התחושה הזו שמישהו חשוב וקרוב אליך לא סופר אותך, מתעלם מהבקשות שלך, לא רואה אותך ולא משנה כמה אתה מתלונן על זה, זה לא עוזר, היא תחושה מאוד קשה. תחושה של חוסר אונים, פגיעות וכאב שמלווים הרבה פעמים בכעס מאוד מאוד גדול.
אנחנו מתקשים להבין איך אנשים שיקרים לנו כל כך מזלזלים בנו או לא קשובים אלינו. איך יכול להיות שאני שנים מבקש מבת הזוג שלי שתהיה חמה אליי ואני מקבל תמיד קור וניכור. איך יכול להיות שאני עושה כל כך הרבה למען הבן שלי, מסיעה אותו, מבשלת ומכבסת לו והוא לא מסכים לבקשות קטנות שלי להוריד את הזבל או לסדר את החדר שלו. איך יכול להיות שההורים שלי לא רואים את המאמצים שלי ומבקרים אותי שוב ושוב.
כשאנחנו חווים את ההרגשה הזו, אנחנו בדרך כלל נכנסים ללופ שמאוד קשה לצאת ממנו. אנחנו כועסים ורואים שוב ושוב איך פוגעים בנו, איך אטומים אלינו, ואז אנחנו כועסים יותר ומבטאים את הכעס הזה מול הצד השני. אנחנו הופכים להיות קורבן של הסיטואציה. קורבן מאחר ואנחנו מרגישים חוסר אונים, חוסר שליטה ונפגעים שוב ושוב. כמובן שגם תחושת הערך העצמי שלנו נפגעת.
תוכן
אז למה זה קורה ומה עושים?
מניסיוני, בחקירת כל כך הרבה חוויות כאלה עם אנשים, המפתח טמון בנו, וכתוצאה מכך כמובן במה שקיבענו בתוך הקשר עם אותו אדם ולמה אני מתכוונת?
אם לא סופרים אותנו, אם לא רואים אותנו, אנחנו כנראה לא סופרים ולא רואים את עצמנו.
אם הבת שלי לא עושה שום דבר בבית כנראה שהסכמתי לכך שנים ועשיתי הכל לבד ובשבילה.
אם בת הזוג שלי לא מתייחסת אליי, כנראה שהסכמתי לחיות במערכת זוגית בה קרים אליי.
אם ההורים שלי מבקרים אותי, כנראה שהסכמתי לשמוע שוב ושוב את הטענות.
בכל המקרים האלה, אני לא ספרתי את עצמי באותה מידה שהצד השני לא ספר אותי.
למה זה חשוב?
כי בנו טמון הפיתרון. הרי לא נוכל לשנות את הצד השני, סביר להניח שככל שנתלונן, תהיה התנגחות שרק תקבע את המצב. אנחנו הרי שנים מתלוננים וכועסים וזה לא עוזר. אבל על עצמנו כן נוכל לקחת אחריות.
השלב הבא יהיה להבין, מדוע לא ספרנו את עצמנו?
אני יכולה להגיד לכם שתמיד יש סיבה משמעותית וכשעולים עליה, אפשר להשתחרר ממנה וזה חופש גדול. בדרך כלל זו גם הזדמנות גדולה לצמיחה ולהתפתחות.
אני אמנה כאן כמה סיבות אפשריות:
1.פחד מקונפליקט – הרבה אנשים חוששים להיות במצב הזה שבו שני אנשים לא מסכימים. מצב שבאופן טבעי מוביל לויכוח ולפעמים לריב. השהייה במקום הזה שלעיתים כרוכה בהרמת טונים, בכעס, מפורשת כתוקפנית מאוד ואנשים שחוששים להמצא מקום הזה יעשו כל דבר כי להמנע מלהיות שם. הם ירצו, יעשו דברים שהם לא רוצים, רק כדי שיהיה שקט. החשש הוא שיתחיל משהו קטן ואז תהיה הסלמה."מי יודע לאן זה יגיע", "אני אגיד לה ואז כל השבת תהרס", "אני אגיד לה ויהיו פה צעקות", "אני אבקש ממנו ואז הוא יעניש אותי". אלו דוגמאות למה שאנשים אומרים. הפחדים האלה לשהות במקום שהוא לא בטוח, לא רגוע, להיות במקום שלא מרוצים מאיתנו, שמאשימים אותנו, גורם לנו לוותר שוב ושוב על מה שחשוב לנו. אז מה הפלא שהצד השני לא סופר אותנו?
2.לא מחוברים – כשלא ברור לנו באופן חד משמעי מה חשוב לנו, מה אנחנו רוצים, איך נבטא את זה. לפעמים מאוד קשה לנו לזהות, בזמן אמת, שאנחנו בסיטואציה שהיא לא נעימה לנו. הרבה פעמים אני פוגשת זוגות שאחד מהם נפרד אחרי הרבה מאוד שנים והצד השני לא מבין למה. אחד הצדדים ויתר כל כך על הצרכים שלו , אבל לא היה בקשר עם זה, עד שזה מגיע לנקודת שיא שכבר אי אפשר. גם הורים לילדים יכולים להתעורר לפעמים בגילאים מאוחרים כשיש משבר מאוד משמעותי והם לא מבינים איפה הם היו כל השנים. לא ספרנו את עצמנו, לא הצבנו גבולות ברורים, כי לא היינו מחוברים לצרכים שלנו, למה שחשוב לנו ואז הצד השני עשה מה שהתאים לו. שוב אם לא היינו מחוברים ולא ראינו את עצמנו, מה הפלא שהצד השני לא סופר אותנו?
