון הבגדים שלהם. יש אנשים שמפתחים מחלות (לא באופן מודע כמובן), כדי לא לצאת עם חברים שלא בא להם לפגוש. נשמע לכם הזוי? אם תהיו מודעים לעצמכם, תגלו גם אצלכם התנהגויות, לא הגיוניות, בעליל, שנועדות לעזור לנו לא לשנות, לא לקחת אחריות על הדברים שמפריעים לנו. להשאר באזור הנוחות, המוכר, החמים, גם אם הוא מכרסם באושר שלנו.
הפחד הגדול כל כך משינוי משתק אותנו. פחד שגורם לנו אחת או יותר מההתנהגויות הבאות:
אנחנו מדחיקים את הקושי, מתעלמים ממנו, מעסיקים את עצמנו כדי לא לפגוש בו ומספרים לעצמנו סיפורים למה כדאי להמשיך בדיוק אותו דבר.
אנחנו מדמיינים שאנחנו מתמודדים עם הקושי ועושים את השינוי, ואז בדמיון משתכנעים שזה פשוט בלתי אפשרי כרגע לעשות את השינוי.(לא נעמוד בכך כלכלית, נפשית, פיזית).
אנחנו אחת לתקופה מחוברים לקושי, זועקים אותו, מדברים עליו, מבטאים אותו בדרכים שונות כמו יוצרים משבר קטן (בזוגיות, בעבודה, או בתפקוד שלנו), אבל אז, שוב, משכנעים את עצמנו לחזור לשגרה. מחוזקים יותר. כמו בחרנו בה מחדש ממקום של קבלה.
כך אפשר לחיות חיים שלמים. ואולי בלתי אפשרי לחיות אחרת. יכול להיות שהקופנליקטים הפנימיים שלנו, הראשוניים ביותר, באים לידי ביטוי, כלפי חוץ, במימדים שונים של חיינו. כלומר אני לא שלמה עם עצמי אז אני משליכה את זה על הזוגיות שלי. עד שלא אעשה שינוי עמוק של קבלה עצמית, לא אוכל לחיות בשלום מתמשך עם הזוגיות שלי. אני לא בטוחה בעצמי, אני מרגישה שאני לא שווה, אז אני משליכה את זה על העבודה שלי. וכן הלאה.
אם כך מה עושים?
האם להשלים עם כך שלעולם לא נהיה מרוצים מתחום מסויים בחיינו וללמוד לקבל ולהכיל את זה?
או שאולי זה לחיות בהתפשרות ולא נדע אם יכולנו לחיות חיים מאושרים יותר, אלא אם נעשה את השינוי הגדול?
הסוד הגדול לפתרון טמון בשינוי קטן. שינוי קטן שאם נעשה אותו, החיים שלנו יכולים להשתנות באורח פלאים. לא כסיסמא, לא בהבטחה מרחיקת לכת של חיים מאושרים לנצח, אלא ממקום של תגלית חדשה. היכרות עמוקה עם מקומות לא נודעים שלא ביקרנו בהם. הסוד הוא לא לעשות שינוי גדול, מהפכני, קיצוני בו נעזוב את מקום העבודה שלנו, או נקום ונפרק את הזוגיות שלנו, או נחליף באחת את כל החברים שלנו. זהו שינוי שדורש מאיתנו לצאת מעבר לדפוסים והרגלים של שנים ובדרך כלל לא ימצאו בנו הכוחות לעשות אותו, אלא אם כן חווינו משהו קיצוני בחיים שלנו. אנשים שחולים במחלה קשה, שמאבדים אהוב יקר, שעוברים גיל משמעותי, יוכלו ביתר קלות לבצע שינוי קיצוני בחייהם. אבל אנשים שחיים בשגרה נינוחה, שפיתחו לעצמם מנגנונים מפותחים להתמודד עם הקשיים שלהם, למה שיעזבו את כל הטוב הזה?
המפתח הוא "יום אחד פחות". לקחת יום אחד של חופש בתחום בו אנחנו לא מרגישים במיטבנו. לעבוד ארבעה ימים בשבוע, לבלות פעם אחת בחודש בשונה ממה שאנחנו רגילים, להחליף פעם בשבוע את צורת הלבוש שלנו. לעשות שינוי של יום אחד בלבד. כרגע עולים לכם בוודאי שלל טיעונים ומחשבות ללמה זה בלתי אפשרי עבורכם. שוב, מדוע לא תוכלו לעמוד בזה כלכלית, נפשית או פיזית ומדוע ה"עולם" החיצוני לא יאפשר לכם לעשות את השינוי הזה. איך אם עבדתי עשר שנים חמישה ימים בשבוע יאפשרו לי לעבוד ארבעה? איך אוכל לנהל בארבעה ימים בשבוע? איך זה יסתדר עם זה שהעובדים האחרים יעבדו יותר? עוד ועוד טיעונים שלא באמת בדקנו במציאות. בפועל מניסיוני בעבודה עם מתאמנים, כולם הופתעו כמה זה מתאפשר ודי בקלות. זה נראה שינוי קיצוני, אבל להתנסות, נניח למשך שנה, לעבוד ארבעה ימים בשבוע זה לא מהלך משנה חיים. מעבר לכך אתם בוודאי שואלים את עצמכם, איך אפשר לעשות שינוי כזה בזוגיות? אנחנו הרי חיים באותו הבית ומה זה אומר בכלל יום אחד פחות בזוגיות?. אבל אם את או אתה לא נהנים בזוגיות שלכם, לא מתקשרים, רבים עד בלי סוף, לא מקיימים יחסי מין או מקיימים יחסי מין כדי לצאת כדי חובה, אם אתם רחוקים עד כדי ניכור, אם לא טוב לכם – למה להשאר בשגרה הקשה הזו. אני כמובן ממליצה ללכת לייעוץ, לאימון או לטיפול זוגי לפני שמקבלים החלטות גורליות לגבי הזוגיות שלכם. תהליך של התבוננות פנימית ועצירה זוגית לא רק שיכול להחיות זוגיות ולשקם משברים זוגיים אלא גם להבטיח שאם כן תחליטו להפרד, לא תחזרו לאותם דפוסים. אבל אם לא בחרתם ללכת לייעוץ זוגי, תפרדו ליום בשבוע. תניעו את המערכת, תשנו. יום אחד פחות בזוגיות אומר לישון מחוץ לבית יום אחד, או כל חלוקה אחרת שתאפשר לכם לבדק את הדברים מבחוץ. חלוקה שתהיה כמובן מקובלת על שניכם.
יום אחד פחות מאפשר לנו לשים "רגל מחוץ לדלת", לבחון איך אנחנו מרגישים מבחוץ, לבחון איך אנחנו מרגישים מחוץ למקום העבודה, לזוגיות או לכל תחום אחר שלא טוב לנו בו. לעיתים רק לקחת מרחק עושה את ההבדל ומכניס אנרגיות של חיות ותקווה מתוך זה שלקחנו פסק זמן לעצמנו. לעיתים לקחת מרחק מלמד אותנו שהבעיה טמונה בעולם הפנימי שלנו ושעלינו לעסוק בנו ולא במקום העבודה שלנו או בזוגיות שלנו. לעיתים המרחק מבהיר לנו באופן חד משמעי שעלינו לעשות שינוי קיצוני ומייד ומסייע לנו לעזוב, להפרד.
אז במקום לקום וללכת, לכו ליום אחד.
אהבתם? הגיע הזמן ללכת לאימון אישי ולחולל שינוי
