למה אנחנו לא מסופקים
מפגישות רבות עם אנשים צעירים, מוכשרים, חכמים שמתהלכים בחיים בתחושה של תסכול, חוסר מימוש ועצב , לצד פגישות עם אנשים בוגרים יותר, זוגות שבונים בתים, מטפחים משפחות אבל לא מוצאים את מקומם, לא מרוצים גם כשלכאורה יש להם את הכל, הגעתי למסקנה שהדור שלנו סובל משלושה כאבים מרכזיים:
תחושה של חוסר שייכות
הקושי לזהות מה אנחנו מרגישים ולמה אנחנו זקוקים
ההשוואה הבלתי פוסקת לאידיאלים חיצוניים ומוקצנים בתחום הקריירה, הזוגיות, ההורות ומה לא
ברבים מהבתים לא קיים חיבור למשפחה המורחבת, נפגשים בארוחות משפחתיות, כמו לצאת לידי חובה, באים והולכים כמה שיותר מהר ועם רצון לעשות כמה שפחות נזקים. גם לקהילה בתוכה אנחנו חיים, לא קיים חיבור ממשי, חוץ מפגישות בגנים או בבתי הספר, אין תחושה שקיים באמת מכנה משותף שמאחד אותנו.
רבים אינם מכירים את השכנים שלהם, והדיאלוג היחיד שמתפתח איתם הוא שלום, שלום, או מפגש חד שנתי בישיבת וועד מאולצת.
גם חברים טובים, וותיקים או חדשים אנחנו לא כל כך פוגשים. מירוץ החיים, המעבר האינטנסיבי בין עבודה, לטיפול בילדים, בעצמנו, בזוגיות שלנו, בבית שלנו, בבריאות שלנו, בכסף שלנו, לא משאיר לנו זמן להפגש עם חברים באופן רציף.
חסרים בתחושת אחדות, אחווה, גורל משותף או רתומים למטרה משותפת, אנחנו מסתובבים בעולם כבודדים, נפרדים, במקרה הטוב הבית שלנו הוא המנוחה והנחלה שלנו, המקום היחיד בו אנחנו מרגישים "בבית", או שייכים.
תחושת חוסר השייכות מהווה בסיס לתחושת ניכור פנימית, לחוסר שקט, לחיפוש מתמיד אחר משמעות, אחר מקום שבו אפשר להתרווח ולנוח קצת, מקום בו אפשר להרגיש בנוח, ממש בנוח, כמו שאנחנו, בלי פאסון, בלי להביא שום דבר, בלי להוכיח דבר, להביא את עצמנו, כך בפשטות.
יש שאלות שאני יודעת שמעט מאוד מהאנשים יענו לי עליהם במהירות, או בכלל ידעו לענות. שאלות לכאורה פשוטות, טרויאליות כמו : מה את/ה מרגיש/ה? מה היית רוצה עכשיו? למה את/ה זקוק/ה?
במעברים בין עשייה פרודוקטיבית של טיפוח קריירה, בניית בית או זוגיות לבין עשייה אסקפיזית של טיפוח פרופיל בפייסבוק, בניית תדמית "שווה" או שבירת שיאים חדשים בקנדי קראש, שכחנו מה אנחנו מרגישים. או איך קוראים למה שאנחנו מרגישים. חוץ מכעס שברור לנו, או כאב כשאנחנו חווים אובדן או פרידה שכחנו את מגוון הרגשות, התחושות שאנחנו חווים רגע אחר רגע בחיים שלנו. רגשות כמו מבוכה, חמלה, אכזבה, עצב, קנאה, געגוע, שבריריות, צהלה, חיות, עגימות, שיתוק, לא נמצאות בלקסיקון שלנו, אנחנו לא בקשר איתם, לא מבטאים אותם ולא נותנים להם מקום.
כאשר אנחנו לא יודעים לזהות מה אנחנו מרגישים, קשה לנו לדעת למה אנחנו זקוקים, מה אנחנו מבקשים לעצמנו. כך שאנרגיות רבות מושקעות בכעס, בתוקפנות. אנחנו עצובים ולא בקשר עם זה, אז אנחנו מתחילים לכעוס. אנחנו מאבדים אחיזה, מתערערים ואנחנו לא מסוגלים להכיל את זה , אז אנחנו מתחילים לכעוס.
אנחנו כועסים או מתנתקים, מהסביבה, מעצמנו. בוודאי שממה שאנחנו זקוקים לו. אנחנו עסוקים בלהבין מה האחרים מרגישים, מה הם רוצים, למה הם מצפים. הרי הרבה יותר קל לעסוק באחר ולא בנו. אז בן הזוג שלי מאוד מתוסכל, והחברה שלי מאוד עצובה, והילדים שלי זקוקים לחם ולאהבה, אבל מה איתנו? למה אנחנו זקוקים? מה אנחנו מרגישים עכשיו? ועכשיו?
לתחושת הניכור מכך שאנחנו לא מרגישים שייכים ולא מרגישים מחוברים לעצמנו מצטרפת רעה חולה נוספת. אנחנו עסוקים השכם וערב בהשוואות.
היא רזה ונראית צעירה לגילה, הוא מתאמן 5 פעמים בשבוע בחדר כושר, היא מבשלת לילדים שלה כל יום אוכל טרי, הוא כבר קונה את הדירה השלישית שלו להשקעה, היא מקיימת יחסי מין עם בן הזוג שלה פעמיים ביום, הוא לוקח את הילדים שלו כל שבת לרכיבה על אופניים…שאמשיך?
אנחנו עסוקים בלראות מה כל העולם עושה ואין סיכוי שנעשה, במה כולם יותר טובים מאיתנו, במה כולם "שווים" יותר מאיתנו, במה כולם "עוקפים" אותנו. העיסוק האינסופי שמתחזק בתקופה המתוקשרת שלנו, המתוחזקת פייסבוק ודומיו, משאיר אותנו במירוץ תמידי דמיוני שאין לנו סיכוי לנצח בו. אנחנו רוצים גם וגם וגם. להיות אנשי קריירה מופלאים ומצליחים, להיות בני זוג תומכים וראויים, להיות הורים מחנכים שמשלבים היטב בין הצבת גבולות לבין שיחות רגשיות, להראות נפלא, לעשות ספורט, לאכול בריא, ללכת לכל ההופעות הכי טובות, להשאיר גם זמן לבטלה ולפינוק, זמן לחברים מהצבא, מהלימודים ומהעבודה. להיות אנשי העולם הגדול והקטן, להיות מעורבים בפעילות בכיתה של הילדים, בועד השכונתי שמקדם מאבק חשוב כל כך ובאיזו תנועה שמקדמת רעיון שאנחנו כל כך מתחברים אליו.
איך אפשר הכל? איך אפשר להצליח בהכל? איך אפשר לשמוח בהכל?
אי אפשר.
הרף הגבוה משאיר אותנו מתוסכלים, לא מסופקים, לא שמחים במה שכן יש לנו וטוב לנו בו. הרף הגבוה משאיר אותנו מחפשים עוד ועוד דרכים למלא את הפער, להתקדם אל עבר האידיאלים הנחשקים. פער שלעולם לא יסגר.
מחבקת אותך, עוטפת אותך כדי שתרגיש בנוח, כדי שתגדל, כדי שתהנה מעצמך. מקום שאפשר להתרווח בו ולהיות אנחנו, בלי שיפוטיות, בלי ביקורת. שייכים, שייכים לעצמנו, שייכים למשהו גדול מאיתנו. כמה אושר יש בשייכות.