יש ימים כאלה כשאני קמה ואין לי חשק לכלום. אני מתלבטת עם עצמי האם זה קשור למשהו? אולי זה הורמונלי?, מה באמת קורה לי? אני מרגישה עצב, כאב בלתי מוסבר ולכאורה אין שום סיבה מוצדקת לכך. הבית מסודר, כולם בריאים, שבוע של עבודה לפניי, מה אני רוצה מעצמי ?אני תוהה. איזו סיבה בעולם יש לך להרגיש רע? למה את לא מרוצה? למה שוב את לא מצליחה לקבל את החיים שלך. אז נכנס גם אלמנט הפחד, רגע, אם ממש תתאמצי את תביאי עלייך איזו רעה ממשית. מחלה, אסון כלשהו, כי את הרי מאמינה שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו. תמשיכי כך ואז באמת תהיה לך סיבה להרגיש רע ותתחנני לחזור לחיים הרגילים והשגרתיים שלך. תנוחי, תנוחי כבר את מתישה את עצמך. אני אומרת לעצמי וצפים בי כל מיני דברים לא סגורים בחיים שלי. מישהי שפגעתי בה, רגשי אשמה על שאני אמא לא טיפולית מספיק, אולי בכלל כדאי לבטל את העוזרת שמגיעה היום ולנקות, לנקות כדי לא לחשוב קצת.
חוסר ההבנה מקשה להכיל את הכאב. העמימות שלו ממלאת את הבטן, עולה מעט לגרון והיא מעורבבת בביקרת עצמית. כלומר אני גם מרגישה רע וגם מרגישה רע על כך שאני מרגישה רע.

לפני עומדות כמה אפשרויות:
האחת להכנס לתוך עשייה, עשייה שתביא איתה אנרגיות חדשות, שתכניס תנועה, שתגרום לי להרגיש מועילה, שתגרום לי להרגיש משמעותית. סוג של הסחה בשילוב של הכנסת תוכן חדש. אני יכולה לעשות ספורט, אני יכולה לקרא, אני יכולה לסדר ארון, אני יכולה לבשל.
אפשרות נוספת היא להפגש או לדבר עם חברים, שיחות שיאפשרו לי לפרוק, להתלונן קצת, לרחם על עצמי. שיחות שיכולות גם להסיט אותי מעצמי, שיחות בהן אנוח קצת מהמחשבות והרגשות שלי ואהיה קשובה למחשבות ורגשות של מישהו אחר. שיחה עם חבר.ה יכולה לסייע לי להבין את עצמי, יכולה לגרום לי להסתכל על עצמי מנקודת מבט חדשה, או אפילו לצחוק על עצמי.
ומה אם לא בא לעשות משהו וגם אין לי ממש אנרגיות להרים את הטלפון, כי אני במוד של לא בא לי כלום.
אני יכולה לברוח, לסוג של אסקפיזם. להכנס לסדרת טלויזיה ברצף, לגלוש שעות ברשתות חברתיות, אולי אפילו לכתב משהו שטותי, אני יכולה גם ללכת לישון.
אני מזכירה לעצמי כל מיני תיאוריות פסיכולוגיות ופילוסופיות ועולות לי ארבע הדאגות הקיומיות: בדידות קיומית, היעדר משמעות, סופיות החיים והחרדה מחופש ואחריות. זה טבעי אני אומרת לעצמי שמדי פעם צפה חרדה קיומית כזו או אחרת. זה לא באמת שיש משהו לעשות אלא להכיל את הכאב שעולה.
איכשהו אני חושבת שבכל אפשרות יש סוג של בריחה, של לזוז ממקור הכאב, של להניח אותו לימים אחרים, לתת לו לעבור בלי להתייחס אליו. שזו לגמרי אפשרות לגיטימית אבל מה אם אבחר רגע להתחבר אליו. לבדק מדוע הוא בחר להגיע אליי דוקא היום, מה הוא רוצה להגיד לי, מה הוא טומן עבורי, מה הוא יכול לספר לי עליי שאני לא יודעת. מה אם אבחר לשבת ולנהל שיחה עם המקום הזה שבאוטומט שלי כל מה שאני רוצה, זה שהוא ילך. אולי עליי לצקת תוכן לתחושת הריקנות הזו שעולה, אולי עליי להתחבר יותר לעצמי.

אני עוצמת את העיניים, נשענת לאחור, נושמת ושואלת את עצמי ארבע שאלות ומסכימה לשהות בכל שאלה כמה זמן שידרש:

  1. מה אני חשה בגוף, איפה בדיוק? אני מניחה יד על המקום ונושמת לתוכו.
  2. מה המחשבות שעולות לי, בלי לסנן, בלי לעצור אותן. חשוב לא לתקן את המחשבות, לא לענות להן, פשוט לתת להן לצוף, בזרימה, בלי לשפוט אותן.
  3. מה הרגשות שעולים לי, בלי לסנן, בלי לעצור אותם. לא מרגישה כלום לתרגם לעדיין לא ברור לי מה אני מרגישה, מה עולה לי? עליצות, דחייה, פחד, אהבה, הקלה, הנאה, שיחרור, דיכדוך, קינאה, אכזבה, חוסר אונים, שנאה, זעם, תיסכול, געגוע, נינוחות, רוגע, סיפוק, שובבות, רעננות, בדידות, שנאה, כמיהה, בעתה. (כתבתי כאן מקבץ רגשות וחשוב ללמוד לדייק את הרגש ולא להשאר בשמחה, עצב, כעס שהם ברירות המחדל שלנו).
  4. למה אני הכי זקוקה כרגע? להרגע לנשום ולא לעשות דבר, לעשות משהו עבור עצמי, לבקש ממישהו שיעשה עבורי, להגיד משהו לעצמי, להזכיר משהו לעצמי, להגיד למישהו משהו, לשאול מישהו משהו.

אני יוצאת מהעירפול ומעננת אי הודאות ומתבהרים לי מחשבות, רגשות ותחושות שאני נושאת בי. אני לא שופטת אותם, יש להם מקום בחיי.
אני עדיין קצת כואבת אבל לא כועסת על עצמי, אני בוחרת לקבל את עצמי באהבה.
אני בוחרת לשתף אתכם בתרגיל שתוכלו לבצע באופן עצמאי והוא יסייע לכם להתחבר אל עצמכם, לייצר נוכחות רגשית, לזהות מה אתם מרגישים ולמה אתם זקוקים, לקבל את עצמכם ולהיות ביותר חמלה ואהבה עצמית.
לעיתים אין צורך לעשות את התרגיל במלואו, מספיק לעצור, לחוש בגוף, לנשום לתוך המקומות של הכאב, של אי הנוחות, ושם אפשר לעצור.
לעיתים יש לחזור משאלה אחת לשניה, לעבור מתחושה למחשבה, מרגש למחשבה, בכל סדר שעולה וזה גם בסדר.
מוזמנים לשתף ולהתייעץ כיצד לבצע את התרגיל. בהצלחה רבה לימים של קבלה, חמלה ואהבה עצמית.

אל תתביישו לשתף