3.תחושת אשמה – אחד הרגשות שמלווים אותנו בקשרים הוא רגש האשמה. אני יכולה לספר לכם שבאופן אישי הרבה מאוד שנים חייתי בתחושת אשמה כאמא. חשבתי שאני לא יודעת להיות אמא כמו שאמא אמורה להיות, או כמו איזו אידיאל שהחזקתי בראש ומתוך האשמה הזו מערכת היחסים עם הילדים שלי היתה בנויה על פיצוי. הרגשתי צורך לפצות אותם. עכשיו ברור שאם אני מפצה מישהו כי אני אשמה, אני אעשה גם דברים שלא מתאימים לי, אני לא אראה את עצמי ואז כמובן שהצד השני לא יראה אותי.
גם מול הורים המצב הזה מאוד שכיח. הורים נוטים להפעיל סחטנות רגשית ורגשי אשמה על ילדיהם כשהם לא פועלים כמו שהיו רוצים, כשהם רוצים מהם משהו. זה מגיע הרבה פעמים לאמירות מאוד קשות: "בגללך אני לא מרגישה טוב". "אתה תהרוג את אבא שלך עם השטויות שאתה עושה". ההורים מנסים "ליישר" את הילד והוא חווה אשמה ופועל מתוכה הרבה פעמים. כילדים כמובן שאין לנו יכולת לעשות הרבה כשההורים שלנו מזלזלים בנו, משתמשים בנו לצורכיהם הרגשיים, מבקרים אותנו שוב ושוב. העניין הוא שגם כשאנחנו מתבגרים, הדפוס הזה מתקבע הרבה פעמים ואנחנו מתקשים להתייצב מול ההורים שלנו ולהגיד לא יותר. כלומר להפסיק להיות מופעלים מתוך האשמה הזו ולעשות מה שמתאים לנו, בהקשבה לעצמנו ולגבולות שלנו.
גם בקשר זוגי הרבה אנשים מחזיקים בתחושת אשמה כי הם לא מספקים משהו שנראה להם חשוב, כמו כסף, מין, מראה, עניין ואז הם עסוקים בלפצות. מה ששוב יוצר את המעגל הזה שאני לא סופר את עצמי וכמובן שהצד השני לא יספור אותי.
4.קורבנות כמודל – כשאנחנו מגיעים ממשפחה שבה היה הורה קורבני, שוויתר שוב ושוב על עצמו, שביטל את עצמו, למדנו את זה מגיל אפס. לא משנה עם זה הופעל בין בני הזוג או מול הילדים, למדנו שבקשרים קרובים מישהו מוותר על עצמו, מבטל את עצמו לטובת האחר. ההורה הקורבן הרבה פעמים מחזיק בעמדה הזו כי הוא מרגיש אדם טוב יותר, מתחשב. כלומר המקום הזה נותן תחושת ערך להורה חסר ביטחון וכדי לשרת את המקום הזה מתחזקים את העמדה הקורבנית.
חשוב לשים לב למשהו מאוד חשוב בכל המקרים שבהם אנחנו מרגישים לא נספרים, ומפנים אצבע מאשימה על הצד השני, אנחנו בעצם מייצרים מצב בו אנחנו "הטובים" והם "הרעים". אנחנו המסכנים, המתחשבים והם הנצלנים "הרעים".
זה הרבה פעמים שם את הצד השני במקום הרסני, ביחוד ילדים. אם אני כהורה לא מתווכח איתך, לא מרים את הקול, לא תקיף, מרצה אותך, מתחשב בך זה הופך את הילד למפלצת די גדולה, תובענית והרסנית. עם התחושה הזו הוא מסתובב בעולם וזוהי תחושה מאד הרסנית שתלך איתו לקשרים שלו.
לסיכום
כדי להפסיק להיות במערכות יחסים בהם אנחנו לא נספרים, לא נראים.
עלינו להיות מחוברים לעצמנו, למה שאנחנו מרגישים, לרצונות ולצרכים שלנו ולתת להם מקום של כבוד.
עלינו לפתח את היכולת לשהות בקונפליקט, בלי בהלה, מתוך הבנה שהוא טבעי וחיוני.
עלינו להשתחרר מתחושת אשמה שמגיעה ממקומות לא מציאותיים וכמובן לתקן מקומות שבהם אנחנו אכן אשמים ולא לקחנו אחריות.
באופן כללי עלינו לעבור ממוד קורבני, בו אנחנו עסוקים במה עושים לנו. למוד של ללקיחת אחריות, בו איך יתיחסו אלינו טמון במה שנסכים לו.
תהליך הגדילה הזה מאוד לא פשוט, כי הוא יושב על טריגרים רגשיים מאוד עמוקים, אבל הוא חשוב כל כך כדי שנוכל לחיות חיים שבהם נעריך את עצמנו, נהיה שלווים ורגועים יותר. זהו תהליך שכדאי לקחת צעד צעד. אני יכולה להבטיח לכם שבסופו תודו לזה שלא סופר אתכם, בזכותו עשיתם את ההתפתחות של החיים שלכם.