fbpx

מה עושים כשבן הזוג לא מספק לי משהו חשוב? מה עושים כשבת הזוג לא מתאמצת בשביל משהו שאמרתי לה שוב ושוב שהוא משמעותי לי?

מה עושים כשבן הזוג לא מספק לי משהו חשוב? מה עושים כשבת הזוג לא מתאמצת בשביל משהו שאמרתי לה שוב ושוב שהוא משמעותי לי?

מכירים את נקודת הרתיחה בקשר?

זו נקודה שאם לוחצים עליה כואב לנו מאוד, זה כאב צורם, שמרגישים אותו בכל הגוף. זה כאב שהוא גדול כי מתווספים אליו כל הכאבים הקודמים שהרגשנו באותה נקודה. זה כאב גדול כי מתווספים אליו כל הכאבים העתידיים שברור לנו שנרגיש באותה נקודה.

לכל אחד מאיתנו קיימת נקודה אחת או יותר כזו. היא מופעלת במהלך היום יום בהרבה מופעים ועם אנשים שונים, אבל היא בדרך כלל הכי כואבת במפגש עם האנשים הכי קרובים ומשמעותיים לנו. בני/בנות הזוג, הילדים, ההורים שלנו. כמובן שגם אחים/אחיות/חברים/חברות קרובים יושבים בקטגוריה הזו.

מדריך לקרבה בזוגיות

אתמקד כאן בזוגיות אבל זה נכון כאמור לכל קשר משמעותי וקרוב.

נקודת הרתיחה כואבת לנו כי בן/בת הזוג לא מספקים לנו משהו מאוד משמעותי עבורנו. הוא לא חם מספיק, היא לא עושה מספיק בבית, הוא לא שואף גבוה ומרוויח מספיק כסף, היא לא מספיק מינית, הוא לא מספיק מטופח ועושה ספורט, היא לא מספיק מפנקת וקונה לי מתנות, הוא לא מספיק אסרטיבי ונותן לי ביטחון, היא לא מספיק שמה אותי במקום של חשיבות.

הקפדתי לכתב את המילה מספיק בכל דוגמא לא סתם. במקום שמישהו לא מספיק לי, עולים ספקות וכמה מדהים שזה אותו שורש של סיפוק. כלומר הוא לא מספק לי משהו ואז הוא הופך להיות לא מספיק. בהמשך אתייחס לשאלה מדוע אנחנו נשארים עם אנשים שאנחנו לא חושבים שהם מספיק בשבילנו.

עכשיו הדבר הזה שאנחנו לא מקבלים, מטלטל את עולמנו. כל פעם מחדש, זה כואב לנו בגוף, אנחנו מרגישים שלא רואים אותנו, שלא מתחשבים בנו, שאנחנו לבד.

אנחנו לא מצליחים להבין איך הוא או היא לא מתאמצים בשביל משהו כל כך חשוב עבורנו, כזה שיהפוך אותנו למאושרים.

מה הסיפור שלו ליזום ולהזמין לנו חופש או מסעדה פעם בכמה זמן, מה הסיפור שלה לתת לי חיבוק או ליטוף כשהיא עוברת לידי. מה הסיפור שלו להיות בשבילי ורק להקשיב לי בלי לתת פתרונות, מה הסיפור שלה להפסיק לתת לי הוראות או להגיד לי איך נכון לי לחיות.

לעיתים הנקודה הזו מחוברת לנו למקומות ראשוניים של צורך ילדי שלא קיבל מענה ואז שימו לב לרמת הכאב, הוא לא יוזם לעשות איתי משהו, כואב לי על הילדה שלא לקחו עליה אחריות, כואב לי על כל השנים שרק אני לקחתי אחריות בקשר איתו וכואב לי על העתיד המאכזב שמצפה לי בו ששוב, רק אני אקח אחריות ואשא בנטל.

