זה יכול להיראות כמו מאמר לא הגיוני, למה שמישהו ירצה לכעוס. ובצדק. אני יכולה להעיד שהרבה אנשים וזוגות שמגיעים אליי סובלים ממצוקה בגלל הכעס שלהם.
אתחיל בנזקים של הכעס דוקא.
הכעס גורם לאנשים להגיע למקומות מאוד קשים, לדיבור לא מכבד, לתוקפנות, לאלימות, לפגיעה, להקטנה של האחר. הוא יכול להפוך אותנו ל"מפלצות" חסרות רחמים.
הכעס גורם לאנשים להסתגר, להיאטם, להשתבלל, לרצות לנתק מגע, לא לדבר.
הכעס גורם לאנשים לרצות להעניש בשתיקות ממושכות, במניעת מגע פיזי וחם, בחוסר שיתוף פעולה, בכל מיני פעולות קטנות וגדולות שיודעים שיכאיבו לצד השני.
מתוך ההתנהגויות האלה, אנחנו הרבה פעמים מרגישים תחושת אשמה, תחושה של ערך עצמי נמוך ואז אנחנו יכולים לפגוע גם בעצמנו, להעניש את עצמנו.
העניין הוא, שלא הכעס גורם לנו לנזקים האלה.
ההתנהגויות חסרות השליטה האלה, הילדותיות האלה, נובעות מתוך כך שאנחנו לא מסוגלים להכיל את עוצמת הרגש של הכעס.
התהליך מתחיל הרבה פעמים מהרגשה של פגיעה, שנעשה לנו עוול, ואז הוא משנה צורה לכעס. ההרגשה הזו מלווה בתחושות פיזיות של עליית לחץ דם, הזעה, דופק מהיר, קושי לנשום. הגוף נכנס לכוננות, חשים הרבה מאוד מתח בגוף. היא מלווה גם בהרבה מאוד מחשבות קשות של איך עשו לי את זה, איך זה קורה לי, איזו טיפשה אני. הרבה ביקרת וחוסר אונים. המחשבה המתלווה היא שיש איום עליי ואם לא אעשה משהו אני לא אגן על עצמי. אנחנו לא מצליחים להחזיק את העוצמה הזו של הרגש, את האנרגיה בגוף, את המחשבה שיש פה איום וכדי לשחרר אותו אנחנו תוקפים, בורחים או קופאים.
כלומר יכול להיות שהכעס היה מאוד מוצדק אבל זה שאנחנו לא יכולים לנהל את עצמנו במצב הזה מביא אותנו למקומות לא טובים.
הדיוק הזה חשוב, מאחר ולכעס יש תפקיד.
הכעס מעיר אותנו אל מול מקומות שלא טוב שנהיה בהם, הוא מבקש מאיתנו לשים גבול, להיות יותר קשובים לעצמנו.
הכעס מסמן לנו לייצר סימטריה כשאנחנו נותנים יותר ולא מקבלים.
הכעס הוא סימן לכך שלא שמנו לב וריצינו, ביטלנו את עצמנו.
הכעס מגיע כשיש תסכול. אנחנו רוצים משהו ולא מקבלים, אנחנו חושבים משהו ומישהו קרוב אלינו חושב הפוך. הכעס מגיע כשיש אכזבה. ציפינו למשהו ולא קיבלנו אותו. זה טבעי שנרגיש כעס, שנתבאס כשאנחנו לא מצליחים לשכנע את בן הזוג שלנו לעשות משהו שחשוב לנו. זה באמת בסדר לכעוס. במקרה הזה הוא מסמן לנו שאנחנו לא מרצים. שיש לנו דיעה נפרדת משלנו, שאנחנו אנשים שונים ולא תמיד יהיה סינכרון עם מי שלצידנו.
הכעס הוא גם מנוע למיניות. אם אנחנו כועסים זה אומר שאנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש באופן חופשי ומשוחרר, שאנחנו נותנים לדברים לגעת בנו, שאנחנו מחוברים למקום יצרי, ומכאן המיניות של מי שמרשה לעצמו לכעוס יכולה להיות בעוצמה גבוהה יותר. יש רשות לפראיות, ליצריות.
יחסי מין היא אחת הדרכים לפרוק אנרגיה שמצטברת בגוף. לא סתם מדברים על מייקאפ סקס כחוויה עוצמתית, כי האנרגיה של הכעס מתפרקת ומעצימה את יחסי המין. הריב מאפשר למעשה להתרחק ואז להתחבר מחדש. יש כאן ריגוש.
כמובן לא נרצה להשתמש ביחסי מין ככלי להשטיח קונפליקטים ולא להתמודד עם נושאים מהותיים. כדאי לשים לב כי אם יחסי המין הם תמיד אחרי מריבה וכעס ישנו קושי להגיע לאינטימיות, למין קשוב וכל מה שאנחנו עושים הוא להשתמש אחד בשני/ה לפורקן גופני.
העניין הוא שיש אנשים שלא מרשים לעצמם לכעוס.
הרבה פעמים הנטייה להבין מאוד את הצד השני, (הוא אלים כי הוא עבר ילדות קשה. היא פוגעת בי כי היא במצוקה ובתקופה מאוד קשה), משטיחה לנו את המציאות.
הנטייה הזו מאפיינת אנשים שמגיעים מבתים שלא היה בהם ביטוי לכעס או שהיה ביטוי קיצוני לכעס. מרב הפחד מהכעס, מקונפליקט, הם פיתחו ראציונליזציות להבנת האחר, בכל מצב.
זה גם הרבה פעמים גורם לאנשים להרגיש "נישאים מעם", שום דבר לא מפעיל אותי, שום דבר לא מזיז אותי משלוותי, אני עשוי מחומרים אחרים.