כשהאכזבה פוגשת אותנו ברגעים שאנחנו לא במיטבנו, בסוף יום לא פשוט, כשמשהו אחר עירער את הביטחון שלנו, כשאנחנו עייפים, כשאנחנו השקענו הרבה בזוגיות, או אם זה בתחילת זוגיות כשאנחנו כבר עייפים מהיכרויות לא מוצלחות, מחוויות דחייה וקשרים שלא צלחו, היא הופכת לחוסר אונים, כמו דד אנד. ואז ברגע הזה אין אותנו. אנחנו נעלמים והופכים לגוש ממורמר, כאילו הנפש מתנתקת מהגוף, אין חיבור לעצמנו, בטח שאין חיבור לבן/בת הזוג. יש כאב שמפלח את הגוף שמהר מאוד הופך לכעס רותח עם להבות ותמרות עשן. קשה להכיל את הכעס הזה ובאופן אוטומטי נבחר באחת האפשרויות הבאות:

נטיח האשמות, ביקורת וכעס על האחר, כי חייבים לשחרר את האנרגיה הזו.

נתנתק, נלך, נעלם, נשתוק, נעניש בשתיקה, כי כבר אין לנו כוחות לאנרגיה הזו. בתחילת קשר פשוט ננתק את הקשר כי נחשוב שהוא או היא לא מתאימים לנו.

נזיק לעצמנו, בהלקאה עצמית, בביקורת עצמית, נאכל, נשתה, נקהה חושים.

כלומר נפגענו אז נפגע במישהו או בעצמנו.

ככל שזה קורה שוב ושוב בקשר, נרצה להתנתק, לא להביא את עצמנו יותר, לא להסכים להיות חשופים, לנתק את החיבור כדי לא להפגע שוב.

אני מתארת את זה בעוצמות גבוהות אבל אותו הדבר בדיוק מתרחש גם בעוצמות נמוכות. אני מבקשת שיזום משהו ליום ההולדת שלי, הוא אומר תזמיני לך מה שאת רוצה. הכאב ההיסטורי, הנוכחי והעתידי מציפים אותי ואני לא פוצה פה, שוכבת בשקט ומחפשת טכניקות להרגיע את עצמי. אני כל כך לבד שם. השקט הזה המצטבר יתפרץ מתישהו. אני אתחיל להסתכל החוצה לגברים אחרים. אני ארפד את עצמי במנגנוני הגנה ואתרחק.

עכשיו יש כאן לופ.

אם אני אלחץ עליו שיזום, הוא יעשה את זה בשבילי כי הוא חושש, מפחד ממני, כי הוא מרצה, זה לא מגיע ממנו, זה כנראה לא יחזיק כי הוא לא באמת בחר בכך.

אם אלחץ עליו שיזום, הוא באופן טבעי יתנגד. תחשבו על זה שבכל פעם שמישהו דורש מכם, דוחק אתכם לעשות משהו כל הכוחות שלנו פועלים להתנגד לכך.

אם אסכים לשחרר את הציפיה ממנו, זה אומר שאני מסכימה לכך, שאני גוזרת על עצמי חיים עם מישהו שלא יוזם. זה אומר שויתרתי על דבר מאוד משמעותי עבורי.

אם אסכים לשחרר את הבקשה שלי שימלא לי צורך, אני לא מבינה למה אני בזוגיות, כי אני ארגיש הכי לבד בעולם. אולי אני לא צריכה את הזוגיות הזו.

ישנו קושי גדול לשחרר צורך משמעותי כל כך.

ישנו קושי גדול להפסיק לקוות לקבל את זה ממנו, כי אז אני מתפשרת, מסתפקת בקשר רחוק מהאידאל שיש לי בראש.

יש קושי גדול לוותר על כך שבן/בת הזוג יהיו מי שאנחנו בטוחים שנכון לנו.

אני פוגשת זוגות שעסוקים שנים במשא ומתן על אותו נושא שוב ושוב. אם להיות כנה, גם אני עסקתי בכך שנים ועדיין מופעלת לעיתים מהנקודה הזו.

זוגות שמגיעים אליי, האישה לצורך הדוגמא בטוחה שאסייע לה לשכנע אותו שהוא אמור ליזום, מקווה שאסייע לה להראות לו את המצוקה הגדולה שהיא מצויה בה.

היא מגיעה אליי בתקווה שסוף סוף מישהו יצליח ללמד אותו ליזום, לקחת אחריות. אולי הוא יבין, יבין את עומק הכאב והצורך החשוב שלה, אולי הוא יצליח ללמוד.

היא מקווה שגם אם הוא לא יבין עד הסוף או לא מסוגל להיות הגבר הזה, אולי נגיע לאיזו פשרה, בתהליך נלמד לדבר על זה ולפעמים הוא יעשה את זה. כי זה חשוב לי.

כל אחת מהאפשרויות האלה אומרת שהמיקוד הוא לשנות את האחר לטובת מה שחשוב לי, להעביר את האחריות לאחר תוך שימוש בו לצרכיי.

לא היינו רוצים שיעשו את זה לנו. לא היינו רוצים שיפעילו עלינו לחץ להיות אחרים, לעשות משהו בניגוד לרצוננו, לגרום לנו לוותר על משהו שאנחנו מאמינים בו, אז למה שנרצה לעשות זאת לאהובים שלנו?

אז מה הפתרון?

להמשיך לבטא את מה שחשוב לנו, בשאיפה לשחרר ציפיות מהצד השני, תוך אמונה שבן/בת הזוג שלנו לא חייבים לנו כלום.

כן נתאכזב, כן לא נקבל מה שנרצה, אבל ככל שנסכים להשאר במקום הזה במפגש עם בן/בת הזוג, ככל שנסכים ליצור דיאלוג במקום הכואב הזה ולא נברח, נבעט, נתנתק, נהיה ביחד במקום הזה. בדיאלוג כנה ופתוח נגלה עוד ועוד רבדים עמוקים של מה מפעיל אותנו, מה חשוב לנו, מה קשור להיום, מה קשור לעבר ומה קשור לפחדי העתיד.

הויתור על לגרום לאחר להיות משהו שאני רוצה, הוא פתח לחופש, לשקט, לחיבור.

אני רוצה להסביר את אותה נקודה בעוד זוית.

אני עכשיו מאוד מאוד עצבנית, כי עברתי יום קשה במיוחד, כי אני עייפה, ממש מותשת ולהגיע עכשיו הביתה לעוד משימות מרגיש כמו לטבוע. אני נכנסת הביתה ובן זוגי אומר לי, הו טוב ש"נזכרת" להגיע, אני חייב לנוח קצת, קחי את הילדה.

ואוו רמת העצבים עולה לשמיים. איך הוא מעז. איך הוא לא מתחשב. הוא יודע בכלל מה עברתי. עכשיו יש כאן כמה תסריטים אפשריים:

אני יכולה להתעצבן עליו, להוציא עליו את כל הכעס, לצעוק, לתת לו מבטים מזלזלים, כמו ילדה שרוקעת ברגליים, להוציא הכל עליו.

אני יכולה לצפות שהוא ירגיע אותי, שיבין את הקושי שלי ויכיל אותי, שיהיה שם בשבילי ואם אפשר שיעשה משהו שירגיע אותי.

אני יכולה להרגיע את עצמי, להכנס ולהסתגר לי בשירותים ולנשום רגע כדי לצאת אסופה יותר, לצאת למרספת לעשן סיגריה ולחזור כשחזרתי לעצמי.

ויש עוד אפשרות, בוגרת, מקדמת ויותר מכל מקרבת,

אני יכולה לשתף אותו במה שקורה לי בלי ציפיה שיספק לי משהו, בלי לצפות שהוא ירגיע אותי, אלא להרגיע את עצמי יחד איתו.

המטרה היא כל הזמן להתקרב לעצמנו, להיות בחיבור לעצמנו, כמה שיותר בכאן ועכשיו ולהתחבר לאחר, לפגוש אותו במקום הזה, ברגע הזה, בלי עבר, בלי עתיד, עם תקווה.

בלי לחפש מי צודק, מה האמת, לשתף מבפנים, כדי לא להיות לבד, כדי לגדול במקום הזה, ואז יהיה סיכוי להתפתחות, לשינוי.

זה יכול לקחת הרבה מאוד זמן.

אבל המיקוד הוא בי לא בו. כלומר איך אני אשחרר ציפיות, איך אני אתמודד עם החוסר, מה עליי ללמוד כאן, ולא מה הוא אמור לעשות כדי להקל עליי. כן אשתף מה יקל עליי אבל בלי הציפיה שיוצרת לחץ שיוצר התנגדות.