הנטייה להשטיח ולא לכעוס מגיעה הרבה פעמים מאטימות רגשית כללית. אנשים שחוששים להרגיש בעוצמות כל דבר או חוששים מאינטמיות.
הרבה פעמים אנשים לא כועסים גם בגלל איזור העיוורון כלומר הם בוחרים לא לראות עוולה שנעשית להם כדי לא לקום ולהצטרך לעשות משהו בעניין. אז מתעלמים ומתעלמים, באמת מצליחים לא לראות למרות שלנגד העיניים בת הזוג יוצאת בערב וחוזרת עם ריח של גבר אחר, האשראי נחסם בבנק מכל מיני תירוצים שהוא מספר לך, מבקשים שתשאר בעבודה עוד שעות ועוד שעות ואז מפילים עליך עוד תפקידים ועוד תפקידים אבל אתה לא מרגיש מנוצל.
אני פוגשת הרבה מאוד אנשים שאני מרגישה שאני צריכה לעורר אותם להסתכל למציאות בעיניים ולראות שנעשה להם עוול. אם בילדות מול הורים מתעללים או בהווה מול בני/בנות זוג, מנהלים, חברים פוגעניים. התגובה הראשונית היא מה יצא לי אם אכעס. אני רק אפגע מזה.
אז זהו שלא. אם נבהלים מהכעס זה משהו אחד, אבל אם מסכימים להרגיש כעס משחררים אנרגיה רעילה ואז אפשר להחליף אותו ברגש אחר, או שמתעוררים למציאות בה לוקחים יותר אחריות על החיים שלנו ומפסיקים להסכים להיפגע, להיות מנוצלים, שמשתמשים בנו.
כשלא נבהלים מכעס, נסכים להיות יותר בתוך קונפליקטים. מה שאומר שאנחנו מגדילים את הסיכוי שלנו דוקא לקירבה בתוך הקשרים שלנו יש סיכוי שנוכל לעמוד בקשר בו יש שני אנשים עם ערכים שונים, עם רצונות שונים, שמדי פעם כועסים, משחחרים אנרגיה וממשיכים הלאה בלי לכתוש כל חלקה טובה.
מה שכן, יש גם כעסים מיותרים.
כעס מיותר הוא כעס שאנחנו מחזיקים יותר מדי זמן. מישהו חסם אותנו בחניה, התעכבנו עד שהוא הגיע, הוא גם מעיז לחייך ולצאת משם לאט לאט. זה מכעיס, זה מקומם, אבל וואלה אין לנו שליטה על אנשים אחרים, הוא לא רלבנטי לחיינו, אז כעסנו ויאלה לשחרר והלאה.
כעס מיותר הוא כעס שאנחנו הופכים לטינה. אם מישהו פגע בנו בעבר ואנחנו משמרים את הכעס לאורך זמן ולא משחררים אותו אנחנו מסתובבים עם אנרגיה שלילית ופוגעים בעצמנו. אם בן הזוג בגד בי, אם חמותי דיברה עליי רעות, אם חברה טובה לא הזמינה אותי לאירוע שלה. כן נעשה לי עוול, פגעו בי, למה כל כך חשוב לי לשמר את הכעס. (בדרך כלל אנשים שנפגעו בעברם יטו ליצור טינות והתנתקויות מאנשים כדי להגן על עצמם כי הם חוששים מאוד מפגיעה חוזרת ואז כדי לא לחזור לאותו קשר הם מתחזקים את הכעס).
הדבר המקדם לעשות הוא להישאר בתיקוף חד משמעי, אמא פגעת בי כשהייתי ילדה ולא הגנת עליי, אני יכולה כגם לא לסלוח. אבל לא יוצא לי כלום מלהחזיק את הכעס שנים.
כעס מיותר הוא כעס שאנחנו מחזיקים כמו מדורה בוערת שלא נותנים לה להיכבות כדי להישאר לכאורה עם היד על העליונה. לא הקשבת לי, אני עכשיו שבוע לא אדבר איתך כדי שתלמדי לקח. איך זה באמת מקדם יצירת סמכות של הורה מול הילד שלו. הדבר המקדם לעשות הוא לכעוס, לבטא את הכעס מול הילד אבל לאחר מכן לדבר איתו על מה שקרה ולהבהיר את העמדה שלנו תוך שאנחנו קשובים לו.
כעס מיותר הוא כעס שחוזר שוב ושוב. אם בכל ערב אכעס על הילד שלי שהוא מסרב להכנס לאמבטיה, אם בכל בוקר אכעס על בן זוגי שלוקח לו הרבה זמן להתארגן, אם אם בכל סוף יום עבודה אכעס על עצמי ששוב לא הספקתי לאכול. זה אומר שאני לא מקבלת את המצב או לא משנה אותו.
אז המהלך המקדם הוא לכעוס, לנשום לתוך הכעס הזה, אפשר לבטא אותו ולהגיד זה מכעיס אותי, אני כל כך כועסת, אני ממש מוצפת עכשיו מרב שאני כועסת. לבחור טכניקה שתסייע לנו להחליף את האנרגיה. אבל אחרי שהגל עובר לשאול את עצמנו מה הכעס בא לספר לנו.
האם זה כעס שנובע מטריגר מהעבר ועליי להכיל אותו או לעבד אותו, האם זה משהו מהווה שעליי לשנות, האם זה משהו שעליי ללמוד לקבל, אולי עליי לעצור כאן משהו באופן חד משמעי ואולי זה רגש שמעיד על איזו אכזבה או קושי והוא תיכף יעבור מעצמו.