לסיכום כשאני רוצה משהו והאחר לא רוצה/לא מסכים, נוצר קונפליקט.

במצב הזה יש לי כמה אפשרויות:

1.לשכנע אותו או להשפיע עליו בכל מיני דרכים (כעס, מניפולציה, סחיטה רגשית) – ואז הוא יעשה בשבילי ולא מעצמו וארגיש לבד ולא אעריך את עצמי על הדרך.

2. לא לעשות ולרצות אותו – ארגיש לבד ומבוטלת.

3. לעשות לבד, מנותקת, בלי קשר אליו – וגם פה ארגיש לבד.

לעומת האפשרות המבורכת:

4. אשקיע מאמצים בלהבין אותי ואותו לעומק. אנצל את הקונפליקט להזדמנות למפגש כנה, להיכרות עמוקה, להתפתחות. כך ארגיש יחד!

אמיתי מגד, מורי, כותב בספרו "להיות זוג ראוי", על ארבעה שלבי התפתחות של זוגיות.

השלב הראשון הוא איחוי רגשי, בו אנחנו תגובתיים לאחר ועסוקים בלקבל אישורים, בריצוי או בהשתלטות, במאבקי כח אינסופיים כדי שהאחר יספק לנו צרכים. השלב השני הוא שלב הנפרדות בו אנחנו עסוקים בלשים את עצמנו במרכז, מסמנים לעצמנו את הגבולות שלנו, מנותקים מהאחר, מספקים לעצמנו את הצרכים שלנו. השלבים הבאים, הם שלבים אליהם רב הזוגות לא מגיעים. השלב שלישי הוא המובחנות, בו אנחנו נאמנים לעצמנו, ושואפים שהאחר יהיה נאמן לעצמו, גם אם זה נוגד את מה שאנחנו רוצים. השלב הרביעי הוא ראויות, בו מתקיים מפגש אותנטי, כנה ומלא המאפשר לנו ליהנות מהשפע שזוגיות מביאה עימה.

שימו לב לאפשרויות התגובה שהצעתי ואיפה מתקיים איחוי רגשי, נפרדות ואיפה מובחנות וראויות.

אני כמובן ממליצה לכם לקרא את הספר ולהעמיק במושגים.

עכשיו לשאלה, למה אנשים נשארים בקשרים עם בני זוג שהם לא מרגישים שהם מספיק בשבילם, שלא מעריכים אותם מספיק.

אפשרות אחת היא שאם אני לא מרגישה מספיק ראויה, אסתפק במישהו שהוא "פחות" בתפיסה שלי. אם אני מזלזלת, מפעילה מניפולציות וסחיטה רגשית, אם אני לא כנה, לא משקיעה בזוגיות מה הסיכוי שאלך. אני בעצמי לא בסדר, אני בעצמי מחרבת, אז אני נשארת עם מישהו שמתאים לי.

אפשרות שניה היא שאם אני לא מעריכה את עצמי מספיק, אהיה עם מישהו שהוא פחות ממני כדי שארגיש מוערכת דרך הקשר, הוא צריך אותי, הוא תלותי בי, אני מבטיחה לעצמי תחושת ערך תמידית. (לכאורה כמובן, כי זה לא באמת וגם לא תמיד מחזיק).

אפשרות שלישית היא שבפנים אני יודעת, (זו אפילו לא ידיעה קוגנטיבית אלא תודעה פנימית) אני מבינה שמה שאני לא מרוצה ממנו, לא באמת יכריע את איכות הקשר שלנו. אלו דברים שלא קבלתי בילדותי ואני רוצה שיפצה אותי, אלו דברים שלא באמת כל כך חשובים אל מול כל מה שאני מקבלת בקשר, אלו דברים שאני יכולה לספק לעצמי ואולי ארגיש אפילו יותר טוב מאשר בן/בת הזוג יספקו לי. אנחנו מבינים שהטלת הספק הזו לא באמת קשורה באחר, היא קשורה במשהו בי שעליי להתפתח בו. אני יכולה לשתף אתכם שכשמגיעים לנקודה הזו בתהליך זוגי, זו עליית מדרגה מאוד משמעותית בקשר.